פסטיבל דוקאביב 2023: הזוכים, "קוקומו סיטי", "ליטל ריצ'רד: אני הכל", "האסירה X", "סרט בסנטר"

הכרטיס החם ביותר בפסטיבל דוקאביב הוא לסרט "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" של שרון לוזון ואביגיל שפרבר (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). שני ניסיונות שלי להיכנס להקרנה שלו עם תג נחלו כישלון ולא אוכל לפקוד את ההקרנות הנוספות של הסרט הזה בפסטיבל. את המשפט הזה אני כותב על מנת להסביר למה אני עדיין לא כותב על הזוכה הגדול של הפסטיבל, שהוא גם הסרט הכי מדובר בו. אבל בקרוב מאוד יהיו לי ולציבור בכלל עוד הזדמנויות שונות לצפות בו, למשל ב-yes דוקו כבר בסוף החודש הזה. בגלל שלא צפיתי בו אני מרגיש מוזר לסכם את הפסטיבל ולכן לא ממש אסכם אותו. במקום זאת, בפוסט זה אני מביא פירוט של  רשימת הזוכים ולאחר מכן עוד מספר סקירות על סרטי הפסטיבל, חלקם גם זכו בפרסים. על זוכים נוספים ובכלל החוויות שלי או הדיווחים הקודמים של סריטה, אפשר לקרוא בתגית.

הזוכים

שקרים שסיפרתי לעצמי

תחרות ישראלית
הסרט הישראלי הטוב ביותר: "ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר" – בימוי: שרון לוזון, אביגיל שפרבר, הפקה: אביגיל שפרבר.
בימוי: "שקרים שסיפרתי לעצמי" – בימוי: יפים גרבוי, הפקה: יהלי גת, יפים גרבוי.
פרס חבר השופטים: "האסירה X" – בימוי: בימוי: לימור פנחסוב, הפקה: לילך שעיו.
סרט ביכורים: "נורה" – בימוי: מתן בן מורה, הפקה: חגי ארד, אהרון פאר, אלעד פלג.
צילום: "יומן תצפית" –  בימוי וצילום: איתי מרום.
עריכה: "שקרים שסיפרתי לעצמי" –בימוי: יפים גרבוי, עריכה: יוסף גרינפלד, יפים גרבוי.
תחקיר: "1948 – לזכור ולשכוח" – תחקיר: לילי יודינסקי, גל רוזנבלוט וז׳נאן בסול, בימוי: נטע שושני.
פסקול: "1948 – לזכור ולשכוח" – מוזיקה: אשר גולדשמיט. בימוי: נטע שושני.
פרס קרן כדר לסרט בהשראת תולדות המדינה והחברה הישראלית: "חיים ומוות בלוד" – בימוי והפקה: הילה מדליה.

תחרות בינלאומית
הסרט הטוב ביותר: "קוקומו סיטי" – בימוי: ד' סמית.
ציון לשבח: "20 יום במריופול" –בימוי: מְסְטיסלב צ'רְנוב.

תחרות מעבר למסך
הסרט הטוב ביותר: "לגבור על הנמר"– בימוי: נישה פּאהוּג'ה.
ציון לשבח: "קיקי" –בימוי: נתן רושנסקי, הפקה: חגי ארד, אהרון פאר, אלעד פלג.

תחרות עומק שדה
הסרט הטוב ביותר: "מניפסטו"– בימוי: אנג'י וינצ'יטו.
ציון לשבח: "Anhell69" –בימוי: בימוי: תיאו מונטויה.

תחרות קצרים:
הסרט הטוב ביותר: "מודי" – בימוי: קרולִינה קרְוואן, תומאש רָטֶר
ציון לשבח: "דוב" בימוי: מורגן פרונד.

תחרות סרטי סטודנטים
פרס ראשון: "צהלה" – בימוי: יסמין שפט, עמית גביש.  סם שפיגל – בית ספר ליצירה קולנועית.
פרס שני: "רגעים לפני השינה" – בימוי: פביו זילברמן יוכנו.  בימוי: סם שפיגל – בית ספר ליצירה קולנועית.
פרס שלישי: "חבלי לידה" – בימוי: נהר כהן.  בית ספר מעלה לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש אורי אליצור.
צילום: "ללא תנאי" – צילום: מאי עבאדי גרבלר, מעיין שוורץ, עומר מנור, נתן רושנסקי, גיא סחף.
עריכה: "הנסיך של גולדה". עריכה: אלעד מעיין.

קוקומו סיטי
Kokomo City

הזוכה בתחרות הבינלאומית הוא סרט מרתק ומתעתע, שכן הוא רבוי סתירות: כבד וקליל, חושף את האנושיות והמורכבות של הדמויות שלו אבל גם משתמש בטכניקות הקרובות להחפצה. יוצרת הסרט, ד. סמית', היא מוזיקאית ומפיקה מוזיקלית בעברה שפנתה לעשייה קולנועית גם בגלל שאחרי שחשפה תהליך שינוי מגדרי הפכה למנודה בקהילה ממנה היא באה. סמית' יצרה סרט על טרנסג'נדריות אפריקאיות-אמריקאיות, במרכזו ארבע עובדות בתעשית המין ממקומות שונים בארה"ב. הסיפורים של הגיבורות שונים זה מזה, אבל גם דומים בכך שהם כוללים נידוי חברתי גם מן המשפחה וסכנות בעבודה, אבל גם רגעים של הומור, ביטוי עצמי ושחרור.

סמית' לקחה על עצמה את רוב תפקידי העשייה: היא במאית, מפיקה, צלמת, עורכת ומבצעת כמה שירים בפסקול האקלקטי והנהדר. כאמנית, היא בחרה בסגנון המשלב גבוה ונמוך בעשייה: מצד אחד צילום בשחור-לבן המקנה לסרט גוון של סרט איכותי, מאידך שוטים רבים מזכירים קליפים של היפ-הופ וזוויות הצילום לא פעם מדגישות את הגוף של הדוברות באורח מעט מחפצן, מה שנראה לפרקים כמעט כמו כרטיס ביקור או פרסומות לשירותים המיניים. אבל הסרט מחושב באופן בו הוא עובר מן החזות לרגעים הכואבים והמסוכנים: סיפור משעשע יכול להפוך לטרגי, סיפור מזעזע מוביל בסוף לבדיחה.

באותו אופן, הדרך בה המצלמה מביטה בגוף משחזרת תפיסה המחפיצה נשים, אבל היא גם ביטוי לזהות שלהן כנשיות, חזקות ומלאות ביטחון עצמי, גם כאשר הן מדברות על היעדר ברירה או נטישה בידי המשפחה. איכשהו הסרט נראה כמו קליפ ארוך ומסגונן וגם כתיעוד ישיר בו המוקד הוא הדוברות עצמן, כאשר הבמאית לא שופטת אותן ומראה אותן כחלק מן הקהילה, גם אם זו קהילה בתהליך שינוי. הסרט דן למעשה במצב של שייכות למספר זהויות מקופחות, מצב המעניק זהות אך לפעמים מייצר בעיות חדשות. הוא מציג את הנשים שבו כמרשימות, אך גם מראה כי חלקן עדיין נמצאות במצב בעייתי. קריאה על הסרט אחרי הצפייה מלמדת כי אחת מן הכוכבות הראשיות שבו, קוקו דלול, נורתה למות לפני כחודש.

ליטל ריצ'רד: אני הכל
Little Richard: I Am Everything

יש דמיון רב בין "קוקומו סיטי" לבין הסרט הסוקר את חייו של חלוץ הרוק ליטל ריצ'רד, אמן שדומה שכל חייו נע בין הסתירה בין זהויות שרבים חשו או חשים שהן סותרות: אפריקאי-אמריקאי, נוצרי אדוק, מופיע שהכניס לתרבות המרכזית לא רק סגנון מוזיקלי חדש אלא גם הופעה בעלת סממנים קווירים מובהקים, הומוסקסואל שיצא מהארון, הומופוב. כפי שאומר אחד מן המרואיינים בתחילת הסרט, המורשת של ליטל ריצ'ארד היא מורכבת. כאמן, הוא נחשב לאחד מממציאי הרוקנרול ולאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר. אלביס אמר שהוא מלך הרוק האמתי, הביטלס והרולינג סטונס היו להקות החימום שלו לפני התהילה (והעתיקו ממנו רבות).

כפי שנראה בסרט, ההשפעה שלו על הקהילה הגאה היא לא פחות מהותית. אמנם הוא הופיע בדראג רק בתחילת הקריירה, אבל סגנון הדיבור מאמץ קול נשי והביגוד הנוצץ היו חלק מכל הופעה. הלהיט הגדול שלו, "טוטי פרוטי", היה בגרסתו המקורית שיר על מין אנאלי בצורה גלויה. אולם לאורך הקריירה שלו, הוא גילה שוב ושוב את הדת, במינונים שונים. מה שגרם לו לפרקים לבקר את הנטייה המינית שלו עצמו והומוסקסואלים בכלל, ואף לפרוש או לבקר את מוזיקת הרוק. בשלבים אחרים, הוא זעם על כך שהוא לא מקבל את ההכרה והערצה לה הוא ראוי, שלא לדבר על תגמולים עבור השירים שכתב וביצע. לפרקים היא לו הומור עצמי, לפרקים הוא היטב לבקר אחרים בהומור ולפרקים הוא ביטא עמדות בעייתיות עד בלתי נסבלות.

סרטה של ליסה קורטז מייצר את התחושה כי לא ממש מדובר בסתירות, אלא במסע פנימי תמידי של ילד שהתמרד כנגד אביו וחיפש את אהבתו של אותו האב. מסע של אמן ששר שירים חילוניים כמו מטיף גוספל, של אדם שמודע למיניות שלו ולכך כי יש לאהוב את כל בני אדם ולקבל את הכל, אך גם מי שכנראה חרד מן האפשרות של גיהנום אחרי שכילד נהג לבקר בשתי כנסיות שונות כי כל אחד מהוריו היה אדוק בזרם נוצרי אחר. הסרט בנוי כמו ביוגרפיה שגרתית, אבל החוט המקשר הוא אמנים עכשווים המבצעים מחדש את המוזיקה שלו עבור הסרט דרך תחנות בחייו, מראים כי המורשת שלו חיה ביותר מדרך אחת. לא מדובר בהברקה או גילוי מחדש של הז'אנר, אבל הסרט אכן סוחף למדי וגם מעלה את השאלה מדוע לא נעשו עד כה יותר סרטים על הדמות המרתקת והמשפיעה הזו.

האסירה X

מיכל בן חורין מחזיקה בדירתה משהו שיכול להיתפס כאוצר עבור חובבי פשע אמתי: קלטות של סדרת שיחות שקיימה לפני מספר עשורים עם אסירים בקליפורניה, רובם פושעים מאוד ידועים לשמצה כגון צ'ארלס מנסון וריצ'ארד רמירז. באופן אישי, לא ממש הייתי צריך עוד סרט על הדמויות הללו, אולם סרטה של לימור פנחסוב (״צולם על ידי יצחק״) לא הולך בנתיבים הרגילים של סרטי פשע, גם אם יש בו ניסיון מסוים של הבמאית להבין מה מקור מעשי זוועה.

השלד של הסרט הוא לא המסע של הפושעים, אלא של האישה שמראיינת אותם ונפגשת איתם פעם אחרי פעם, אפילו מפתחת איתם חברות. אולם, בן חורין היא לא אישה שמתאהבת ברוצחים ויש לה מניע אחר, הקשור בעברה האישי: אביה החורג היה מוטקה קדר, פושע ישראלי מפורסם שהיה בבידוד יוצא דופן בכלא על רצח שביצע במהלך שירותו במוסד. מאוחר יותר התחתן עם אמה של גיבורת הסרט, מה שהוביל גם לפשעים נוספים הנחשפים בסרט. כאשר בן חורין מדברת על הפושעים המפורסמים, היא אומרת שאביה החורג היה כנראה הכי גרוע מכולם. הסרט מביט מחדש במבט שלה ובכמה מקרים עורך בין השיחות עם בן חורין היום לבין שיחות שניהלה עם פושעים לפני עשורים, בחיפוש אחר נקודת המבט שלה ובשאלה מה עניין אותה בדמויות הללו. שאלה שניתן לשאול גם לגבי החברה כולה. כלומר, מדוע מקרי רצח המוני מושכים עניין כה רב עד שרבים מן הקוראים של הפסקה הזו ידעו מי היו מנסון ורמירז בלי צורך לבדוק בגוגל, או לסמוך על התיאור שלי שלהם כפושעים ידועים לשמצה.

התשובה לגבי האישה הספיצפית היא מן הסתם לא התשובה לגבי כל התופעה, ובנוסף הסרט רק רומז עליה. אבל יש אפשריות. אחת מן היא הרצון להבין את האב החורג ובכך להבין גם מעט על חייה ועל היכולת של בני האדם לייצר זוועה. סיבה אחרת שעולה בראשי היא הרצון להשיג שליטה על הסיטואציה, בעיקר מכיוון שהפושע שחי עם בן חורין בבית איים עליה במשך שנים, אולי במידה מסוימת גם במהלך התקופה בה קיימה את השיחות. ואולי דרך השיחות עם האנשים המפורסמים באכזריות שלהם, היא משיגה קשר וקרבה עם מפלצות ונותרת במידה רבה בשליטה, המאפשרת לה לדבר איתם על טראומות ילדות או הקשר בין מין לאלימות.

עדיין, הסרט מפחיד. הפושעים, כמו שהם נראים בקלטות, לא בהכרח נראים חכמים במיוחד או אכזריים במיוחד, אבל הם בלתי צפויים ולעתיים הם מתפרצים לעבר המצלמה, שהיא גם הגיבורה ובמידה מסוימת גם הקהל. דומה כי אביה החורג של הגיבורה חכם ומחושב יותר מן האנשים אותם היא ראיינה, שגם כל אחד מהם שונה. לי קשה לומר שיש משהו משותף לדמויות הפושעים בסרט, פרט אולי ליכולת לוותר לחלוטין על המצפון. בסיום הסרט מיכל בן חורין אומרת שלא צריך לחפש את הצד האנושי במפלצות. הסרט מטריד כי הוא נוגע במפלצתי שנמצא באדם. הוא מותיר ספק לגבי השימוש במילה אנושי כדבר חיובי. לצד זאת, יש לו גיבורה מרשימה ונקודת מבט ייחודית שמספקת את הסקרנות הצהובה של הקהל, אבל יותר מכך מכירה במורכבות של הנפש ושל הסיטואציות המוצגת בסרט, כמו גם של צפייה בסרט עצמו.

הכותרת הופכת את הגיבורה לאסירה למרות שלא ישבה בעצמה בכלא, פרט לכלא של החיים בצל האיום והטראומה. במידה מסוימת, ייתכן והדרך שלה לשחרור פנימי הוא מפגש עם אסירים מסוג אחר, דבר המציג בצורה שונה את החופש הנוכח בשמה ואת ההבדלה בין אנשים שמבודדים מן החברה והאנשים שהם חלק ממנה, בסופו של דבר הכל הוא חלק מן החברה האנושית, גם הפשע וגם החמלה שדומה שהיא תכונה נוספת של הגיבורה והסרט. אך שוב, הסרט לא מסביר את המניעים, לא של בן חורין ולא של הפושעים. דומה כי הדרך שלו להבנת הנפש היא לא רק דרך או הגדרת המניע.

סרט בסנטר

צמד הבמאים קובי פרג' ומוריס בן-מיור (״להאיר את יוסי״) יוצא למסע לעבר ולהווה של דיזנגוף סנטר, הקניון המרכזי בלב בתל אביב (שמכיל בתוכו גם את קולנוע לב תל אביב). עזר עיקרי במסע הוא ספרה של תמר ברגר "דיסוננס בסנטר", שחקר לפני מספר עשורים את ההיסטוריה של המקום. כמו מקומות אחרים בתל אביב, היסטוריה זו כוללת בעלים ערבי מקורי שיורשיו נושלו מן הנכס, תושבים שגרו בצריפים ופונו אחרי מאבק ובלי פיצוי הולם, ובמקרה הזה גם מבנה שקרם עור וגידים אחר כשלונות של תוכניות שונות וגם לא זכה להצלחה עם פתיחתו. כפי שמעדים חלק מן הדוברים בסרט, נותר בו משהו לא לגמרי מוצלח: קניון שגם אחרי עשורים אנשים הולכים בו לאיבוד ולפחות לי הוא תמיד נראה לא לגמרי מלא. אולם, כפי שאומר מאבטח שהוא גיבור קאלט בפוטנציה: זה המקום הכי מפורסם במדינה, זה אמריקה בישראל. זה מקום שהפגמים שלו מקנים לו קסם וגם מקום מקלט לאנשים משולי החברה לאורך השנים, ומקום עם מקלט ממשי, כמו גם מפגש של כל סוגי החברה של תל אביב.

הסרט מדלג בין ההיסטוריה על פי הכתוב בספר ועל פי אירועים שקרו מאז לבין הווה. כולל מבט על אירועים יוצאי דופן בסנטר או סתם צילומים של שגרת המקום, כאשר תקופת הסגרים והגבלות הקורונה מאפשרת לבמאים לשלב גם צילומים של המקום במצב ריק מן הרגיל, מה שמשקף למשל את התגובה לפיגוע במקום, תגובה שנכנסת לסרט דווקא דרך תיאור הסנטר כמקום מפלט לכתיבה. מעבר בין תקופות, נושאים וסגנונות עשייה תיעודית הולם את הסרט על קניון שבנוי כולו בספילרות, כולל חלקים שקופים וחלקים נסתרים, בניין מגורים, בניין משרדים, ואת אחד מבתי הקולנוע האחרונים בעיר. וזה עוד בלי להזכיר שאחד ממייסדי המקום הוא שמואל פלאטו-שרון, סוג של דמות אגדית, ומשפחת פליץ שיזמה את המקום מצוירת באורח אגדי ומרובה סתירות לא פחות.

חלק מן השוטים או משחקי העריכה בסרט משעשעים ומבריקים בדרכם. ובהקשר של העריכה יש לציין כי הסרט נכתב בשיתוף על העורך שאולי מלמד, שבמקרה ערך גם את "אסירה X". לתחושי הוא יכול היה אולי לוותר על כמה נושאים ולהדק מעט יותר את הסרט. כמקום שמייצג מדינה עם הרבה צדדים בהווה בעבר, יש עומס יתר של נושאים והקבלות בין המתרחש במקום למדינה, על החיובי והשלילי. עדיין מצאתי אותו מבדר ומעורר עניין כמעט לכל אורכו ודווקא היותו אחד מן הסרטים הישראלים היותר נגישים בפסטיבל אולי תאפשר לו למצוא יותר קהל שגם ימצא בו על מה לחשוב. כי מגלשה שיוצאת מתחת של פיל זה משעשע כשחושבים על זה, אך הסיפור מרובה הסתירות וההיסטוריה שמתועדת או נמחקת בבניין הזה כוללת גם צדדים משעשעים פחות.