"קיל בוק-סון", סקירת נטפליקס

הדבר הראשון שאני עושה כשנטפליקס מציעה לי סרט חדש שאינני מכיר, הוא ללכת ללטרבוקסד, הרשת החברתית של צופי הקולנוע (אתם יכולים לעקוב אחרי שם, אם תרצו) ולבדוק מה הדיבור. לא שחוכמת ההמונים תמיד קולעת, אבל אלא אם מדובר בסרט מאת יוצרים שאני מעריך או שקיבל תמיכה מכמה פסטיבלים, אני זקוק לה כדי לדעת האם להשקיע במשהו זמן. לרוב, מיותר לציין, זה מסתיים שם. הציונים הנמוכים והביקורות הקצרות של האנשים אחריהם אני עוקב הרחיקו אותי מהמון כותרים שנטפליקס ניסתה לפתות אותי איתם. מרובם, אפילו. קשה לי להיזכר במקרים שבהם בחרתי לצפות במשהו על אף האזהרות והסתבר לי שכולם טועים.
לכן כמנהגי, כשפתחתי את נטפליקס כדי לבדוק מה חדש ו"קיל בוק-סון" (Kill Boksoon) הכריז על נוכחותו מולי, בדקתי במקביל מה עמדת לטרבוקסד עליו, והופתעתי למדי. הציון של הסרט עמד על 3.5, שזה מעל הממוצע וגבוה הרבה יותר מרוב סרטי נטפליקס שנתקלתי בהם. זה הספיק לי בהחלט, ובלי לברר דבר נוסף מלבד הידיעה שיש בו המון איסייתים שמפוצצים אחד את השני במכות, פיניתי את הזמן לצפות בו. אתוודה שמכיוון שהוא כשעתיים ורבע נאלצתי לעשות את זה בשני חלקים.

"קיל בוק-סון" הוא סרטו החמישי של ביון סונג-היון, במאי דרום קוריאני שטרם נתקלתי בשמו. הוא הוקרן ממש לאחרונה בפסטיבל ברלין לפני שנשאב אל הבנק הנטפליקסי, ושם כנראה כבר הספיק לצבור לא מעט אוהדים אם לשפוט לפי מיקומיו בטבלת הנצפים ביותר (למרות שלכו תסמכו על הרשימה הזו).
לזכותו יאמר שאת תשומת הלב של הצופה הוא תופס כבר בשניות הראשונות. בסצנה לילית על גשר בבנייה מתפתח קרב בין איש יאקוזה מקועקע לבין מתנקשת בתלבושת של אחות, ומכיוון שכאמור לא ידעתי שום דבר על הסרט, אפילו לא הייתי בטוח בעד מי אני צריך להיות. זו סצנת פתיחה נהדרת, ומי שקולנוע על מתנקשים ורוצחים אלימים בא לו טוב, בטוח ישקע בספה בהנאה החל מאותו הרגע.
אחרי אותו הקרב אנחנו מבינים על מי הסרט. זוהי גיל בוקסון (שם הסרט הוא כנראה כפל משמעות משעשע במיוחד לדרום קוריאנים), אמא יחידנית לנערה מתבגרת, כאשר בסתר היא גם מתנקשת מוכשרת ונערצת בתחומה, סוג של אגדה חיה בעולם הרוצחים להשכרה. משהו שהיא כמובן מסתירה מבתה, שבעצמה נמצאת במערבולת של גיל ההתבגרות, במיוחד כאשר ליבה הולך אחרי בת כיתתה. מה שהופך את בוקסון למספר אחת הוא היכולת שלה לחזות מראש את מהלכי יריביה, בין אם בזכות חוש שישי כלשהו או סתם היגיון בריא. זה לא מאוד ברור, והאמת היא שהסרט ממש לא יודע איך להשתמש בזה, שוכח ונזכר במתת הזו כשנוח לו.

העולם שברא סונג-היון, על פי תסריט מקורי שלו, מזכיר בהמון מקומות את זה של מותג ג'ון וויק. גם פה יש ארגון-על בצללים, בתי הדרכה למתנקשים צעירים, חוקים וקודים עליהם חייבים לשמור, בוסים ששומרים על מקומם בכוח הזרוע, וכמובן גם פוליטיקה אכזרית. אל המבנה הספציפי הזה סונג-היון יצק כמה אמירות די מעניינות על היררכיה ועל קפיטליזם שיכולתי לזהות, אבל גם לא מעט קלישאות, כמו היותה של בוקסון רגע לפני תום החוזה שלה (במתכונת "עוד עבודה אחת לפני הפרישה" שתמיד מייצרת דילמה פאטאלית כמו ב"שבעה חטאים", "ג'ונגל האספלט", "בוב המהמר" ועוד), הרגישות שלה אל מול בתה היחידה שכמובן זולגת אל תוך היכולת שלה לבצע פשעים בדם קר, המתלמדת הצעירה שמגדילה את הסיכונים, ועוד כל מיני.
כשזה מגיע למהות, קשה לומר ש"קיל בוק-סון" מחדש יותר מדי, או מביא דברים מסעירים מדי לשולחן, בטח כשהוא נמתח למעל שעתיים. עם זאת, הוא כן עושה כמה דברים מאוד נכון, כאלה שלגמרי מצדיקים את הציון המוצלח שקיבל מהצופים.

ההצלחה המרכזית שלו נעוצה בדמות הראשית שלו, שאותה הסרט בונה באופן מעולה כדמות שאנחנו אוהבים ומעריכים תוך שנייה. זה לא רק שהיא מתנקשת חכמה, אלא גם אמא שבעיקר רוצה לגשר על הפערים מול בתה האהובה. על אף הקלישאות בכתיבה, בוקסון היא דמות נהדרת, וללא ספק עוזרת העובדה שמגלמת אותה ג'יאון דה-יאון, שחקנית שאני לא הכרתי אבל מסתבר שב-2007 פסטיבל קאן העניק לה את פרס השחקנית הטובה ביותר בזכות "קרן שמש סודית". לא יצא לי לראות הרבה סרטי אקשן מיומנים ומדממים בכיכובה של זוכת קאן, אז זה לכשלעצמו משהו מרענן למדי. דה-יאון מחזיקה הרבה על כתפיה, והיא תענוג לצפייה.
גם גלריית השחקנים מסביבה מספקת את הסחורה. קים סי-אה מקסימה בתפקיד בתה של בוקסון, קו קיו-הוואן מביא את המתח הנואש כמתנקש הצעיר שמחפש את ההזדמנות לעלות דרגה, סול קיונג-גו ("זיכרונות מרצח") בתור ראש חברת המתנקשים הוא כנראה ההופעה הסקסית ביותר של השנה נכון לרגע זה, ואסום גונבת את ההצגה עם האכזריות האלגנטית שלה כמנהלת בית הספר למתנקשים.

אבל עם כל הכבוד לשחקנים, אנחנו פה בשביל האקשן, וגם אם "קיל בוק-סון" לא בדרך לאיזשהו פנתאון של קרבות, יש בו לא מעט רגעים מעולים (קרב של גיל מול ארבעה חמישה הוא כנראה המצטיין שבהם), ובכל רגע ורגע הסרט הזה נראה מדהים. העיצוב האופראי של החללים, התאורה האקספרסיבית, ותנועות המצלמה הארוכות והמורכבות (רובן נתמכות באפקטים ממוחשבים) כולם מייצרים חווית צפייה מסעירה למדי, כזו שעל אף התלמים המוכרים של התסריט ממשיכים להדביק אל המסך.

אין ספק ש"קיל בוק-סון" יכל להיות מהודק יותר, אולי אפילו יצירתי יותר בכמה צמתים עלילתיים, אבל סונג-היון הצליח להרים הפקה מרשימה ויפהפיה טכנית, וגם השכיל להחזיק אותנו קרוב לגיבורה שלנו ולסובביה, משאיר איזושהי גחלת רגשית ואפקטיבית ששומרת על כוחה מההתחלה ועד הסוף. לא הייתי ממהר להכריז עליו כסרט מרגש, אבל באמת שאי אפשר לקחת כמובן מאליו סרט אקשן שגם זוכר שחשוב יותר מכל דבר הוא שיהיה לנו אכפת ממה שקורה על המסך, בשונה מפשוט לבהות. כך יוצא שגם אם "קיל בוק-סון" איננו יצירה מושלמת, הוא בוודאות מהטובים והמהנים ש-2023 העניקה לנו בינתיים, תגלית משמחת וראויה שנטפליקס הביאה לנו בתוך אוקיינוס הבינוניות שלה.