ביקור בסרטי מרטין ריט: ״המרגל שחזר מן הכפור״

מרטין ריט פעל כבמאי בקולנוע ההוליוודי החל מן המחצית השנייה של שנות החמישים ועד למותו בתחילת שנות התשעים. רבים מסרטיו זכו להצלחה ולמועמדויות לאוסקר (רק אחת מהן לריט עצמו). חלקם עדיין מוכרים לחובבי קולנוע היום, אם כי שמו של ריט עולה לדיון לעתים נדירות כבמאי חשוב. לאחרונה התחלתי בפרויקט בו אני סוקר כמה מסרטי הבמאי בסדר לא כרונולוגי. אחרי הפוסט על "האד", אני מגיע לסרט שייתכן והוא הסרט היחיד של ריט שמוצע כעת לצפייה ב-VOD בישראל (זמין ב-yes), וזהו "המרגל שחזר מן הכפור" (The Spy Who Came in from the Cold).

סרט זה לא ידוע בעיקר כסרט של מרטין ריט, אלא כעיבוד הראשון לקולנוע של ספר מאת ג'ון לה קארה, שגם נעשה בשלב די מוקדם. הסרט יצא בשנת 1965, הוא מתבסס על ספר שפורסם בבריטניה בשנת 1963 (והמהדורה האמריקאית שלו יצאה בסמוך לסרט), כל זה כאשר לה קארה החל בקריירה ספרותית רק ב-1961, בעודו עדיין סוכן פעיל בשירות הביון הבריטי. הספר "המרגל שחזר מן הכפור" היה למעשה ההצלחה המסחרית והביקורתית הגדולה הראשונה של הסופר, שנאלץ בערך באותה תקופה לעזוב את השירות החשאי. בלי קשר לעלילות ספריו הראשונים שעברו את אישור הצנזורה של שירותי הביון. לה קארה, ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול, הפך מאז למאסטר של ספרי הריגול אודות המלחמה הקרה וספריו עובדו לקולנוע ולטלוויזיה פעמים רבות, למשל ב"החפרפרת" (Tinker Tailor Soldier Spy). אפשר בהחלט לראות ב"המרגל שחזר מן הכפור" תחילה של מסורת קולנועית, אם כי העיבודים הבאים לספרי לה קארה לא הקצינו כמו סרט זה לפחות בהיבט אחד: זה סרט מאוד קודר.

הקדרות הזו עומדת בניגוד מוחלט למסורת קולנועית אחרת שהחלה להיבנות בשנות הששים וקשורה קשר ישיר אל "המרגל שחזר מן הכפור", כמו גם לסרטי ריגול אחרים: סרטי ג'יימס בונד. במידה רבה, העיבודים הקולנועיים לספרי איאן פלמינג הגבירו את העניין בסיפורי ריגול ומן הסתם תרמו להצלחה של לה קארה כסופר ולעלייה גם בהפקת סרטים כאלה. בשנת 1965 יצא לאקרנים "תיק איפקרס" (The Ipcress File) ובו מייקל קיין גילם גרסה מוכשרת פחות ומעודנת יותר של סוכן ביון בריטי, סוג של ניסיון להיות "אנטי-בונד" או לפחות משהו ריאליסטי יותר. הדמות שגילם קיין בסרט המשיכה לעוד מספר סרטים שהלכו למחוזות פרועים יותר, אולי כי "המרגל שחזר מן הכפור" השתלט על הזירה בכל הקשור לאנתי-תזה של ממש לבונד ומבט ריאליסטי יותר על עולם הביון. עולם שכולל עבודה איטית וסובלנות הרבה יותר משהוא כולל קטעי פעולה ומהלכי גבורה.

זה לא שהסרט נטול מרדפים או דרמה. הוא נבנה בקצב איטי, אבל כולל גם קטעי, פעולה שלא מנסים להרהיב יותר מדי אבל כן מצליחים לרגש. לה קארה הוא סופר שקודם כל כותב דמויות של מעלות ופגמים, וריט הוא הבמאי המתאים על מנת להקצין את הרגישויות הללו בסרט. ג'יימס בונד הוא סוג של גיבור על, בעוד הגיבורים של לה קארה הם אנשים מוכשרים וחכמים לכל היותר (וגם זה לא תמיד). ב"המרגל" זה בולט שכן הדמות הקבועה של הסופר, ג'ורג' סמיילי, מגלמת תפקיד משנה. הדמות הראשית מצויה הרבה פחות בשליטה, בייחוד אחרי החזרה מן הכפור.

הכוונה במילה "כפור" היא לעבודה המבצעית של שירות הביון, במקרה הזה בגבול בין גרמניה המזרחית למערבית, ראשית שנות הששים. גיבור הסרט הוא אלק לימאס (ריצ'ארד ברטון) מפעיל של סוכנים סמויים במזרח. בסצנת הפתיחה של הסרט, הסוכן האחרון שלו נורה למוות בעודו מנסה לעבור לצדה המערבית של ברלין בראשית שנות הששים, רגע לפני בניית החומה שכבר תהיה עומדת בחלק המסיים. לימאס נקרא לשוב ללונדון בתחושה של כישלון. בעצת ראש שירות הביון המכונה "קונטרול" (סיריל קיוזק) הוא מתחיל לעבוד בספרייה המתמחה בספרים העוסקים בתופעת על-טבעיות. בעבודה נרקם רומן בינו לבין ספרנית החברה במפלגה הקומוניסטית הבריטית (קלייר בלום). למרות הקשר, לימאס מתקשה לתפקד בחיים האזרחיים ונכנס לכלא אחרי שתקף בעל חנות מכולת. הדמות המשנית של בעל החנות מגולמת בידי ברנרד לי, M בסרטי ג'יימס בונד באותה תקופה, בליהוק שהוא חצי מחווה וחצי עקיצה לסרטים המפורסמים יותר: בסרט זה עוסקים לא רק בתככים מאחורי הקלעים, אלא גם בחיים הפשוטים.

בנקודה זו מוטב שלא לחשוף עוד פרטי עלילה בצורה מלאה, רק לציין כי הכניסה לכלא לא מסיימת את הקשר של לימאס לעולם הריגול. בדרך כלשהי הוא צריך לחזור לכפור, בעלילה שכוללת גם את הסוכן הבכיר ג'ורג' סמיילי (רופרט דיוויס, בהופעה קצרה ושונה מכל ייצוג אחר של הדמות) בצד הבריטי. מנגד ניתן לציין בעיקר את ראש המערך החשאי של מזרח גרמניה, הנאצי לשעבר מונדט (פטר ואן אייק) ואת העובד היהודי שלו פידלר (אוסקר ורנר, לנצח ז'יל מ"ז'יל וג'ים"). אני לא כותב מה העלילה שכן בצפייה ראשונה, לא הכל הוא כפי שנראה: חלק מן הדמויות יודעת יותר מן הקהל, חלק פחות והדבר הוא לפעמים דינמי ותקף גם לדמות הראשית אחריה אנו לכאורה עוקבים כמעט בכל סצנה.

אבל העיקר בסרט הוא האווירה. הכפור נוכח לא רק בכותרת, אלא גם בכל פריים שעיצב ריט. זה סרט קודר גם כאשר הוא מתרחש בלונדון של ראשית שנות הששים, תקופה של פריחה באופנה, במוזיקת הרוק, בתרבות בכלל – אבל אלו אינם האזורים של לונדון בהם מתעניין הסרט. כאשר הסרט עובר להולנד הוא הופך לקודר יותר ובגרמניה הוא ממש אפל. המתח נבנה בתוך הקור הזה, המעוצב היטב, כולל עיצוב מינימליסטי של חללים בצד המזרחי של מסך הברזל, המגביר את תחושת הלחץ. לחץ המתפרץ בחלק האחרון של הסרט עם כמה סצנות של תפניות ופעולה, אם כי העיקר המתח הוא בסצנות דיאלוג כתובות היטב.
על העיבוד לספרו של לה קארה אחראים התסריטאים פול דאן וגאי טרוספר, אם כי ריט תרם לא מעט לבחירות בעיבוד וגם לה קארה עצמו היה מעורב בהפקה ואף נכח על הסט. הדגש בעיבוד הוא לא רק על ההמתנה הארוכה שיש בעולם הריגול, אלא גם שני אלמנטים אחרים שמבדילים מאוד את הסרט מסרטי ג'יימס בונד ומרוב סרטי התקופה.

הראשון והבולט הוא התחשוה כי אין בסרט צד "טוב" או "מוסרי" במלחמה הקרה ובכל הצדדים יש אנשים שאולי עבדו פעם עבור אידיאלים, אבל כעת פועלים למען הצד שלהם, שהוא ערמומי ומוכן לחצות קווים אתיים למען המטרה בדיוק כמו הצד שמנגד. כן יש "רע" מוחלט שהוא העבר הנאצי המרחף מעל היצירה ונוגע לא רק לגרמנים, אלא גם לבריטים שנרמז כי איפשרו לנאצים להתקדם עד שהיה מאוחר מדי. הסרט מכיל דמות אחת שמאמינה באידיאלים ופועלת צורה לא אנוכית: הספרנית, קומוניסטית במדינה שחברה בציר האנטי-קומוניסטי. דמות תמימה באופן כמעט מוקצן הנרמסת בקרב-משחק של גברים שהיא לא יכולה להבין.

אבל לא רק האידיאלים של הספרנית נרמסים, אלא גם האידיאלים של כל מי שהיה חלק מהסיפור, בשלב זה או אחר. לימאס עצמו מצהיר כי הוא מאמין לא רק בקארל מרקס, אלא גם לא בסנטה קלאוס, ובהשאלה – בכל אמונה שאינה קשורה לאופן הפרקטי שהעולם עובד. אמנם יש לקחת את דבריו בערבון מוגבל כמעט בכל שלב של הסרט וכשהוא אומר שלא פעל מתוך אידואלוגיה יש רמיזות לכך כי הוא אינו כנה. אבל הוא מייצג משבר ערכי בעולם המערבי המשכיל: הבנה כי מדינה "נאורה" אחראית לשואה, לצד אתאיזם, מובילים לכך שאין לאנשים הללו אף מטרה ששווה להילחם למענה בפועל או לראות בה מקודשת. הקונספט של מדינה הופך ליותר יותר מופשט דווקא במאבק בין מדינות שמי-יודע כמה סוכנים כפולים יש בו.

הדבר קשור גם להבדל השני הבולט בין סרט זה לבין סרטי ריגול נוסח בונד: הוא דן במשבר זהות פנימית. לימאס נדרש להסתיר חלקים מזהותו או את הסיבות לפעולות שלו במשך זמן רב, עד שייתכן והוא כבר שכח מי הוא. אולי הזהות הבדויה שלו גברה על הזהות ה"אמיתית" שלו, אם בכלל נשאר לה זכר. הדבר נכון לא רק לגבי המעורבות שלו בעלילת הריגול, אלא גם בקשר הרומנטי שהוא מנהל. הוא צריך להסתיר את עברו מפני האישה ובכך הוא לא באמת שותף מלא במערכת היחסים. קיים חשש שהוא הסכים למעבר לשלב הרומנטי גם על מנת שלא לחשוף יותר מדי מעצמו במידה וייסרב לחיזוריה. לימאס של הסרט הוא למעשה דמות המוגלמת בידי האדם הפיזי שהוא לימאס, וגם הזהות של השחקן ריצ'ארד ברטון היא חלק מן המשחק. הוא אלכוהוליסט לכאורה או בפועל במהלך הסרט, ולא ברור איפה עובר הקו בין הצורך המבצעי בתחביב לבין התמכרות. הדבר קשור גם לחיים הפרטיים של הכוכב שהיה ידוע כנוטה להסתבכות תחת אלכוהול, וגם גילם דמויות הקשורות לצריכת אלכוהול בסרטים אחרים. כולל בתפקידו המופתי ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף" שנה אחרי סרט זה, חלק מרצף של שלוש מועמדיות רצופות שלו לאוסקר (מתוך שבע).

שמה של האישה בסרט הוא ננסי פרי וזה שינוי מן הספר, בו שמה ליז גולד והייתה ללא ספק יהודיה. השינוי בשם הפרטי מנע עוד קשר לחייו האישיים של ברטון שהיה אז נשוי לכוכבת ליז טיילור, ורצה שתגלם את התפקיד של ננסי פרי. תודה לאל שריט החליט כי היא לא מתאימה לתפקיד – טיילור היא שחקנית אדירה אבל ליהוק איום לסרט הזה. השינוי בשם המשפחה קשור לרובד הבעייתי בסרט והוא התחושה כי לימאס נטול ערכים גם ביחס שלו לשימוש במילות גנאי. הסרט אינו אנטישמי, אבל הוא משתמש ברדיפת יהודים בצורה סימבולית ולמטרת רווח. חלקים יותר בעייתים בדיאלוג הם התייחסות של לימאס להומוסקסואלים, שנראית מזלזלת בראייה מודרנית, אף כי זה פתוח לפרשנות מבחינת הקבלה שלו. ניתן גם לייחס את זה לתפיסת העולם של הדמות ולא של הסרט, ואף כי לימאס הוא הגיבור, הוא ללא ספק דמות שהסרט מבקר במספר דרכים. הדבר מעלה את המתח לא רק לגבי גורלו, אלא גם לגבי היכולת שלו לבחור בנקודת מפתח את מה שצופי הקולנוע הורגלו לראות כבחירה הנכונה.

"המרגל שחזר מן הכפור" עובד היטב הן כמותחן והן כסרט פילוסופי על מהות הקשר בין שירות המדינה ואידאולוגיה, או אפילו בין עבודה וזהות אישית, קשרים בין-אישיים וחופש. כאמור, הוא קודר למדי ובאופן מתכוון (המועמדות הנוספת של הסרט לאוסקר הייתה על העיצוב) ונראה שונה מכל הקולנוע ההוליוודי של שנות הששים, וגם מן העיבודים האחרים לספרי ג'ון לה קארה. לא בגלל היעדר ההשפעה, אלא כי הסרט, כך נדמה, יודע שהוא מתאר עולם משתנה. הכפור של ראשית הסיפור אינו הכפור של סוף הסרט, ולו רק מן הסיבה הסימבולית שהיא חומת ברלין. המלחמה הקרה נמצאת בשלבים מוקדמים ודומה כי הגיבורים מבינים שהיא תהיה ארוכה, אך ייתכן ודרך הפעולה שלהם כבר הפכה לפחות רלוונטית. במידה מסוימת, כל הגברים בסרט נראים מובסים כשהם על המסך, ופרט ללימאס דומה כי רובם חושבים שהם בעמדת ניצחון במאבק הספציפי. הם נלחמים בצורה שמתחילה להתיישן, עבור מטרות שהופכות לפחות ופחות חד משמעיות. המלחמה הקרה הופכת להרגל שלא פוסק וזה מטריד אף יותר. במיוחד בסרט שכל רגע בו נראה מעט מיושן, אבל רוב הזמן התחושה היא כי שכבר לא עושים יותר קלאסיקות מדויקות כאלו, יותר מאשר תחושה של העדר אפקטיביות של הסגנון.