בחזרה אל סרטי נעוריי: ״מי רצח את קוקי?״

את סדרת הפוסטים הקצרה "בחזרה אל סרטי נעוריי" כתבתי במהלך הסגרים בשנת 2020. בכמה פוסטים שבתי ובחנתי מחדש סרטים שאהבתי בשנות ההתבגרות שלי, בעיקר בשנות התיכון. כעת אני שב לסרט נוסף שכנראה עיצב אותי באותה תקופה, סרט שאני זוכר שראיתי מספר פעמים סביב סיום התיכון ותמיד נהניתי לצפות בו. אולם, הסיבה העיקרית לכתיבה עליו אינה רק האהבה שלי לסרט, אלא גם ההבנה שלי בזמן אמת כי לא מדובר בסרט "גדול" אלא בסרט צנוע, מינורי כמעט במתכוון. סרט שנוצר בידי במאי גדול ובקאסט שלו יש כמה שחקנים נהדרים. דומה כי כולם נהנו על הסט, אבל אף אחד מהם לא חשב שהוא עושה את עבודתו הטובה ביותר, אף כי הסרט כן ערך את הבכורה שלו בפסטיבל הקולנוע ברלין. או כך תמיד תפסתי את הסרט הזה. בחזרה שלי לסרט כיום מצאתי אותו מעט פחות מופרך ממה שזכרתי וחלק מן הקסם שלו, שתפסתי כמנותק מריאליזם, כן קשור לרצון לתפוס פן מסוים בדרום ארצות הברית. אם כי זה סרט שחלק מן הקסם שלו הוא שלא ניתן לקחת את כולו לגמרי ברצינות. "מי רצח את קוקי?" (Cookie's Fortune) של רוברט אלטמן הוא קומדית פשע בה הבדיחות לא מכוונות לצחוקים גדולים, אלא לרגעים של גיחוך קל (להוציא מקרים קטנים) והנאה מן המבט בשחקנים.

הסרט יצא לאקרנים בשנת 1999, שנחשבת לשנה קולנועית מוצלחת במיוחד מבחינת שוחרי קולנוע אמנותי. הוא סוג של נטע זר מול רוב סרטי השנה. בהכללה גסה, חלק ניכר מן הסרטים שהפכו את השנה הזו למוצלחת היו אפלים למדי, כאשר רבים מהם הציגו ביקורת ישירה על הבורגנות האמריקאית ו/או על גבריות רעילה. הדבר בולט במיוחד ב"מועדון קרב" או בזוכה פרס האוסקר באותה שנה "אמריקן ביוטי", אבל גם "עיניים עצומות לרווחה", "להיות ג'ון מלקוביץ", "מגנוליה", "הכישרון של מר ריפלי", "חמש ילדות יפות" ו"בחירות או לא להיות" עונים על ההגדרה הזו לפחות בצורה חלקית. אפלה גם יש ב"לגעת במוות", "גרין מייל", "אקזיסטנז", ו"שלושה מלכים". במידה מסוימת גם שוברי הקופות "המטריקס" ו"החוש השישי" וסרט האימה המכונן "פרויקט המכשפה מבלייר", חוברים לסרטים אחרים בהטלת ספק במציאות האמריקאית.
זוהי כמות די גדולה של סרטים מצליחים שמכוונים למחשבה אחרי הצפייה. על פניו, "מי רצח את קוקי" הוא סרט שנועד קודם כל לבדר ואפילו להיות מטופש ולמעשה מה שיכול להיתפס כפגם העיקרי בו הוא נוכחות של לא מעט דמויות שדומה כי הן ניחנות באינטליגנציה נמוכה מן הממוצע. אף כי בחינה מדוקדקת תמצא ביקורת על החברה האמריקאית גם בסרט זה, כאשר היא מופנת בעיקר לתרבות של דרום ארה"ב, תרבות שדומני כי בזמן יציאת הסרט לא ממש הבדלתי אותה מן התרבות האמריקאית בכלל.

מאידך, מעט מוזר לנסות להשוות את הסרט לשנה בה הוא נוצר, שכן הוא סרט של רוברט אלטמן – במאי שרק לעתיים נדירות היה מתואם עם הזמנים בהם הוא פועל. לעתים הוא הקדים את הזרם המרכזי בנושאים בשנים ספורות, או בכמה עשורים, לעתים הוא היה מיושן מדי, ותמיד הוא היה אישי מאוד בסגנון שלו, יותר עצמאי מהוליוודי (אך בו בזמן גם יותר הוליוודי מכפי שהוא הודה בכך). אלטמן הוא באמת אחד מן הבמאים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע עבורי, אך הגדולה שלו מתבטאת גם בכך שהוא לא תמיד לקח את עצמו ברצינות. הוא יכל לעשות סרט מעמיק על כל נושא, אבל דומה כי הוא התעניין בהתנהגות אנושית טבעית בראש ובראשונה. ההתנהגות הזו הייתה לא פעם מעט מטופשת או מאוד מוזרה.

אלטמן הוא גם במאי שאהב את השחקנים שלו ועודד אלתורים. הוא יצר סביבת עבודה בה בחלק מסרטיו השחקנים לא תמיד ידעו עד כמה הדמות שלהם מרכזית או אם הם בכלל חלק מסצנה שתיכנס לסרט. מבחינה זו, "מי רצח את קוקי" שייך לקבוצת הסרטים בהם אלטמן יחסית נצמד יותר לתסריט ואף כי יש בסרט כמות לא קטנה של דמויות, דומה כי כל סצנה ממוקדת בזו שמקדמת את העלילה. זה רחוק מלהיות הסרט היחיד בפילמוגרפיה של אלטמן שזה נכון לגביו, אך רוב הסרטים המוערכים ביותר שלו פחות נצמדו לתסריט. במיוחד לתסריט בו יש דיאלוגים סמליים והבדיחות כתובות מראש, כלומר הן לא תגובה למבוכה טבעית של בני אדם מן הסיטואציה.

בהקשר זה יש לציין כי לא כל התסריטאים התאימו לעבודה על אלטמן, במאי שכאמור עודד אלתורים. לרוב הוא בחר לעבוד עם אנשים שמבינים את שיטת העבודה שלו ובמקרה של הסרט הזה, הוא שיתף פעולה עם תסריטאית לה הוא נתן יחסית מקום מרכזי בשלושת הפרויקטים עליהם הם עבדו יחד, שהם גם שלושת התסריטאים היחידים שהיא כתבה. זוהי אן ראפ, מפקחת תסריט הוליוודית בדרך כלל, שפגשה את אלטמן בגלל שבעלה התיידד עימו. שיתוף הפעולה בין השניים החל בפרק חביב ומוזר מאוד בסדרת האנתולוגיה "האקדח", על הנשים השונות שמנהלות רומן עם נשיא של מועדון גולף ואולי לכל אחת מהן יש מניע לפגוע בו. אחרי "מי רצח את קוקי" היא כתבה עבורו את "הנשים של ד"ר טי", שהוא בהחלט מסוג הסרטים שכתיבת התסריט שלו יכולה לסיים קריירה.
כל שלושת התסריטים של ראפ מתרחשים בדרום האמריקאי, בכולם יש הומור ייחודי וקשה שלא גורם ליותר מדי צחוקים בקול רם, ונדמה לי שגם ייצוג הנשים בשלושתם היה מתקשה לעבור כיום. הקריירה של אלטמן מאוד לא אחידה ביחס לנשים; ייתכן והוא ביים כמה מן הסרטים הכי שוביניסטיים וגם הכי פמיניסטיים של התקופות בהן פעל. אבל "מי רצח את קוקי" מעודן יותר בהקשר זה, ובהיותו סוג של סרט מתח הוא גם מהודק במבנה שלו עד שלב מסוים. כלומר, יש חקירת רצח, תפניות וכמה טוויסטים בעלילה שהם מפתיעים כפי שהם לא משנים דבר. זה הופך אותו למבדר יותר, גם אם זו הגזמה להגיד כי המבנה של התסריט מוקפד מבחינה הוליוודית.

למשל, המאורע המחולל לסרט מתרחש חצי שעה אחרי הפתיחה. אבל ייתכן כי חצי השעה הזו היא הטובה בסרט, שכן היא מרגישה כמו בילוי עם הדמויות ובאווירה בעיירה בה מתרחשת העלילה. העיירה היא הולי ספרינגס, מיסיסיפי. היא נראית כמו עיירה דרומית מסורתית והסרט משתמש לא מעט בצילומים המראים את העיר ובעיקר את השלטים בה, שחלקם כוללים היסטוריה דרומית וחלקם הם פרודיה על שלטי ההיסטוריה. יש לציין כי בתקופה בה צולם הסרט, רוב תושבי העיירה היו אפריקאים-אמריקאים (למעלה מ-75 אחוז) והשלטים האמיתיים קשורים יותר לעבר של העיר הנמצאת בלב הדרום – קרוב לגבול של מיסיסיפי הן עם ארקנסו והן עם טנסי.
אלטמן הוא חובב מוזיקת בלוז וג'אז מסרותית של הדרום ולמעשה מספר שנים לפני כן ביים את "קנזס סיטי" הלא-מוערך מספיק, סביב המוזיקה הזו. זאת בתוספת לסרט התיעודי "ג'אז 34" על המוזיקה שהיוותה השראה לסרט. בחצי השעה הראשונה של "מי רצח את קוקי" אנו נחשפים בין היתר למועדון ג'אז מסורתי בעיירה, בו משתכר מי שהוא הדבר הקרוב ביותר לגיבור של הסרט, וויליס (צ'ארלס ס. דאטון), אפריקאי-אמריקאי מכור לאלכוהול ומי שעובד כמנהל הבית/העוזר של קוקי.

קוקי היא למעשה ג'ול מיי (פטרישיה ניל, שחזרה לשחק בקולנוע אחרי כעשור) אלמנה דרומית מבוססת ואמידה שעדיין מאוהבת למדי בבעלה באק, שמת מזה שנים. כיום היא מבלה את חייה בידידות עם וויליס, הנראית כיותר כשיוויונית ועוקצנית מאשר כמו יחסי מעסיקה-עובד. לקוקי אין ילדים אבל יש לה שתי אחיות: קאמיל (גלן קלוז) וקורה (ג'וליאן מור). קאמיל היא הדומיננטית מבין האחיות ובימים בהם מתרחש הסרט היא עובדת על בימוי המחזה לחג הפסחא בכנסייה של העיירה, "סלומה" (שולמית) של אוסקר ויילד. היא גאה מספיק על מנת לרשום את עצמה כמחברת שותפה למחזה. קאמיל גאה בעצמה, במורשת המשפחתית ובכבוד הדרומי המסורתי ודומה כי שולטת לחלוטין בחיי אחותה אותה ניתן לתאר כתמימה בצורה קיצונית ומשעשעת. השליטה גדולה עד לרמה כי קאמיל החליטה כי בתה של קורה לא תשוב להתגורר עמן אחרי ששבה לעיר לאחר תקופה של נדודים.

לבת של קורה קוראים אמה (ליב טיילר) ויש לה רקורד של כמות גדולה של דו"חות חנייה שלא שולמו, מה שהופך אותה לעבריינית. זה מעמיד במצב בעייתי את מערכת היחסים שלה עם האקס, ג'ייסון (כריס או'דונל) שבזמן ההיעדרות שלה התגייס למשטרה. הוא עדיין מאוד בעניין של אמה וההתנהגות שלה לא מחזיקה יותר מדי זמן. אמה מתחילה לעבוד אצל ספק הדגים מני (לייל לאבט, זמר שמצטיין כשחקן אצל אלטמן) ועומדת גם לעבור לגור בעסק שלו. הוא די שמח מכך והיא צריכה להיות מוטרדת מאוד מן ההתנהגות שלו, אך דומה כי היא לא שמה לב/מאמינה שזה יסתיים בהצצות וחיה עם זה בשלום. לגלריית הדמויות החשובות בסרט ניתן להוסיף גם את השריף המקומי לסטר (נד ביטי) והאורח היחיד בעיירה, ג'ק (דונלד מופט), שניהם חוברים לדייג של וויליס וזה יותר מהותי לעלילה ועיצוב הדמויות ממה שנדמה. וויליס הוא אפריקאי-אמריקאי היחיד בקרב הדמויות המרכזיות, אך צוות המשטרה שמתרחב במהלך הסרט כולל עוד ייצוג למיעוטים באופן שאולי לא משקף לחלוטין את המצב האתני בעיירה, אבל כן מראה את המציאות כמעורבת גזעית.

אחרי קצת יותר מחצי שעה, העלילה מתניעה כאשר קוקי מחליטה להתאבד. היא עושה זאת באקדח ישן של באק, אותו וויליס ניקה בלילה הקודם. קאמיל, שלא מרבה לבקר את דודתה, מגיע למקום על מנת לשאול קערת פירות לארוחת החג. היא מבקשת לציין כי היא לא שואלת אלא לוקחת בחזרה רכוש של האם המנוחה שלה – אבל מגלה את הגופה. בתור אישה גאה, קאמיל מחליטה שהתאבדות במשפחה כי כתם ולכן מעלימה ראיות להתאבדות ומזייפת זירה של שוד ורצח. מכיוון שיש טביעות אצבע שלו על האקדח, אין למשטרה ברירה אלא לעצור את וויליס, למרות שהשריף מאמין שהוא זכאי. גם אמה מאמינה בזכאות האדם היחיד שבאמת אכפת לו מקוקי ולכן והיא מחליטה להצטרף אליו בתא המאסר. קאמיל, למרות האבל והזעזוע מזהות החשוד, ממשיכה במחזה. חוקר רצח בשם אוטיס טאקר (קורטני בי. ואנס), אפריקאי-אמריקאי שנראה כמי שחי בהווה של סוף המאה העשרים בעוד יתר הדמויות חיות בעבר, מגיע לחקור את המקרה. דומה כי הוא לוקח את זה הרבה יותר ברצינות מיתר תושבי העיירה.

משחק המילים של הכותרת באנגלית עובד בכמה רבדים, שכן הוא מתייחס הן לגורל של קוקי והן לירושה שלה, בעוד הכותרת העברית מדגישה את הפן הבלשי בסרט שאין בו באמת תעלומה. למעשה, חלק מהקסם הקומי של הסרט עבורי הוא חוסר ההתאמה של עבודת המשטרה האמתית לאווירה הכללית של הסרט, שהיא הרבה יותר קלילה ומשתמשת בחברות על בסיס דייג כטיעון לגיטימי לא פחות לזכאות של הנאשם. יחד עם זאת, בצפייה חוזרת הסרט אכן הרבה יותר פוליטי ממה שתפסתי תחילה, והוא בהחלט מראה את הדימוי של גבר שחור שהאצולה הלבנה שמה במאסר על מנת להמשיך סוג של מסורת דרומית מלאת גאווה, מבלי להבין כי הגאווה מבוססת על ניצול המיעוטים.
כל זה בהחלט נמצא בסרט, רק מסווה בידי כמות די גדולה של דמויות שדומה כי הן מתנהגות בטיפשות קיצונית במיוחד, בראשות ג'ייסון השוטר וקורה, שג'וליאן מור מצליחה להפוך את התמימות הקיצונית שלה למקסימה. זה לא שיש ממול הטיפשים אנשים חכמים מדי, אבל כן יש רגעים של שנינות הגורל. בסופו של דבר יש גם הבנה מחדש של המציאות הן בנוגע לעבר הדרומי המפואר והן ליחסים בהווה. כמו בכל סרט של אלטמן, הדמויות הן לא רק סך הבחירות שלהן המשפיעות על העלילה, אלא גם ניואנסים קטנים ולכאורה סתמיים של התנהגות.

השילוב בין קלילות לטון פוליטי-חברתי אפל הקיים מתחת לפני השטח, בעלילה שהיא בין תעלומת רצח לקומדיה של טעויות, מזכיר במעט את הסרט הקלסי של ז'אן רנואר "חוקי המשחק". סרט שאלטמן הצהיר בגלוי ומספר פעמים כי עיצב את השקפת עולמו הקולנועית ולימד אותו את חוקי המשחק. בסרט של רנואר, מדובר במסיבת צייד של המעמד העליון, המשתבשת עקב שני משולשים רומנטיים: אחד של העשירים ואחד של המשרתים. ברקע, רנואר הכניס גם את היחסים המתוחים בין צרפת ולגרמניה ב-1939. עלילות הסרטים רחוקה, אבל אפיון היחסים בין המעמד השליט שנאחז במסורת שאבד עליה הקלח והצביעות שלה נחשפת עובר כנקודת קישור בין שתי היצירות.

בדיעבד, "מי רצח את קוקי" מרגיש לי כעת כמו סרט שאלטמן עשה לא רק על מנת לייצר משהו קליל ולא חשוב, אלא כסוג של חזרה למה שיהפוך להיות המחווה הישירה יותר שלו ל"חוקי המשחק", ואחד מן הסרטים הבאמת-גדולים שלו, שיצא שנתיים לאחר מכן – "פארק גוספורד". סרט המתרחש באחוזה בריטית ומציג קולנוע שאפנתי בהרבה בכל דרך, וגם הוא בסופו של דבר מענג מאוד כמבט על התנהגות אנושית. אבל ייתכן והיא הולכת שם לאיבוד בצפייה ראשונה שכן ל"פארק גוספורד" יש הרבה דברים נהדרים אחרים להציע. "מי רצח את קוקי" הוא סרט צנוע במתכוון, רדוד במתכוון. ההנאה ממנו בתור נער הייתה מוזרה לי, אבל כאמור צפיתי בו שוב ושוב, פעמים רבות רק בחלקים ממנו. זה לא סרט ששווה להקדיש לו ערב, אבל זה סרט שנעים להירדם מולו או לשים אותו ברקע. לפעמים זה בדיוק מה שצריך.