״65״ (הסרט עם אדם דרייבר נגד דינוזאורים), סקירה

נורא מתחשק לי שכבר יהיה קיץ. עד כדי כך שפשוט מצאתי אחר-צהריים פנוי והלכתי למה שנראה כמו סרט הקיץ המטופש ונטול המיתוג הראשון של השנה, שהגיע לאקרנים משום מה באמצע מרץ. הוא גם לא הוקרן לעיתונאים מראש, שני דגלים אדומים בכל הנוגע לאיכותו. אבל משך של 93 דקות בלבד ופרמיס שמבטיח את אדם דרייבר נגד דינוזאורים, היו כל מה שהייתי צריך בשביל להזמין כרטיס. מזל שיש תמונות ליד שמות הסרטים כי בחיים לא הייתי זוכר שקוראים לסרט ״65״. גם הקמפיין המאוחר של אולפני סוני לשווק אותו בתור ״לפני 65 מיליון שנה״ לא סייע לי. לבסוף הצלחתי ונדמה לי שזה היה שווה בעיקר משתי סיבות: להנות כפל כפליים מהסרטונים הפארודיים שיגיעו בהמשך, ואולי גם לעזור למי שמתלבט או מתלבטת.
רכיב שהיה מסייע לי להחליט לצפות בסרט בכל מקרה, אבל נעדר מההבטחה ״אדם דרייבר נגד דינוזאורים״, הוא הז׳אנר של הסרט, או יותר נכון הז׳אנרים. יש לי מעין הסכם פנימי עם אורון של הניינטיז שכל סרט מתוקצב המכיל דינוזאורים הוא משהו שצריך לראות, כך שלא העמקתי לחקור, אבל לטובת מי שהפר בריתות עם עצמו של הילדות ולא מנהל כך את חייו, אפרט את כל הסוגות.

״65״ מתחיל כמו דרמת מדע-בדיוני מהסוג שהייתי הולך לראות בלי שום קשר לשחקנים מסוקסים או יצורים פרהיסטוריים. אולי זה מובלט בטריילר אבל בשיווק שכן נחשפתי אליו – לא מספיק. לכן אני גם לא בטוח מה נחשב ספוילר בקשר לסרט ואנקוט משנה זהירות שלא לחשוף דבר המתרחש מעבר למערכה הראשונה. היא מתחילה במסע בין גלקסיות שמתפקס על כוכב בשם סומאריס. אולי זה ליד סולאריס, אני לא מזהה גלקסיות מרחוק. על חוף ים פסטורלי נתוודע אל מצבו המשפחתי של מילס (דרייבר). הוא וזוגתו (ניקה קינג) מתלבטים איך לבשר לבתם (קלואי קולמן) שאבא טס לחלל לשנתיים, כדי לשלם על טיפול רפואי עבורה. אין ספק שבניית עולם המד״ב של הסרט מתפקעת מיצירתיות, כפי שתעיד ציביליזציה חייזרית החולקת עם האנושות מראה, שפה, קונפליקטים, כלכלה ומערכת בריאות עושקת.

היכן אנחנו נבדלים? בספינת חלל נאה למראה הלוקחת את הצוות, בהובלת מילס, למשלחת רחוקה המכריחה אותם להיכנס לשינה שהיא הקפאה עמוקה (קריוניקה). אך מפגש עם חגורת אסטרואידים שלא מופו כראוי מסבך את הספינה ומרסק אותה על כוכב לכת זר ומוזר, שכולנו מכירים בתור כדור הארץ. לפני 65 מיליון שנה הילכו על הכוכב השלישי מהשמש דינוזאורים, שמבחינת הניצול היחיד מההתרסקות הם מפלצות שיש לברוח או לירות בהן בנשק משוכלל. מילס מתקשה למצוא סיבה לחיות מעבר למשפחתו אי שם בכוכבים, עד שהוא מגלה עוד ניצולה – ילדה בשם קואה (אריאנה גרינבלט). בכל היקר לי לא הבנתי מה היא עשתה על הספינה. במיוחד כי היא לא מדברת את אותה השפה כמו מילס (הוואית, אבל אולי האינטרנט טועה). הקצר בתקשורת מייצר דינמיקה די ברורה – הוא המבוגר שצועק ופוקד, היא הילדה שמנסה להתאקלם לסיטואציה הקשה.

כך מתגלה תת-סוגה נוספת אליה משתייך הסרט, והיא המנוע האמיתי שלו – גבר גברי וספוג טראומות המוביל ילדה בשטח עוין, מתחיל את הסרט מאובן ולאט לאט נפתח רגשית מולה, אחרי ששניהם חווים מספיק איומים חיצוניים והוא נזכר מספיק פעמים בבת הביולוגית שלו. אני מבין ש״אומץ אמיתי״ היה משפיע מאוד, ומניח שפדרו פסקל היה עסוק הפעם. לא שאני מתלונן על הליהוק של דרייבר, מבחינתי הוא סיבה לצפות בסרטים. השאלה היא מדוע שישתתף בסרט מסוג זה, והתשובה אולי טמונה במצבו המשפחתי לפי ציניקנים שקראתי (הוא וזוגתו ג׳ואן טאקר מצפים כעת לילדם השני). זה לא מסתדר עם המציאות, כי על החוזה הוא חתם כבר בספטמבר 2020 והסרט צולם בשלהי אותה שנה ארורה, מה שגם מסביר את מיעוט השחקנים. אבל מי אנחנו בני התמותה שנשפוט את החלטות הקריירה של כוכבים הוליוודיים, כאשר מה שמצופה מאיתנו הוא פשוט להנות מקיומם.

מה שכן טורחים לספר על הסרט בכל הזדמנות הוא שצמד הבמאים-תסריטאים, סקוט בק ובריאן וודס, כתבו בעברם את ״מקום שקט״. אם בסרטו של ג׳ון קרסינסקי חוצנים חדי שיניים פלשו בעתיד ארצה וצדו בדממה את הגיבורים האנושיים, הפעם המצב הפוך – דרייבר הוא שמתרסק בכדור הארץ של פעם, בעוד המקומיים המפלצתיים צדים אותו כפולש. איזה היפוך מבריק, נקווה שלא נסגרה ההרשמה לפרס נובל לספרות השנה. הסרט אכן מתנהל כמותחן אימה ברוב הרגעים, והצורך להיות בשקט אף נאמר בידי הגיבור, אבל מה שחשוב לי להבהיר הוא שזה לא מותחן אקשן. המפגשים עם האויב חטופים, חדים וכואבים. כמעט שום דבר לא מצולם וערוך כמו קטע פעולה, אלא כמו סיקוונס אימה. בקיצור, מי שיבוא לסרט בהפקת סם ריימי עשוי להתאכזב מעבודת המצלמה והעריכה, או היעדר הקצב וההומור. אמנם יש איזה שתיים-שלוש בדיחות בסרט אבל מזמן לא שמעתי אולם קולנוע שקט יותר אחרי שהן נחתו בקול חבטה עמומה על הרצפה.

אפשר להמשיך ולמנות עוד אלמנטים של חוסר מעוף מד״בי, למשל כאשר הציוד המגניב למדי של הגיבור מבשר לו כמה קילומטרים נותרו לו עד היעד. כנראה איזה צירוף קוסמי הוביל לשיטת המדידה המטרית גם בכוכב סומאריס. אבל אני לא מצפה יותר מתסריטאים בהוליווד להשקיע, רק לעשות את העבודה שלהם. לכן כמעט התרגשתי למראה רגע כמעט בודד של תסריטאות קלאסית, אחרי בערך שעה של צפייה. זה מעט מדי ומאוחר מדי, אבל לפחות מישהו מהצמד בק את וודס נזכר לבצע משהו בסיסי כמו פרמיס ופייאוף, או קול-בק לסצנת הפתיחה באור חדש המדמה סוג של פיתוח לדמויות. בשאר הזמן, היוצרים שכחו לצקת תוכן לתבניות והשבלונות שנבחרו ונפשו מול המחשב במקום להתאמץ. בחרו כל רגע בו שתי הדמויות האנושיות על המסך משוחחות, בשתי שפות שונות כאמור, ונסו להבין מדוע הפעם קואה מבינה מה נאמר לה ומתי לא.

את גרינבלט שמגלמת את קואה אולי תזהו, משום שהיא עסוקה מאוד יחסית לגילה. כיום היא בת 15, בזמן הצילומים קצת יותר קרובה לגיל הדמות שלה (שאמורה להיות בת תשע להערכת הגיבור), ובעלת רזומה מרשים שכולל בין היתר את ״אהבה ומפלצות״, ״ערים״ ובקרוב ״ברבי״, לצד פלאשבקים בסאגת ״הנוקמים״ בהם היא מגלמת את גומורה בצעירותה. גם קולמן שמגלמת את בתו של הגיבור נדרשת להפגנת רגשות מרובים, בעיקר בקטעי וידאו הנשלחים אל הגיבור במסעו בחלל ומנוגנים ברגעי מפתח. היא צעירה מגרינבלט בשנה וכיכבה בין היתר ב״מילקשייק אבק שריפה״, ״תרגול בריגול״, ״שקרים קטנים גדולים״ ובקרוב מאוד גם ״מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים״. השחקניות הצעירות מוסיפות הרבה רגש וסיבה לדאגה או חרדה, אבל קשה לומר שכתבו להן דמויות. לכן דרייבר נושא את הסרט על כתפיו הרחבות קצת בעל-כורחו, כאשר הוא והרובה הגדול שלו מגיעים להציל את המצב בכל פעם מחדש. השחקן היה חייל מארינס במציאות, אבל לא זכור לי שנתנו לו להחזיק נשק בקולנוע עד כה, בטח שלא לרוץ ולזחול כל-כך הרבה. לא שזו סיבה לרוץ או לזחול אל בית הקולנוע.

אפרופו זוחלים, עוד קצת חנונוזאוריה. מינוס 65 מיליון שנה אומר סוף עידן הקרטיקון. כלומר מאוחר יותר מתקופה היורה, זו שידועה בזכות הפארק והסרט, ולפני שמטאוריט השמיד את החיים בכדור הארץ, כך על פי תיאוריות שעדיין מקובלות. אלא שהמדע מתארך את האירוע במינוס 66 מיליון שנה, אז כנראה שמיליון שנים לכאן או לשם אינן משמעותיות בעיניי היוצרים. לגבי עיצוב הדינוזאורים, הייתי די מרוצה. אני לא חושב שאלו ספוילרים לגלות את סוגי הלטאות המופיעות בסרט, אבל למקרה שתרצו להיות מופתעים דלגו פסקה אחת. אהבתי שהסרט עובד מהקטן לגדול, ולכן המפגש הראשון הוא עם תרנגולות מרוטות ורצחניות, שאין אלא להניח שהן סוג של ולוצירפטורים. לא כמו ב״פארק היורה״ הראשון, יותר דומים לקטנטנים מתחילת ״העולם האבוד״. בהמשך מגיעות לטאות כוח על סטרואידים, שאמורות להיות זאורוסוכוס או תנינאי קדום אחר, וגם להקות של פטרנודון כשחפים פרהיסטוריים. כל השאר בקושי נראים ובכל מקרה לא צריך להיות חנון בשביל לחכות ולייחל לאיזה טי-רקס, שלא מאכזב. כן התבאסתי קלות שהסרט לא מציג כמעט שום חמודינוזאורים, כלומר צמחונים, מלבד אחד אקראי.

״65״ עלה לאקרנים בדיוק שנה אחרי המועד המקורי, ושנתיים אחרי סיום הצילומים (עבודת האפקטים האריכה מאוד את זמן העריכה, שזה דווקא חיובי). לעניות דעתי זה היה צריך להיות סרט סוף אוגוסט, כשכל הגדולים סיימו לשחק והמוח הוא עיסה של תום הקיץ הקולנועי, תר אחר ריגוש אחרון של שעה וחצי לפני בוא הסתיו וסרטיו. אולי אולפני סוני לא האמינו בו מספיק, מבינים שגם אם אין בו שום דבר רע במיוחד, הסתמיות שלו משתלטת על החוויה. אני בכל זאת שמח שהלכתי מהסיבות שניסיתי לפרט, ובעיקר כדי להבין כל רפרנס בגרסאות של פיץ׳ מיטינג / הונסט טריילרז לסרט הזה. למעשה, ברגעים רבים במהלך ״65״ חשתי כאילו אני רואה מריחה של סרט באורך מלא לסוג הסרטונים הפארודיים הללו, ולא להיפך. אבל זה כנראה מעיד יותר עליי מאשר על כל דבר אחר.