״דפיקה בדלת״, סקירה תיעודית ישראלית

כאשר מדברים על "דפיקה בדלת", קודם כל צריך להבהיר על איזה "דפיקה בדלת" אנחנו מדברים. לא הסרט של מ. נייט שאמאלן שיצא מוקדם יותר השנה, גם לא הסרט של איילי רות' שגילה לעולם של אנה דה ארמס לפני מספר שנים. התרגום המילולי של שני הסרטים הללו אינו בדיוק "דפיקה בדלת", ואילו הסרט לו מוקדשת הסקירה הזו הוא סרט ישראלי. הדפיקה בדלת עליה הוא מדבר היא מאוד ספציפית ומוכרת לתודעה הישראלית: קציני צבא המבשרים על פגיעה בבן משפחה המשרת בצבא. לא תמיד מוות, אבל לרוב כן. הרגע משנה החיים הזה הוזכר בסרטים אחרים אודות השכול, וזכור כאחד מרגעי השיא של שני סרטים עלילתיים זוכי פרס אופיר: "האסונות של נינה" ו"פוקסטרוט". קיומו של הרגע הזה מצוי בתודעה הישראלית הקולקטיבית, אף שמדובר ברגע הכי פרטי ואינטימי שניתן לדמיין. הסרט התיעודי שזה שמו הוקרן אמש בקולנוע יפו ומחר יוקרן בסינמטק הרצליה, כחלק מסבב הקרנות בסינמטקים (בין היתר בשישי ושבת השבוע בסינמטק תל אביב), וצפוי להיות משודר בהמשך בכאן 11.

הרגע הפרטי בו עוסק הסרט הינו גם ברגע האישי  במיוחד עבור הבמאית איה אליה, שיצרה את הסרט ביחד עם אוהד מילשטיין. אליה הייתה נערה צעירה כאשר הודיעו להוריה על כך שאחיה הגדול איתמר אליה ז"ל נעדר בפעילות של השייטת, בלבנון. עברו חודשים ארוכים עד שגופתו הועברה לישראל. אליה לא מביימת את הסרט לבד, דבר המאפשר ליצירה לגבש שפה אמנותית שיש בה גם תובנה של מבט מבחוץ, אך לא ריחוק.

הסרט מתאר את רגע הבשורה והתמודדות עם הבשורה בצורה מדורגת, שכואבת למן ההתחלה, אבל מגיע לתיעוד ישיר של הבמאית ובני משפחתה המדברים על הכאב הממשיך ללוות אותם רק לקראת הסיום. הסרט כל הזמן שב לסיפור האישי של הבמאית, אבל לא פחות מכך הוא נותן מקום גם לסיפור הכללי יותר. לא מדובר רק במוות אחד, אלא במערך מחושב היטב של בישור על המוות העומד לבוא. כל הודעה על חייל כוללת צוות של שלושה מבשרים. אליה ומילשטיין מראיינים לסרטם שלושה קצינים המבצעים את הפעולה הקשה, כאשר דומה כי כל אחד מן השלושה מגיע עם ותק אחר למלאכה שלא מסוגלת להפוך לשגרתית וקלה. גם אם מן הראיונות עולה כי יש פרוטוקל לכמעט כל תרחיש וכי הניסיון גם מאפשר התמודדות, לכאורה ולפחות מן הצד המבשר.

בדומה לסרטים אשר מילשטיין ביים לבדו (״מבול״, ״שבוע 23״, ״לילות קיץ״), תפיסה אסתטית מאפיינת את האופן בו הסרט מצולם – גם בקטעים בהם המראויינים מדברים ישירות למצלמה אבל בעיקר בקטעים השזורים בהם. "דפיקה בדלת" מכיל לא מעט סצנות מבוימות עם שחקנים/כפילים של הדוברים, או של איה אליה והחווית שלה בעבר. אלו סצנות קצרות עד קצרצרות במתכוון, רבות מהן כמעט תמונות סטילס, ניסיון לתת רובד חזותי למה שהתודעה תופסת כרגע שקפא בזמן, נצרב בזיכרון. רגע הדפיקה בדלת, רגע עיכול הבשורה. רגעים בהם הבמאית שהיא גם הגיבורה צריכה להבין כיצד לחיות את חייה ובכל זאת לחוות את גיל ההתבגרות. גם במרחק של זמן, דומה כי הבמאית לא רוצה לספק תשובה לשאלה כיצד מתמודדים עם המוות, כיצד ממשיכים בחיים ואיך נראית התבגרות בצל השכול. שכן, לא מדובר רק בחיים בצל האסון, אלא בכניסה לתקופה שהייתה אמורה להיות בכל מקרה תקופה של שינוי ונוכח הבשורה הוא ספק מואץ. הסרט אינו וידוי או ניתוח פסיכולוגי של הבמאית או של החברה כולה, הוא מבט. מבט שהולך לאחור, אך ככל שהסרט מתקדם, הוא גם נוגע בהווה.

לצד הראיונות עם המבשרים והקטעים המשחזרים את החוויה האישית (של הבמאית ופחות מכך של הדוברים), יש גם קטעים בהם נראית הבמאית בהווה וגם קטעי ארכיון מראיון שלה בטלוויזיה מתקופת ההיעדרות. ככל שהסרט נמשך, הקטעים המראים את הבמאית בהווה מקבלים יותר נפח, מה שהופך את הסרט למעט יותר שגרתי, אך הוא לא מאבד את כוחו. סצנה מוצלחת מציגה נסיון של הבמאית לפגוש קצינת נפגעים בבית קברות צבאי, במה שהוא גם סיוט של חוסר התמצאות במרחב וגם סיטואציה אבסורדית עם הומור שחור, עקב שימוש באנדרטות כנקודות ציון. בסופו של דבר דומה כי הסרט מתקרב לקראת הצגת הדמויות במשפחת אליה, מה שמתרחש לקראת הסיום אך באופן שיכול לבוא בהתחלה: אחרי שברים של התמודדות עם הטראומה, סוף הסרט נותן מבט על חיי הבמאית ומשפחתה היום. גם פרטים קונקרטיים על אופיו של האח נמסרים רק בחלקו האחרון, שכן לא מדובר בסרט הנצחה, גם אם יש בו הנצחה.

יותר מכל, זה סרט על התודעה הישראלית. אין בו דיון על הסיבות למלחמה, אבל הוא מתמקד במחיר שהוא לא רק אובדן חיי אדם, אלא טלטול החיים של בני האדם. הוא מאזן בין הסיפור האישי-משפחתי של היוצרת למבט כללי יותר, דרך שלושה בני אדם אשר לקחו על עצמם לבצע משימה שיש בה תחושת שליחות, אבל גם משהו הנתפס כלא-אנושי. ברגעים שונים, הכואב שנותר מביצוע התפקיד עולה בשיחות עם שלושתם, אף כי הם מנסים להיראות חזקים מול המצלמה. הסרט לא שואל אותם כיצד התגלגלו לתפקיד הקשה או מה מניע אותם. הוא רק מבודד את הכאב, את הפרוטוקול המצביע לא רק על דרך נקייה לבשר בשורה, אלא גם על דרך לעכל את המשימה עם כמה שפחות נזק, שוב לכאורה. אבל זוהי בשורה שכל דרך לבשר אותה תהיה פגומה. בדרך זו, הסרט הזה מציע אלטרנטיבה שקולה ולא מתפרעת לסרטי יום הזיכרון המסורתיים: לכאורה אין בו רבדים חתרניים, אבל הוא מוצא את האנושי בדוברים שלו בצורה אחרת ותוך שימוש מושכל בכלים הקולנועיים.