״לחיות״ (Living), סקירה

איני אוהב לפתוח טקסט עם אמירה נחרצת מדי, אולם עבורי סרטו של אקירה קורוסאווה משנת 1952, "איקירו" (Ikiru), הוא אולי אחד מן הסרטים הכי גדולים בתולדות הקולנוע. אמנם לא בחרתי בו לאחרונה כאחד מעשרת הסרטים הכי טובים אי-פעם בדירוג הלא-מחייב שעשיתי, אבל בהחלט שקלתי אותו. זאת למרות שהוא לא בטוח הסרט הכי גדול של קורוסאווה, במאי יפני שעבד שבז'אנרים שונים ודמה כי תמיד חיפש אחר צורות חדשות של שימוש בקולנוע על מנת לספר סיפור. אבל "איקירו" הוא אחד משיאי היצירה שלו בגלל שילוב של פשטות בסיפור, הופעה נהדרת של השחקן החביב עלי מסרטיו, טקאשי שימורה (מי שלרוב מקבל תפקידים קטנים מעט יותר ונמצא בצלו של טושירו מיפונה), וכמה הברקות בבימוי המשלב קצב איטי ומבט על העולם בכלולתו עם טכניקה יוצאת דופן. זהו גם סרט על מהות החיים, כפי שעולה מן התרגום המילולי של הכותרת שלו, "לחיות". מהות החיים היא משהו שלא תמיד כולם מהרהרים עליו. גיבור סרטו של קורוסוואה, מבין כי הוא חי בלי לחיות באמת כאשר הוא לומד כי הוא חולה בסרטן סופני. מן התבנית הסיפורית הפשוטה הזו הוא בוחן את חייו ומתנהג בצורה שהסביבה לא תמיד תופסת כהגיונית ולפרקים היא ממש מטרידה, בטרם הוא מוצא תכלית.

העניין הוא שסרטו של קורוסוואה הוא באורך של שעתים וחצי, מצולם בשחור-לבן, והקצב שלו הניואנסים במשחק ובכתיבה שונים מן הרגישות של הקהל היום. לכן, רימייק שיעשה אותו יותר נגיש לקהל בכלל ולקהל דובר אנגלית בפרט הוא דבר מתבקש ולמעשה היו ניסיונות לכך בעבר. כעת זה קורה שוב עם "לחיות" (Living) שביים אוליבר הרמנוס, דרום-אפריקאי הפועל רק בבריטניה. אולם, הנפשות הדומינניטיות בשיווק הסרט, וכנראה שגם ביצירתו, הם שני הגברים שזכו במועמדויות היחידות של הסרט לאוסקר: השחקן הראשי ביל ניי ובעיקר התסריטאי, הסופר זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו.

אישיגורו (״שארית היום״, ״לעולם אל תיתן לי ללכת״) נולד ביפן אך בתור ילד היגר לבריטניה. בה הוא חי את רוב חייו ובה זכה לתהילה כסופר, כאשר רק בחלק מן היצירה שלו יש דיון בתרבות היפנית. את "לחיות" הוא רצה לעבד כסרט עם ביל ניי במשך מספר רב של שנים ולאחר הסכמת השחקן, יצא לכתוב את התסריט השלישי בלבד שהוא כותב ישירות לקולנוע, אחרי "הרוזנת הלבנה" של ג'יימס אייבורי, ו"המוזיקה הכי עצובה בעולם" של גאי מאדין. מי שמכיר את הסרט הספציפי, או את מאדין בכלל, יודע עד כמה זו בחירה לא שגרתית. אישיגורו ניגש למלאכה כמעריץ גדול של המקור והערצה הזו ניכרת בסרט החדש, לרוב לא לשלילה. "לחיות" הוא אכן גרסה ניגשה יותר של "איקירו" וכמעט כל סצנה בו מתכתבת עם הסרט המקורי, בתוכן ולעתיים גם בצורה. אם כי יש הבדלים גדולים ומהותים בין הסרטים בלכ זאת ואגע בהם בהמשך. אולם לפני כן, מגיע ל"לחיות" שידונו בו כסרט שעומד בפני עצמו. הוא בהחלט עומד בפני עצמו כסרט אפקטיבי, גם אם לא מבריק.

אישיגורו והרמנוס העבירו את העלילה מיפן לאנגליה אבל לא ממש שינו את התקופה. הסרט מתרחש בשנת 1953, קרוב לשנת היציאה של הסרט המקורי. מר וויליאמס (ניי) הוא ראש מחלקה בעיריית לונדון, ג'נטלמן אנגלי שמתנהג באיפוק, שומר על השגרה ומדבר בקול חלש אך סמוכתי. את ראשית הסרט אנו חווים דרך עיניו של פיטר ווייקלינג (אלכס שארפ), צעיר שמתחיל לעבוד במחלקה ולומד מהר את דרכיה: לא מרבים לדבר בנסיעה לעבודה, לא מרבים לדבר על נושאים שלא קשורים לעבודה, ובעבודה עצמה המטרה היא להיראות תמיד כאילו שיש עומס בעבודה, אבל לא בהכרח לעשות משהו.

היחידה במחלקה שמנסה להראות מעט מרץ היא גם האישה היחידה בצוות, מרגרט האריס (איימי לו ווד), צעירה שלא נוסעת לפריז אבל כן עומדת לעבור לעבודה בסניף של רשת בתי קפה/מסעדות לונדונית, במקום במשרד האפרורי. ווייקלינג הצעיר לומד על השגרה במקום ועל הסחבת הבירוקטית כאשר הוא מתלווה לקבוצה שנשים שמתלוננת על הסכנה של אתר בשכונה שלהם, שהופצץ במלחמת העולם השנייה. מאז הוא מהווה סכנה לציבור ובעיקר לילדים המשחקים בסביבה, אתר שהן סבורות כי יכול להיות פארק. קבוצת הנשים כבר התלוננה על המקום פעמים רבות והן יודעת כיצד כל מחלקה בעיירה מעבירה אותן למחלקה אחרת.

יומו הראשון של ווייקלינג הוא גם היום בו מר וויליאמס מודיע כי יסיים לעבוד בשעה מוקדמת, מבלי שהוא מספר לעמיתיו את הסיבה – הוא הולך לרופא המבשר לו כי נותרו לו מספר חודשים לחיות. מר וויליאמס לא משתף את המידע הזה עם חבריו לעבודה וגם לא עם בנו וכלתו, החיים עמו. במקום זאת הוא מפסיק לפקוד את המשרד לטובת חופשה בה הוא מבלה עם זרים וחושף בפניהם את גורלו. מאוחר יותר הוא נתקל באותה מרגרט האריס מרחוק, ומתחיל לבלות בחברתה באופן הגורר רכילות. דומה כי מבחינתו לא מדובר בעניין מיני, אלא בהתלהבות מן הגישה שלה לחיים, אותה גישה שהרתיע אותו כאשר חלקו משרד ולא ידע כי מותו קרב. הוא גם לומד כי מרגרט כינתה אותו "מר זומבי" – סוג של מת-חי, דבר המהדהד בפניו את האשמה שהוא חש לגבי אורח חייו עד האבחון (וגם בדיחה פנימית על הפילמוגרפיה של השחקן הראשי). אולם בסופו של דבר הוא מבין כי יש דרך אחרת להעניק משמעות לחודשים האחרונים לחייו והיא קשורה גם לעבודה.

"לחיות" בולט בזכות האיפוק של המשחק של ניי. בדומה לשימורה בסרט המקורי, ניי בשנים האחרונות הוא שחקן משנה לרוב – אחד שלא פעם גונב את ההצגה, אבל מעטים הסרטים שנסובו בעיקר סביב דמותו. דווקא בתפקיד ראשי זה, ניי משחק מאופק מבדרך כלל ומדגיש את התגובה לסביבה, מה שמקנה לסרט שקט המאפשר לו כוח ברגעיו הטובים. הסרט הוא לא ממש סוחט דמעות והוא לא מנסה להיות. הוא יותר הרהור על הבירוקטיה ועל הפשרות בחיים, אבל גם על היכולת של האדם להינות מן החיים, אפילו דרך מה שנראה לכאורה כפרטים שוליים.
רוב הזמן זה עובד, אבל בסצנות מסוימת הסרט נסמך יותר מדי על הדיאלוגים. למרות שהם תמיד אמינים ובחלק ניכר מן המקרים ממש מוצלחים, לפעמים יש משהו מאולץ בשימוש בהם. בעיקר במה שאמור להיות השיא, בסצנה לקראת סוף הסרט. זה שיא שדי קרוב למה שבוצע ב"איקרו", שכן "לחיות" בדרכו הוא רימייק מאוד ישיר. סיפור על אדם שמשנה את חייו ומוצא דרך אחרת לחיות הוא לא דבר כל כך נדיר והסיפור הקצר של טולסטוי, "מותו של איבן איליץ", מהווה השראה לשתי היצירות כפי שהיווה השראה ליצירות רבות אחרות. "לחיות" מנסה לשמר גם כמה הברקות ספציפיות לסרט של קורוסאווה והוא לא לגמרי נכשל בכך, אך זו הצלחה חלקית.

הדבר נובע מן ההבדלים המהותיים שבכל זאת יש בין שתי הגרסאות. חלקם הם פשוט הרמה של היוצרים – "איקירו" הוא קודם כל סרט של במאי ו"לחיות" הינו סרט של סופר. זה יותר עניין של תחושה, ובכל סרט יש גם אמצעים שיכולים להיתפס כקשורים יותר ליוצר מן הסוג האחר. למשל, דווקא "איקירו" הוא זה שמכיל ווייס-אובר, כלי קולנועי-אך-ספרותי, בעוד "לחיות" לא פעם חושף אינפורמציה דרך תנועת מצלמה. אבל "איקירו" משחק עם הקולנוע בצורה הרבה יותר יצירתית. קורוסוואה הוא מן הבמאים הבודדים, אולי אי-פעם, שעשה שימוש נרחב ומוצלח במעבר בין שוטים באפקט "ווייפ", כלומר שוט הנכנס על גבי שוט אחר כשהוא בא מן הצד, כמו ילד שגילה תוכנת עריכה. כאשר זה מתאר את מסע הנשים בין המחלקות בעירייה בסרטו הדבר הופך את הסרט לדינמי. קורוסוואה גם לפתע משתיק לחלוטין את הפסקול על מנת לבטא את המצב הנפשי של הגיבור, אם למנות עוד שימוש יצירתי במדיום עצמו.

ב"לחיות" השימושים בכלי הקולנוע פחות מדגישים את הכלים עצמם, פרט למבנה המערכה השלישית של הסרט. בשני הסרטים הוא כולל קפיצות בזמנים, אבל גם כאן הסרט היפני עושה זאת בצורה קיצונית יותר וגם סומך על הקהל שיבין לבד חלק מן המעברים. זאת בעוד הסרט הבריטי מסביר דברים בצורה ישירה. הדבר בולט גם בדמות של מר ווייקלינג, דמות שהיא כמעט הדמות הראשית בחלקים הפותחים והמסיימים של הסרט הבריטי ודמות שאם יש לה מקבילה בגרסה היפנית, היא כזו שלרגע לא תפסה כל כך הרבה תשומת לב. זה נובע מכך ש"לחיות" דואג שתהיה לנו דמות להזדהות איתה בכל סצנה, וזה דבר שטבעי שסרט כמוהו יעשה.

קורוסאווה פחות הקפיד על כך. לא אכפת לו שיש לו סצנות בסרט בלי נקודת מבט שהקהל יזדהה איתה. הוא גם לא חושש לפתוח את הסרט עם צילום רטנגן המבשר על המוות, ולא חושש להראות את הגיבור שלו הרבה יותר פתטי ברגעיו החלשים, או דווקא מאיים לפרקים. זאת בעוד מר וויליאמס בגילומו של ניי תמיד נראה לפחות כאדם המתחשב במיז האריס הצעירה. סצנת השיא בסרטו של קורוסוואה מציגה אותו לפרקים כמי שממש מפחיד את המקבילה היפנית שלה, גם פיזית.
אותה סצנה במקור היפני כוללת גם התרחשות של חגיגת יום הולדת באותה מסיבה בה נערכת שיחה רבת תפניות ותגליות. מסיבת יום הולדת שמנוגדת למוות הצפוי, אבל גם יוצרת הסחת דעת ומראה כי העולם הוא גדול יותר מן הדמויות בסרט. הרמנוס ואישיגורו נותנים לרגע כזה מעט מקום בשלבים המוקדמים של הסרט, אבל סמוך לשיאו הם נצמדים לסיפור והדגש הוא רק סביב הגיבורים שלהם. כך הרי נוהגים רוב הסרטים. זה יותר נגיש. זה בהחלט מרגש ברמה מספקת. זה לא מייצר סרט שמרגש ברמה אחרת, כמו "איקירו". אך כאמור, זהו רף גבוה למדי.