״המפלצת מהים״, סקירת נטפליקס

כבר מעל לחצי שנה מתרקם קונצנזוס סביב ״המפלצת מהים״ (The Sea Beast), סרט האנימציה שעלה בנטפליקס בתחילת יולי. קונצנזוס לא מספיק רחב אמנם אך מהדהד, לפיו מדובר באחת היצירות הכי פחות מוערכות של השנה שעברה, ולא בצדק. מה לא שמעתי על סרטו של כריס וויליאמס – שהוא היה חייב להיות שובר קופות אימתני, שזה סרט האנימציה הטוב של השנה, שנטפליקס לימדו את דיסני את מה ששכחו, שמפוספסת כאן הזדמנות של ליין צעצועים פופולרי, ועוד מחמאות מסוגים שונים של הספקטרום שבין אמנות ובידור. נדמה כאילו כל מי שצופה עוברת או עובר את אותו המסלול של התגלות, פליאה מהולה בכעס על כך שהסרט לא מהולל דיו, תרומה צנועה להלל בכל זאת, ואז צפייה נוספת כדי להיווכח שאכן זו לא טעות.

אני שמח מאוד להצטרף לשלב הראשון, לכעוס שסרט כה אמיץ וחתרני אך גם מסחרי וסוחף אינו שיחת היום. אבל בתור מבקר חשוב להעמיד דברים על דיוקם: בנטפליקס שחררו את הנתון לפיו זהו סרט האנימציה הנצפה ביותר שהפיקו (165 מיליון שעות, נתון שנשמע מרשים ולא אומר דבר בו בזמן). משמע, לשיטתם מדובר בהצלחה כבירה והתוצאה היא שההמשכון בדרך. בזכות המועמדות לאוסקר יש לי תירוץ לכתוב עליו, להשלים את כל חמישיית האנימציה בסיקור של סריטה. זה אמנם מאוחר מדי מבחינת מומנטום, אבל להמליץ על סרטים בנטפליקס, כל עוד הם זמינים שם ״לתמיד״, זה קל וכיף.

הסרט מתרחש בעולם בני האדם מצויים במלחמה ארוכת שנים עם מפלצות ענק השולטות באוקיינוסים. מבחינת התקדמות טכנולוגית אנחנו כאילו במאה ה-17, כלומר באיזור ״הבה נעמיס תותחים על ספינות מפרש״ ולא בעולם של ״פסיפיק רים״, מלבד המונחים ציידים לעומת מפלצות. האנשים המקריבים עצמם למען הרג יצורי הים מטילי האימה נחשבים כגיבורים. הספינה האגדית ביותר בספרות המקומית עדיין מפליגה, שמה ״אינבטבל״ (כמו ת׳אנוס, גם היא בלתי נמנעת), ומפקד עליה קפטן קרואו (ג׳ארד האריס, בדיבוב המקורי). אבל הוא דווקא לא גיבור הסרט.

אחד החובלים שעתיד לרשת את הספינה הוא ג׳ייקוב (קארל אורבן), בנו המאומץ/הלא-רשמי של הקפטן והרפתקן בנשמה. אבל מי שמספרת את הסיפור, ולכן גם היא גיבורתו, היא ילדה שמקריאה ספר לילדים סביבה. זוהי מייזי (זאריס-איינג׳ל הייטור), יתומה שהוריה היו ציידי מפלצות. היא מכורה לספרי ההרפתקאות של האינבטבל ואף חולמת להכיר את הצוות כאשר הם מגיעים לחוף אחרי עוד צייד מוצלח. הקידמה נושפת בעורפם של הציידים, כאשר המלך והמלכה של ממלכת ״שלושת הגשרים״ המקומית בוחרים לחמש ספינה אחרת בציוד חדיש, שולחים אותה לצוד את אימת הים שטרם נלכדה מזה עשורים – האימה האדומה (The Red Bluster במקור, אז סערה אדומה היה מתאים יותר לדעתי). מייזי מתגנבת לסיפון ועושה את חייו של ג׳ייקוב לקשים, בזמן שקפטן קרואו מנסה לסגור חשבון ישן עם המפלצת האדמונית.

נעצור כאן משום שהסיפור לא הולך בדיוק לאן שתחשבו אבל כן לאן שתרצו. זו המעלה הראשונה של התסריט – הוא מובל בידי דמויות מרתקות ולעתים סבוכות אך תמיד ברורות, שקל להבין גם אם לא תמיד להזדהות איתן. כאשר הרצונות מתנגשים מתגלה קונפליקט מהסוג הטוב ביותר, כזה שאין בו בהכרח צד צודק וטועה, והסיפור נע קדימה אל כל המקומות הכי נכונים עבורו ובאופן אורגני. וויליאמס לא רק ביים אלא גם כתב, יחד עם נל בנג׳מין, וזה זמן טוב להתעכב לרגע על הרזומה של היוצרים. בנג׳מין מגיעה מעולם המוזיקה מחזות הזמר, שם תרמה את כישורי התמליל או ההלחנה שלה להפקות הבימתיות של ״נערות רעות״ ו״לא רק בלונדינית״. וויליאמס חתום במשותף על כמה מהסרטים הכי מעניינים ומקוריים של דיסני במאה הנוכחית, מ״בולט״ דרך ״מואנה״ ועד ״שישה גיבורים״ זוכה האוסקר. השילוב בין היוצרים ניכר למשל בשיר המלחים האירי שמפציע בשלב מוקדם בסרט, ששווה להתעכב עליו. זה אינו סרט מוזיקלי בהגדרה, אבל השיר ״קפטן קרואו״, ממש כמו הסיפור של מייזי בפתיחה, משליך על היצירה כולה.

בשיר, שיש בו משהו סוחף ושמח ברמת הלחן וההגשה, מתוארות הרפתקאות קפטן קרואו ומלחמתו במפלצות לשם הגנה על בני האנוש. ניכרת חדווה בכל שורה על יצור משוסף, לצד האדרה מיתית של אדם שהקריב חלקים מגופו ונשמתו למען הגנה על אומת האדם. אני לא שותף להשקפות העולם הללו, אבל גם נהניתי מהשיר ואף שמעתי אותו אחרי סיפורי הגבורה שהונצחו על דפים בספר שהקריאה מייזי. חשוב יותר – הוא הגיע אחרי סיקוונס פעולה מטורף שמוכיח שאין גוזמאות רבה מדי בפזמון. לא ראיתי אקשן ימי כל-כך סוחף וגדול מהחיים בקולנוע מאז ״אדון ומפקד״ או ״שודדי הקאריביים״, שניהם בני 20 השנה. מהרגע שהחובלת הקרויה גברת מרינו (הלן סדלר) מתחילה לנבוח פקודות על הרמת מפרשים וקרצוף סיפונים, נפלתי שדוד בקסמה וכתוצאה מכך בקסמו של הסרט. מאוחר יותר קראתי שההוראות שהיא שואגת מדויקות מבחינת ניווט ימי, פרט אחד מיני רבים שיוצרי הסרט הקפידו בו ותרם להישבות בחוויה גם בלי להבדיל בין מנור לתורן.

את רגעי הפעולה מקפיצות עבודת מצלמה (וירטואלית) חסרת גבולות או מכשולים, כמצופה מאנימציית מחשב, וגם המוזיקה המקורית של מארק מנסינה. הוא אמנם הלחין לא מעט סרטי ילדים (מ״טרזן״ ועד ״מואנה״) אבל מבחינתי אחראי לאיך שנשמע אקשן בניינטיז: ״בחורים רעים״, ״קון אייר״, ״ספיד״, ״טוויסטר״ ועוד. משהו מן הרוח הזו בדיוק, נטולת הציניות ומלאת ההתמסרות לחוויה, נדבק במפרשים של הסרט הזה ומשיט אותו קדימה בעוז. מה גם שבאופן טבעי יש עוצמת סחף בסיפורי גבורה, בהתגברות האדם על הטבע ועל אויב חזק ממך, בקודים ערכיים שצריך לדבוק בהם. ״מפלצת הים״, אם תרשו לי להסיר אותיות מיותרות מהשם העברי, מלהיב מאין כמוהו במיליטריזם שלו. עד שמחליטים לצייד ילדה קטנה בסכין, שכחתי לכמה רגעים את תפיסת עולמי וזה לגמרי לזכות הסרט.

מה שעוד יותר מדהים הוא שהיוצרים יודעים לעשות גם את ההיפך הגמור. במפגש האמיתי הראשון עם האימה האדומה, פתאום מה שהיה נדמה כמו ״שודדי הקאריביים״ מתקרב יותר אל חופי ״הדרקון הראשון שלי״, בין אם בעלילה או אפילו בעיצוב הפיזי של המפלצת. הבטחתי לא לחשוף מעבר למה שצפוי, אז רק אבהיר שגם שינוי כיוון הרוח סחף וריגש אותי מאוד. ראיתי אותו מגיע ובכל זאת הופתעתי, חשתי את המניפולציה שהסרט מפעיל עליי ואף על פי כן נכנעתי לה. כחובב מפלצות קולנועיות הרבה יותר מאשר בני אדם מציאותיים, מראש שקיוויתי לבלות יותר זמן עם היצורים העצומים ולגלות בהם צדדים נוספים. אבל עד סוף הצפייה הבנתי את המניעים של שלל הדמויות ויכולתי להיות עם כל אחת מהן בכל רגע רגשי חזק שעובר עליה. שווה לציין שהסרט אמנם מקריב מעט מהדרך, מבחינת קיצורים או הסתרת מידע מן הצופה, אבל לא הרגשתי מרומה. להיפך – נעתרתי לכל זרם וגל, הרגשתי את כל מה שקורא על המסך בין אם הוא מדבר אליי אישית או לא, וסיימתי מרוצה מן המסע לא פחות מהעגינה בנמל.

את עבודת האנימציה עצמה אפשר להלל באותה המידה, או להתקטנן ולהתלונן על האחוז האחד שנוטה לבנאליה. כי בעוד הרקעים מרהיבים או מרתיעים, המפלצות מקסימות ומבעיתות, ורמת ההשקעה בפרטים מרשימה תמיד, בני האנוש שוב וכרגיל נראים כמו בולבוסים תוצרת פיקסאר. אני אישית שבע מזמן מהסגנון הזה, אלא אם פיקסאר בעצמם עושים אותו. זה כי לרוב יש להם טוויסט, וזו גם הסיבה שסלחתי הפעם – מעולם לא נראו על אותו מסך כל-כך הרבה אפים גדולים ועקומים בסרט אחד. נראה שגם האנימטורים הבינו שאפשר להוסיף אישיות לדמויות דרך החוטם, שלא חייב להיות כפתורי וסולד. זה ניכר עד כדי כך שהתפלאתי לא למצוא את אואן ווילסון ואדריאן ברודי בקאסט (או כל צמד אחר מסרטי ווס אנדרסון אם תעדיפו). וכמו השיר שהזכרתי, זו דוגמה כיצד אפשר לבודד אלמנט אחד שבעצם מכיל בתוכו את כל הדנ״א של הסרט כולו – נראה מוכר לעייפה, אבל בשינוי אדרת או המכיל ערך מוסף.

כמובן שכיאה לסיפורי פיראטים, לכל אחד חסרה איזו רגל או עין. וכדי להדגים כמה דמויות מעניינות ומאופיינות בנקל יש בסרט, לא היה לי מקום לפרט על אף אחת מהן או אפילו למנות את כולן. לא את החובלת הראשית שמגלמת בקולה מריאן ז'אן-בפטיסט, לא את הדמות שהופכת את הסרט חזרה ל״שודדי הקאריביים״ (השני, או השלישי אם אני זוכר טוב), ולא מה עושה פה דן סטיבנס (הוא הדוש המלוקק, כמובן), ולא את היצור הכחול המטופש שכאילו נפלט מאודישנים לסרט של דיסני, שם נועד לגלם את הסיידקיק של הנסיכה האתנית התורנית. היצורון, שנקרא פשוט ״כחול״ בידי מייזי, מספק לא מעט מן ההומור הסלפסטיקי שתצפו למצוא בסרט המיועד לכל המשפחה. אבל כאשר רגעים קומיים אחרים בסרט נובעים מן האישיות של הדמויות עצמן, למשל היהירות של ג׳ייקוב לעומת היכולות שלו, אותי זה הרבה יותר משעשע.

לבסוף, הסרט מתגלה בתור יותר מאשר סתם הנאה צרופה וכיף עצום, סיבה נוספת לצפות בו ולהמליץ עליו הלאה. מעבר למערכות היחסים בין קפטן קרואו וג׳ייקוב, או בינו ובין מייזי הקטנה שחכמה מכל הגדולים בקטע מרגיז, או במאקרו בין הציידים והמפלצות, מסתתר זרם תחתי שמאפשר לקרוא לסרט אמיץ וחתרני, כפי שעשיתי בפתיחה. זה הרבה מעבר למוסר השכל לילדים על כיבוד האחר, מחשבה לפני שיפוט חיצוני, או הסכנה במבט בקנקן במקום במה שיש בו. יש כאן דיון שלם שמתנהל במקביל ובלי להפריע לעלילה הראשית, על היסטוריה לעומת פולקלור. על כוחנות ואינטרסים, על הסיבות המוצדקות או השגויות לצאת למלחמה, ובעיקר על מי מפסיד ומי מרוויח ממנה ובכלל מכל סוג של שנאה. אם כל הילדים וההורים שיקליקו על הסרט בממשק של נטפליקס בשביל לראות ציד מפלצות יפנימו אפילו חלק ממה שבאמת יש לו להגיד, העולם עוד עשוי להיות מקום יפה יותר. וכן, ישראל היא חלק מן העולם והיו רגעים שרלוונטיים במיוחד לציון.

בזאת סגרנו בסריטה את חמישיית המועמדים לאוסקר לפרס סרט האנימציה הטוב ביותר באורך מלא. כמו לירון בשבוע שעבר, גם אני מלא הערכה ל״החתול של שרק 2״, דוגמה נוספת להפתעה באופי ועומק המסרים אליהם יכול לשאוף סרט לכל המשפחה. כזכור, מצאתי כאלה גם ב״אדומה אש״, בעוד ב״פינוקיו״ של גיירמו דל טורו אין צורך לחפש משום שהם ממש על פני השטח, כמו גם ״מרסל הקונכייה עם הנעליים״ שכל-כולו סאבטקסט מוצף. כן, הוא נחשב כסרט אנימציה, לא אני קבעתי את החוקים או הצבעתי. אילו הייתי צריך להצביע, באמת שזו הייתה אחת הקטגוריות היותר-קשות עבורי, עם חמישה מועמדים ששווים אוסקר בעיניי. בשנה בה אף סרט אנימציה יפני לא נכנס, ודיסני השחילו רק פיקסאר אחד (״שנות-אור״ ו״עולם מוזר״ נעדרים ובצדק רב מאוד), אפשר לקטלג את שנת 2022 כבציר הנפשה משובח. כזה שאליו ״המפלצת מהים״, אם להחזיר את האותיות המיותרות אל שמו, לגמרי משתייך ובגאון.

אם להשתעשע בדירוג אישי ומאוד צמוד, זה כנראה היה נראה בערך כך:
1. אדומה אש
2. המפלצת מהים
3. החתול של שרק: משאלה אחת ודי
4. מרסל הקונכייה עם נעליים
5. גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו