״רודיאו״, סקירה

הרודיאו שבכותרת הסרט הראשון של לולה קיבורון (נון-בינארית שמזדהה כאישה) אינו רכיבה על סוס, שור או חיה אחרת. זהו "רודיאו אורבני" בו צעירים מצרפת רוכבים ומבצעים פעלולים על אופנועים בכבישים בשולי העיר. הצעירים הרוכבים ברודיאו מייצרים לעצמם סוג של קהילה בשולי החברה סביב האהבה לאופנועים ופעלולים, ויש בהם משהו שניתן לחבר למורשת של סרטי אופנוענים כמסורת של סרטי מרידה ברשויות ויצירת חברה אלטרנטיבית כהתרסה. לצד הרובד של תיאור הקהילה החלופית, קיבורון חודרת לתיאור הפרטים שבה דרך הצגה של דמות מיוחדת המנסה גם היא להשתייך לקהילה. דמות שהיא גם אאוטסיידרית וגם מי שאולי מהווה את החיבור לכלי הרכב בצורה שלמה יותר מכל דמות אחרת, בו זמנית ישירה ואניגמטית. אותה דמות היא הסיבה לכך שהסרט שורד בזיכרון ומעורר מחשבות גם אחרי שתי צפיות בסרט.

זוהי דמותה של ז'וליה (ז'ולי לדרו) צעירה שפחות או יותר מחדירה את עצמה לתוך חבורת אופנועים שלא ששה לקבל אותה, במה שמניע עלילת הסרט. אולם דומה כי הסרט הוא יותר על המצב הנפשי של ז'וליה מאשר על העלילה. בפתיחה, ז'וליה סוערת. היא מצויה בשכונה בה גדלה, רבה עם אחיה ועם כל הדבר שימנע ממנה להגיע לעיר ולהשיג אופנוע. בסצנה הזו גם המצלמה רועדת. הצילום נרגע רק כאשר ז'וליה נרגעת – כאשר יש לה גישה לאופנוע. כשהיא רוכבת, יש תחושה של שלווה. גם אם עדיין אין לה את הכישורים לרכיבת פעלולים. סצנת הפתיחה מראה כי לז'וליה יש עבר, משפחה וקשרים לחיים הרגילים. אך רוב הסרט ז'וליה מנסה לחיות כאילו אין לה את כל הדברים האלו. לחיות כאילו החיבור לאופנועים הוא הדבר היחידי. לנסות לא להחזיק בכסף ולא לשחק את המשחק של החברה האנושית, פרט לתת-החברה שקשורה לאובססיה שלה.

"נולדתי עם אופנוע בין הרגליים" מכריזה ז'וליה במהלך הסרט. זו הגדרת הזהות שלה. הסרט מטשטש את הזהות האתנית שלה, את הנטייה המינית, וחלק מהגברים שסביבה אף תוהים לגבי המגדר שלה. דומה כי כל זה לא משנה לה. עבורה, חיים פרקטיים הם חיים של אנשים אחרים והקשר שלה הוא לאופנוע. אם היא נפתחת ומגלה חיבה לאדם אחר, האופנוע יהיה חלק מן הקירבה זו. יש בכך משהו שמזכיר דמויות אחרות מן הקולנוע הצרפתי של העת האחרונה, כאשר הדוגמא המוכרת ביותר היא "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו. בשניהם דמויות המבדילות את עצמן מן המוקבל בחברה לטובת חיים המונעים רק בידי היצר.
"רודיאו" הוא סרט פחות פרובוקטיבי מ"טיטאן" וייתכן שגם שלם יותר ממנו, אך לרוב אורכו הוא מציע שילוב בין הדמות יוצאת הדופן הזו לתיאור של הקהילה. כלומר, מדי פעם הסרט לוקח את הזמן שלו ובונה ברקע כמה דמויות אחרות וגם דימוי של קהילה. זוהי קהילה גברית הקשורה לכלי רכב, פשיעה ושליטה. קהילה הרואה בז'וליה נטע זר, אף כי דומה שעבור ז'וליה היא עצמה חלק טבעי מן העולם הזה ויכולה לשפר את המצב של החבורה. היא באה לא רק מנת להיות חלק, אלא גם על מנת לטלטל. אם כי ייתכן שהיא פשוט לא מסוגלת שלא לטלטל את הדברים או להיות בסערה בעצמה, גם ברגעים בהם היא מחפשת שלווה.

בהדרגה, הסרט מציב עלילת משנה נוספת התופסת יותר נפח וקשורה לאישה המאכלסת את התפקיד הנשי הטיפוסי יותר בחבורה הגברית. העקשנות של ז'וליה והיכולות שלה בגניבה נותנות לה מקום לינה וכניסה לחבורת הרוכבים, שמתגלה כחבורה של עובדים במוסך בבעלות של גבר בשם דומינו (סבסטיאן שרדר). דומינו מנהל את עסקיו מהכלא ודרך קשרים עם סוהרים, ודומה שיש לו די הרבה חופש פעולה גם במאסר. במקביל, הוא ממשיך לשלוט בחיים של אשתו, אופליה (אנטוניה בורסי, שותפתה של קיברון לתסריט ולחיים). הוא דורש בכל מעשה שלה ומפקיד את קניית המצרכים עבורה ועבור בנם בידי העובדים שלו.

ז'וליה לוקחת על עצמה את הקשר עם אופליה, שלפרקים נדמה כי היא נמצאת בביקורים בכלא הרבה יותר מבעלה שהחוק הכניס לשם. הסיפור של אופליה קרוב יותר לנרטיבים מוכרים ומהווה את העוגן הרגשי של הסרט. המשחק של בורסי מעניק לו ניאונסים מעבר לאישה שהיא קורבן במערכת יחסים רעילה, וגם מקרב בין המימד הישיר והמוכר שלו לחושניות המסוימת העוטפת את החלקים האחרים של הסרט. החלקים האחרים הללו יכולים להיות מתוארים כסרט פשע, אולם דומה כי הדגש הוא לא על ביצוע הפשע אלא על התחושה של ז'וליה ועל התגובות המשתנות של הגברים לדרך הפעולה שלה וההתרסה שלה בתוך העולם שלהם.

מבלי להיכנס לספוילרים, סיום הסרט שוב פונה לטון מעט אחר, טון שיש בו שימוש נרחב יותר בסמלים וחריגות שונות מאמינות או ריאליזם. אני עדיין לא בטוח כיצד אני מרגיש לגבי חלק מן הרכיבים בסיום. אינני משוכנע האם הם הופכים את הסרט למיוחד יותר או לשטחי יותר, וכיצד הם מתכתבים עם כל מה שקדם לו. יש בסרט כמה סצנות בחלקים שקדמו לו שכבשו אותי לחלוטין ואחרות בהם הרגשתי שהסרט מתקרב לכך, אך לא בדיוק מצליח ולכן אני לא סבור כי זו יצירה שלמה לחלוטין. היא בהחלט תוספת מעניינת לקולנוע הצרפתי העכוושי ולחיבור שיש בו בין שוליים חברתיים ולשאלות על מהות האדם.

"רודיאו", שמוקרן בסינמטקים של תל אביב וירושלים, הוקרן בארץ לפני כן בין היתר בפסטיבל לקולנוע גאה ולכאורה ניתן לערער על מידת ההתאמה שלו לסוג כזה של תוכנית סרטים, אבל הוא סרט על נון-בינאריות באופן כללי. בלי קשר לזהות המגדרית או הנטייה של הדמות הראשית, או אפילו של היוצרת. הוא סרט שמציג תרבות שיש בה מעמד מגדרי ומערער על כך, כפי שהוא מערער על הרצון להשגת כסף, מזון, תכנית לטווח ארוך או אפילו רצון להישאר בחיים. בבד בד, הוא גם מציג את האופציה להישאר בזהות מוגדרת כבחירה לגיטימית. לכן, אף על פי שבסיומו של הסרט דומה כי הנרטיב נסגר, למעשה יש בו עדיין לא מעט דברים הנשארים פתוחים במתכוון.

/// כל התמונות באדיבות סינמטק תל אביב