״מצור אווירי״ (Money Plane), סקירה

תלונות על מצב הקולנוע בישראל נשמעות כל השנה, אבל במיוחד לקראת סופה. נדמה לי שזה שילוב בין הדרישה לסיכומים יחד עם העונה המוזרה שהיא דצמבר-ינואר: סוג של מדבר בלוח השנה הקולנועי בזמן שבארה״ב, למשל, כל הפייבוריטים של עונת הפרסים מסיימים ריצה על המסכים ומתכוננים למרתון אל האוסקר. ״הקהל לא חזר לאולמות מאז המגפה״ היא טענה ששמעתי לא מעט לאורך 2022 והתשובה שלי לא נעימה – היו לו סיבות? בתור מי שכותב בסריטה מדור שבועי על ההיצע המתחדש בבתי הקולנוע, אני יכול לענות בעצמי שכן, בהחלט היו, אבל מספיקה חוויה אחת רעה בשביל להרחיק צופה אקראי להרבה זמן מן האולם. שוב בזכות המדור השבועי, אני גם יכול להעיד שבממוצע מטריד של פעמיים בחודש לכל הפחות, סרטים פגי תוקף ממלאים את המדפים. כולל כאלה שמעולם לא נועדו לשם. דוגמה קיצונית במיוחד הוא סרט שכבר מעל חודש תופס מקום באולמות – ״מצור אווירי״ (Money Plane).

הסרט המסוים הזה הוא כנראה לא הבעיה הכי גדולה של האמנות השביעית, אולי אפילו לא פצצת סירחון שמרחיקה את הקהל גם מבית הקולנוע כקונספט. אבל הוא כן מקרה מבחן מעניין בעיניי להבנת הראש של מפיצי קולנוע בישראל. כיוון שזה כנראה סוף השבוע האחרון שלו באקרנים, אני מרשה לעצמי לכתוב עליו כעת, בידיעה שאני לא מחבל בסיכויי ההצלחה שלו ובטח שלא תוקף אף מפיץ ישירות (האשמות שהופנו כלפיי גם בשנה שעברה, בעוד לדעתי האישית אין לי בכלל את ההשפעה המיוחסת ואני לרוב נזהר ותמיד מכבד כשמכבדים אותי). בעצם, אני כותב על הסרט הזה בעיקר כדי לנסות להסביר דרכו חלק קטן ממה שאולי לא עובד במערכת היחסים הזו של הקהל ובתי הקולנוע בישראל.

הסרט הנידון הופץ אונליין בצפון-אמריקה בחודש יולי 2020, הגל הראשון של הקורונה שסיפק לאנושות את כל הסיבות להישאר בבית ולצרוך משהו, כל דבר שהוא. למשך כשבוע-שבועיים הוא היה לדאחקה אינטרנטית, כולל פרק איחוד אגדי של Honest Trailers עם Pitch Meeting שלגמרי הצדיק את קיומה של היצירה הזו, המשתייכת לסגנון הקולנועי השחוק ״גרוע בכוונה״ (זה עדיין גרוע) או ״אירוני ומודע לעצמו״ (אבל לא טורח להסתיר פגמים או לתקן ליקויים). בהיעדר האופציה להפיץ אותו בהקרנות חצות שיהפכו אותו לסרט פולחן, הצפייה הביתית הייתה הפתרון וכך הוא אכן הופץ בשאר מדינות העולם בשנתיים האחרונות. הוא בהחלט מתאים יותר לצפייה ביתית עם החבר׳ה, כולל משחק שתייה בכל פעם שאומרים את שם הסרט בדיאלוג (וקביעת תור להשתלת כבד למחרת). זה לא סרט לבית קולנוע, אלא אם מדובר ברוסיה או קוריאה, המקומות היחידים שהקרינו אותו שם. עד שהגיע חודש דצמבר 2022 בישראל.

במדינה המתוקנת שלנו, לא רק שהסרט הופץ בלי לרמוז לקהל שמדובר בבדיחה באורך 82 דקות, הוא אף זכה לשם המרפרר לאקשן הניינטיזי ״מצור ימי״ עם סטיבן סיגל. אולי בגלל אורך השיער הדומה של הגיבור, אולי מסיבות טובות שאינני יכול לחשוב עליהן. אבל גם אם שם נעצר הידע של מי שבחר את השם, יש סרט ניינטיז אחר שלהערכתי ניסו לאזכר כאן בשם – ״רכבת הכסף״ (Money Train). כותרות הפתיחה מזכירות דווקא את ״נחשים על המטוס״, וגם האווירה הכללית, אבל כנראה ש״מזומנים על המטוס״ לא נשמע טוב. עם זאת, הבחירה בשם ״מצור אווירי״ היא פנייה לקהל נאמן וחסר סטנדרטים אמנותיים. זה לא נאמר בזלזול, גם אני חובב אקשן שמוכן לסלוח לסרט על היעדר איכות במחלקות מסוימות אם הוא עושה את העבודה. למעשה, קהל שוחרי זבלוני הפעולה רגיל שמזלזלים בו, אבל לרוב מבסוט אם הוא מקבל את המנה שהובטחה. אני רק מנסה לדמיין סיטואציה של הליכה לקולנוע עם חברים, כולל ההוצאות הנלוות, ובחירה בסרט ״מצור אווירי״ על סמך הפוסטר והתקציר. זה כנראה היה נגמר בנטישת האולם אחרי כמה דקות וסצנת אקשן ריאליסטית להדהים מול הקופות, תוך בקשה להחזר כספי ואולי גם פיצוי קל.

עוד בשלב הלוגואים אפשר לדעת שאתה בידיהם הבטוחות של חובבנים. מילא לא לזהות אף חברת הפקה, למה השמות נשמעים כמו מבצעים של צה״ל והעיצוב נראה כמו פאואר פוינט של סוף המאה שעברה? סיקוונס הפתיחה מבהיר מעבר לכל ספק את היעדר ההשקעה הכספית בהפקה, בסצנת שוד שמשתבשת, ומחלצת אלתורים מצד מי שיוצגו לנו כגיבורי הסיפור. כיוון שאין תקציב לכוריאוגרפיית קרבות הפתרון הפשוט הוא קאט לתוצאה הסופית. כנראה שגם אביזרים כמו כלי נשק של סרטים היו יקרים מדי, ולכן הרשף של הרובים מבזיק באור כתום שנראה כמעט מצויר, אבל הוא בעצם אפקט דיגיטלי מתוכנת עריכה חינמית, אם לנחש. תקוותי היחידה בשלב הזה הייתה לסרט גרוע בקטע כיפי, אבל בהמשך מצאתי מולי סרט שכאשר הוא מנסה להצחיק לא הולך לו, בעוד ספק גדול אם מעט הקטעים שכן משעשעים נועדו לכך.

הפתיחה נועדה להכיר לנו צוות פושעים שמנהיג ג׳ק (אדם קופלנד, הלא הוא אדג׳ מה-WWE), ושוד האמנות המשובש הוא המחולל העלילתי. כיוון שלא הצליחו להשיג את הציור לשמו ערכו את המבצע, ג׳ק וחבורתו מצויים בעצם בחוב של 40 מיליון דולר לנבל של הסרט, דריוס ״הראמבל״ גראוץ׳ השלישי (קלסי גרמר, הלא הוא פרייז׳ר הטלוויזיוני). כן, זה שמו. כדי לפרוע את החוב, עם ריבית, הראמבל מציג להם את השוד הבא שלהם: מטוס הכסף. מדובר בקזינו מעופף אליו מתכנסים כל הפושעים המסוכנים והנאלחים ביותר שקיימים על הפלנטה, כדי לעסוק בהימורים בלתי חוקיים או סבירים בשמיים בינלאומיים. או לפחות זה מה שמבטיח הסרט לצופה, כאשר המציאות שמציג הסרט קצת מאכזבת בהקשר לתיאור הזה. אפילו ברמת משמעות המילה ״הימורים״, שאני לא בטוח שהיוצרים מבינים. ובכל זאת, אחרי כ-25 דקות מיותרות של אקספוזיציה ממריא מטוס הכסף ועליו גיבורינו המתכננים שוד לא מאוד מחוכם, אבל כזה שגם הוא בטוח ישתבש.

שני השחקנים שהזכרתי לעיל הם דוגמה טובה לשני סוגי הפרופיל העיקריים הקיימים בסרט, מלבד השלישי שהוא ״אלמונים מוחלטים״. אני לא ממש מבין מדוע ללהק מתאבק מנוסה כמו אדג׳ אם לא בשביל ללכת מכות (זה קורה בסצנה אחת בלבד, אלא אם מחשיבים קרב כריות עם הבת שלו), אבל יש עוד הרבה תעלומות בלתי פתורות עבורי. למשל מדוע שחקן בקליבר של גרמר יסכים להשתתף בסרט כזה לא רק בסצנה ורבע אלא בתפקיד משנה משמעותי. גם אם אפשר לדחוס את כל מה שהוא עושה ליום צילום בבית שלו. מלבדו מגיח גם תומאס ג׳יין, עוד אחד שלא יודע לסרב, בתפקיד חברו הטוב של הגיבור שמופקד על אבטחת משפחתו. זוגתו של ג׳ק היא דניס ריצ׳רדס, שהסרט מבזבז לחלוטין. אני מקווה שלפחות שילמו לה היטב. בכל מקרה, התגעגעתי ושמחתי לפגוש אותה שוב על המסך, יחד עם התמיהה לגבי הקריירה המפוספסת שלה ככוכבת זבלונים מסוג זה.

הבעיות מחריפות כשעוברים לשאר התפקידים המרכזיים, בעיקר חברי הצוות של ג׳ק. באופן ספק חתרני וספק צפוי לזמננו, את השרירים מספקת אישה ואת כוח המוח בחור שחור. הבעיה היא בליהוק, כאשר פטריק למונט ג׳וניור מגיש את השורות על כשלים טכניים כמי שלא מאמין לעצמו, וקטרינה נורמן נראית יותר כמו רקדנית קוקטית מאשר תגרנית מאיימת. הרזומה של השחקנית אכן מלא בתפקידים של רקדניות ומעודדות, וזה שהיא יודעת לזוז (והיא יודעת) לא מחפה על משחק מאובן או סתם מבטים מוזרים. וזה עוד כלום לגבי החבר הרביעי בצוות, שלא התפלאתי לגלות שמי שמגלם אותו הוא הבמאי-תסריטאי, אנדרו לורנס, בהופעה העצלה ביותר על המסך. אם רק היה לו במאי שייתן לו הוראות.

בכלל, כל פעם שצצה דמות חדשה המשחקת מוגזם, בניגוד לסתם עצי כמו השאר, מסתבר שזה אח של הבמאי (שניים מהם מגיחים לתפקידים לא קטנים). מה שכן התפלאתי לגלות הוא שאותו לורנס ידוע דווקא בתור שחקן. מאוד מבלבל בהתחשב בתצוגה שלו כאן, אם כי ייתכן וגם בימוי אינו הצד החזק שלו. מבלבל כפליים היה ללמוד שהאחים שלו גם הם שחקנים מקצועיים שאפילו הופיעו בכמה וכמה יצירות מוכרות – ג׳ואי לורנס משחק ומדבב מגיל צעיר (״בלוסום״ למשל), וכך גם מתיו לורנס (שהיה אחד הילדים של רובין וויליאמס ב״גברת דאוטפייר״). השלושה אף כיכבו יחדיו בסיטקום בשם ״Brotherly Love״ וכל סרט מוכר שלהם שאמנה כאן רק יגביר את המבוכה מזה הנוכחי.

אם להאמין להצהרת הכוונות של היוצרים, כל זה לא סתם נועד לכסות על היעדר תקציב אלא ממש נוצר למטרות בידור. לי זה נשמע כמו הסיפורים על הקרנת הבכורה של ״החדר״ בה טומי וויזו הבין שיש לו ביד קומדיה, על אף שניסה לצלם מלודרמה קורעת לב. העניין הוא ש״מטוס הכסף״, אם לתרגם רגע כמו בנאדם, ממש לא מתקרב לסנסציוניות של סרטים באמת גרועים אלא סתם משעמם כמעט בכל בחירה. להתחבא מאחורי הבדיחה הלעוסה על עשייה איומה במתכוון פשוט לא מחפה על מחסור בכישרון, שמצידו לא יכול להסתיר היעדר השקעה מינימלית בדברים שלא עולים כסף.

ניקח לדוגמה את האקספוזיציה שמועברת תמיד באותה הדרך: דמויות מספרות לגיבור מי ומה הוא עשה בחיים ולמה. זה מגוחך מכל כיוון שלא תסתכלו על זה. באופן דומה, הפושעים לא הופכים אוטומטית למפחידים רק כי כתוב בתסריט שהם כאלו, ולמעשה מתגלים במלוא עליבותם כשהם מתרשמים נורא בקלות מהכל (שירותי ליווי! טקסס הולדם! לא ממש מותרות ובטח שלא סכנת נפשות). די חירפן אותי שצילומי הקרקע רועדים יותר מאשר הסצנות המתרחשות במטוס, שכאשר הוא ״רועד״ מסיבות תסריטאיות רק האנשים מגיבים לרעד. ולא כוסות המשקה שלהם, נניח.

האמת היא שעם דלות ההפקה הכמעט-מחפירה אין לי באמת בעיה. לא אכפת לי שהשרת אליו מנסים לפרוץ הגיבורים הוא בבירור סתם ערימה של ציוד אלקטרוני כלשהו. או שדלת המטוס נפתחת בגובה רב בלי יותר מדי השפעה על הנוכחים בחלל. או אפילו שמי שדימם לפני שנייה החלים באורח פלא בפריים העוקב. אגב, האלימות בסרט מצד אחד מוגזמת ברמה של אוזניים נתלשות באמצע קרב (הפעם היחידה שצחקתי בסרט), ומצד שני סצנת מכות אקראית מורכבת משני אנשים לא מאוד מיומנים שאחד מחכה בסבלנות למהלך של היריב. כך מצאתי את עצמי משיב לדמויות על המסך, גם אם בעיקר לשלילה. למשל, כאשר הגיבור מבקש לא להשתמש בשמו האמיתי בתקשורת רדיו, מה שגרם לי להזכיר לו כמה נפוץ השם ג׳ק. אולי זה מעיד על מעורבות רגשית או עניין במתרחש, וזה לזכות הסרט שהצליח לגרום לו להתעניין לסירוגין במתרחש בו לאורך 82 דקות.

״אווירון ההון״ הוא כנראה לא התסריט הגרוע שצולם, ומכיוון שזו הפקה בשקל תשעים גם לא מדובר בבזבוז כסף מחפיר כמו בתוצרים הוליוודיים עלובים. אבל לצעוק על המסך את התסכולים שלך אי אפשר בקולנוע, אלא אם מדובר בהקרנת קאלט, וזה משיב אותנו לנקודת הפתיחה. אני לא באמת חושב שהחוזה הבלתי כתוב בין בתי הקולנוע והצופה היה משתפר אילו לסרט היו קוראים ״המחאות ונחיתות״, ״לעוף על המיליונים״, או ״העברה בשחקים״. אבל מרגע שהתחייבנו על ״מצור אווירי״, בסרט שאין בו לא מצור ולא שום דבר קרוב לאווירה או סתם לקטעי אקשן נוסח סטיבן סיגל, אנחנו בבעיית אמון. רק לדמיין צופה קולנוע שהזמין בייביסיטר, נסע במיוחד, הגדיל פופקורן ושתייה, וסיים את הערב שלו מול הדבר הזה באולם קולנוע – מוציא אותי מדעתי. מספיק כדי לכתוב סקירה שלמה על סרט שאפשר לסכם במילים ״לא לטרוח״.