״מתוקונת״ (Cici), סקירת נטפליקס

אני מרגיש שיש קצת עומס יתר בסקירות שלי על סרטי נטפליקס בתקופה זו של השנה. בכל זאת חשתי צורך לכתוב על הסרט הטורקי "מתוקונת" (Cici) לפני סוף השנה, ולו רק על מנת שיהיה טקסט עליו במקרה ואכניס אותו לסרטי השנה שלי. כרגע אני לא מוצא לסרט הזה מקום בעשיריה, אבל הוא בהחלט ראוי להיות חלק מן הדיון ודומה כי הוא עד כה התפספס כמעט לחלוטין בארץ. זה דבר די טבעי כי מציאת סרטים טובים מבין הסרטים שאינם דוברי אנגלית בנטפליקס היא מלאכה לא פשוטה: יש לא מעט פנינים, אבל הן מסתתרות בתוך כמות גדולה של תכנים בעשרות שפות. "מתוקונת" הוא כן סרט בעל פוטנציאל יחסית גדול לעורר עניין בארץ, שכן מדובר בסרטו של ברקון אויה, הבמאי והיוצר של הסדרה "מוסכמות" (Ethos) שזכתה להצלחה גדולה בארץ כאשר עלתה לשרתים לפני כשנתיים, יותר מן הסדרות הטורקיות האחרות שמציע השירות. דומה כי מה שהבדיל את "מוסכמות" מסדרות אחרות הוא הנטייה להיות קרובה יותר לקולנוע הטורקי האמנותי-פיוטי בתיאור המתחים בין מסורת וקידמה בחברה הטורקית, לצד סערות העלילה.

אחרי הצלחת הסדרה, אויה מגיע לביים את הפיצ'ר השני שלו אחרי תקופה ארוכה בה עבד בעיקר כתסריטאי. על פניו, הוא ממשיך לעבוד במסורת של הקולנוע הטורקי במאה ה-21, מסורת הנעה בין הקצוות של החיים המודרניים בערים של המדינה ובין הנופים ואורח החיים המסורתי בכפרים. היא גם נעה בין הקצוות של עלילה עם רכיבים מלודרמטיים קיצונים וקצב איטי המתבונן במציאות ובתנועה מדודה של שינוי, בהשראת נורי בילגה ג'יילן אך לא באותה עוצמה.

40 הדקות הראשונות של "מתוקונת" נראים כמו סרט טיפוסי על חיי הכפר בשנות השמונים ומציאות של משפחה בה אב דומיננטי לפרקים אוהב ולפרקים מגביל ומעניש את אשתו ושלושת ילדיו. הדבר העיקרי שרומז על משהו ייחודי לסרט בחלק זה הוא מצלמת וידאו שהאב, ששמו בקיר, הביא על מנת לתעד את החיים בבית המשפחה: בית חווה הניצב בודד על הר, מרחק הליכה לא קצרה מן הכפר הסמוך. לצד התיעוד בווידאו, הדינמיקה במשפחה משתנה כאשר האב מסכים להכניס לעבודה בבית בשעות היום, יתום בשם קמיל שעבר לחיות בכפר. בקיר מבקש מילדיו להתייחס לקמיל כאל אח והוא קרוב בגיל לבת הגדולה, סאליא, ולבן האמצעי, קדיר. לכן בואו מייצר תחילה מעורבות רומנטית עם סאליא ויריבות חברית עם קדיר. למשפחה יש גם אח קטן יותר בשם יוסוף והמתוקונת בשם הסרט היא בכלל אם המשפחה, הוואה.

החלק הראשון של הסרט מבוים בקצב מדוד והוא נבנה לקראת אירוע שנראה שולי בהתחלה ואז מתפתח למשהו סוער ומורכב, בו מעורב גם התיעוד בווידאו כחלק מן העלילה ואמצעי לחשיפת מידע. הדבר המיוחד באופן בו אויה פורס את הנרטיב הוא שהקהל הצופה בסרט מקבל תמונה מלאה על האירוע הדרמטי יותר מכל דמות בתוך הסרט. פער המידע הזה ממשיך גם לשני החלקים העיקריים ביצירה. בעצם לקהל יש יותר מידע על המתרחש מאשר לדמויות, למרות שיש מקום להטיל ספק במה שנראה על המסך. הבחירה הזו הופכת את הסרט ממותחן מסתורי למבט על היחסים בין הדמויות, רגשות אשם לגבי ההשלכות של אותו אירוע המתחלקות בין בני המשפחה השונים, ושמירה או קבלה של הדברים הנסתרים. שני חלקיו הבאים של הסרט הם בעלי אופי שונה ומי שרוצה לחוות את הסרט בצורה נקייה אולי עדיף שיפסיק לקרוא כאן וידלג גם על התקציר בנטפליקס. בכל מקרה, העיקר בסרט הוא לא ההפתעה הנראטיבית, אלא המבט על האירועים והמבט על אנשים שונים עמם מתקשרים או לא.

-לא בדיוק ספוילרים אבל אזכור להתרחשויות מאוחרות בסרט מכאן ועד הסוף- 

דרך עריכה המשלבת הצצות לשלב יותר מאוחר, "מתוקונת" עובר מהצגה של העבר, המתרחש בשנות השמונים, לבנייה מחדש של סצנה שכבר ראינו מתוך אותו עבר, סצנה אותו קדיר הבוגר מביים בסרט קולנוע שהוא מצלם בבית המשפחה. הוא מבקש גם מאמו לגלם תפקיד בסרט ואפילו נותן במקרה תפקיד קטן לקמיל. סאליא נמצאת על הסט כמסייעת ובתה המתבגרת, נאז, קיבלה את התפקיד של תיעוד מאוחרי הקלעים של הסרט על מנת שלא תפריע. בפועל, הדבר מאפשר לנאז מבט על האירועים מבעד לעיניים של דור אחר, כאשר היא לא מבינה בשלב זה כי קדיר אמנם מביים סרט בדיוני במוצהר, אך הוא מתבסס על החווית שלו מן העבר, בעיקר תוך ניסיון להבין את האווירה שעיצבה אותו.

עוד אנחנו מבינים כי זמן קצר לאחר האירועים של החלק הראשון, המשפחה עזבה את הכפר לעיר וכך נוצר פער בין ההשכלה של בני המשפחה לבין סביבה בה הם מצלמים סרט. הדמויות של בקיר ויוסוף לא נוכחות בחלק זה, אבל הן מרחפות מעליו גם כחלק מהזיכרון וגם כהבדלים ביחס למקום בין הדורות: האב מסמן את הקשר לבית, הבן הצעיר את הרצון למכור אותו ולהמשיך קדימה.

החלק השלישי, הטוב ביותר בסרט, מתרחש שנים מאוחר יותר. קדיר שב לחיות בבית ילדותו בו הוא לא מצליח לסיים את העבודה על הסרט. הוואה כבר סנילית לחלוטין, אבל חוזרת גם היא לבית יחד עם אחיו של קדיר, שכן זוהי תקופת התפרצות הקולנוע והבית המבודד טוב עבור בידוד. חלק זה תופר יחד את כל חוטי העלילה בשורה של דרכים שונות: לפרקים הוא עושה זאת דרך דימויים בלבד, כולל עימות בין סוגים שונים של צילום בוידאו אנלוגי ודיגיטלי, לאורך יותר משלושה עשורים. לפרקים הוא מעביר הרבה דרך דיאלוגים טובים, כולל סצנה מופלאה עם קמיל, שנשאר בכפר ודומה שנשאר מאחור. ברגע השיא שלו, הוא מספר סיפור על אהבה מתמשכת ולא ממומשת דרך מבט, סיפור מילולי המצייר תמונה חיה, כואבת ורומנטית. רגע שהזכיר שהזכיר לי את הסיפור שמספר ברנשטיין ב"האזרח קיין", למי שזוכר את הרגע הזה מתוך האילן הגבוה במיוחד בו אני נתלה.

אחרי הסצנה הזו, שהיא רגע השיא של הסרט כולו מבחינתי, העלילה מגיעה להתרה של כל החוטים, ולהבנה הדרגתית של הדמויות את התמונה המלאה. לא הייתה בכך הפתעה עבורי ואין בסרט פריצה של ממש. אבל הסיום מבוצע בצורה יעילה, דרך משחק טוב של כל השחקנים וקומפוזיציות מדויקות. שעתיים וחצי הם הרבה זמן עבור הסרט הזה, אבל בסופו של דבר "מתוקונת" מצדיק אותן, לדעתי. הוא עושה בעזרת שילוב של פשטות בעשייה ואמפטיה לדמויות. במידה רבה, כל אחת מהן מתמודדת עם פספוס כלשהי בחייה, עקב מערכת יחסים שהתממשה או לא.

זהו סרט שעוסק במעמד האישה דרך שלושה דורות עם מידה משתנה של עצמאות, ומראה את הדיכוי והיציאה ממנו בדרך שאינה חד משמעית. אין תשובה אחת לסוגיה אתית שעולה בסרט, אך יש בו הבנה. כאמור, הסרט הזה כנראה ייפלט לבסוף מרשימת סרטי השנה שלי, שעדיין לא סודרה סופית, והוא כנראה לא אחד מן ההישגים הכי גדולים של הקולנוע הטורקי העכשווי. אבל הוא גם לא רחוק מכך, והוא בהחלט אופציה טובה למי שמחפש למצוא בנטפליקס סרט שיכול לרגש מבלי להעליב את האינטליגנציה של הצופה.