מחכים לתרגום: Confess, Fletch

ברוח סיכומי השנה המתקרבים, נדמה לי שאפשר כבר להכתיר את שנת 2022 בתור שנת תעלומות הרצח בקולנוע. לא אך ורק, כי זו גם שנת המולטיוורס ועוד שלל סיווגים, אבל אם בעבר היו לנו סרט אחד-שניים בכל שנתון שמציבים במרכזם בלש וגופה, הפעם יש לפחות כפול מזה. אני אפילו לא מחשיב סרטים כמו ״צעקה 5״ שפתח את השנה, אלא סיפורי בילוש עם קריצה ורשימת חשודים המאפשרת אנסמבל גדול. הדוגמאות שחשבתי עליהן: ״מוות על הנילוס״, ״תראו אותם רצים״, ״אמסטרדם״, ״רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית״ (שלא לדבר על סדרות כמו ״אפטר פארטי״, ״הלוטוס הלבן״, ״רק רציחות בבניין״ ובטח מלא נטפליקס שלא טרחתי לראות). הבעיה היא שאף אחד מהסרטים הנ״ל לא בדיוק היה רגע שיא בסוגה, מקסימום כיף גדול. גם אם זה לא מעט בימינו. הייתי רוצה להרהיב עוז ולומר שהמצטיין בתחום בכלל לא הוקרן בישראל, ומעט מדי צפו בו בארה״ב. קוראים לו ״Confess, Fletch״ והוא מהשתייכות לזן אחר של סרטים – יצירות מקוריות שמוחבאות מאחורי זיכיון נשכח, מה שגורם להן להיעלם במקום להתבלט.

בעידן הזיכיונות, המותגים או הקניין הרוחני (IP בלעז) קשה ליצור משהו מקורי. הרוב המכריע של הפקות שיוצאות לדרך באופן מתוקצב מבוססות על ספר/קומיקס, סרט קודם מן העבר, סדרת טלוויזיה נשכחת או הטקסט הפיוטי שמעטר קופסאות תה יוקרתי. העיקר לא להגיש לקהל משהו שהוא לא מכיר, שלא נתקל בו בעבר בתצורה כלשהי, פן ייבהל ויתבלבל, המסכן. הגישה הזו לא רק מוציאה מהדעת, היא גורמת למעט התסריטאים הטובים שנותרו בהוליווד לכפות על מותג קיים את מה שבכל מקרה תכננו לכתוב, מה שלרוב בורא יצורי כלאיים מתועבים. יש עול נלווה בעידן המותגים ודוגמה טרייה היא סרט כמו ״התוודה, פלטש״, אם תרשו לי לתרגם כנהוג במדור זה. בהרמת יד, מי קרא את הספרים של גרגורי מקדונלד אודות העיתונאי החוקר פלטש? ומה לגבי צמד הסרטים בכיכובו של צ׳בי צ׳ייס משנות ה-80? אפשר להוריד ידיים. או להרים ידיים, כי אסטרטגיית השיווק המבריקה של להחביא את הסרט הזה מאוחרי המותג די כשלה (והלוגו של חברת מירמקס אולי לא סייע).

הרבה יותר קורץ בעיניי להציע לקהל סרט חדש עם ג׳ון האם בתפקיד בלש בעל כורחו, שמסתבך בתעלומת רצח קומית. בטח אם נוסיף לעסקו את הבמאי גרג מוטולה (״סופרבאד״) והמון הופעות אורח של פרצופים מוכרים. לשיטתי, דווקא היותו של הסרט ״לא מקורי״, במובן של מבוסס על ספר או היותו רימייק ליצירה מהאייטיז, זו פיסת המידע שיש להצניע. לא להיפך, כפי שקרה בארה״ב כאשר הסרט יצא בביישנות אל בתי הקולנוע ושירותי ה-PVOD יחדיו. זה מצער משום שלא ראיתי השנה שום קומדיה למבוגרים שהתעלתה עליו, אולי רק ״העיר האבודה״, ולא ראיתי חוץ ממנו עוד סרט שסיפק לי משהו שאני לא מפסיק להתגעגע אליו – תסריטאות של סוף המאה שעברה. זה אומר דמויות מאופיינות היטב, המחליפות שורות מחץ ושנינויות, שגם מקדמות את העלילה בזריזות וגם לא שוכחות להבהיר היכן אנחנו נמצאים ולאן פנינו מועדות.

אירווינג מ. פלטשר, או איי-אם פלטש בקיצור, מגיע אל דירתו בבוסטון אחרי נחיתה מרומא. הוא לא מתרגש מגופתה של אישה צעירה המוטלת בקומה התחתונה, אלא מנשנש משהו ורק אז מתקשר למשטרה. בזכות המשחק של ג׳ון האם לאורך הסצנה הזו, הטון של הסרט נקבע. אל זירת הפשע מגיעים בלש עייף (רוי ווד ג׳וניור) ושוטרת צעירה (איידן מייארי), בדינמיקה שמזכירה את ״תראו אותם רצים״ – הוא כבר ראה הכל, היא עדיין עובדת על הנהלים ובטעות עוזרת לחשוד. פלטש מרגיש בבית, אף כי בחקירה הראשונית עולה כי זה בכלל לא הבית שלו, חולץ נעליים במה שיתפתח להרגל מגונה, ואז כופה עצמו על התיק המשטרתי. לא כחשוד, בתור כוח עזר. בכל זאת, מדובר בעיתונאי חוקר שכבר פתר מקרה של גניבת חפצי אמנות. לטענתו, זה מה שהוא עושה בבית שאינו שלו: בולש אחר ציור גנוב של פיקאסו שהיה שייך לאישה שפגש ברומא, אנג׳לה (לורנזה איצו). כך, בזמן שהבלשים מנסים לפתור את הרצח מבקש גיבורנו להתחקות אחר הציור הנעלם.

התסריט של מוטולה ושותפו לכתיבה זב בורו (זיו? זאב?) אמנם מבוסס על ספרו השני של מקדולנד אודות פלטש, אבל שום ידע מקדים לא נדרש על מנת לבלות כשעה וחצי בתוך נבכי התעלומות המלופפות זו בזו. העלילה מעט סבוכה מהדרוש אבל כל מטרתה היא להציג עוד ועוד דמויות משנה ולכן עוד הזדמנויות עבור הגיבור להתחכם. בנוסף לכל אלו שכבר הזכרתי, שווה לציין לפחות עוד ארבעה תפקידי משנה נפלאים: קייל מקלכלן בתור אספן אמנות ג׳רמופוב, אנני מאמולו בתור השכנה הרוחניקית, ג׳ון סלטרי כעורך-לשעבר של פלטש, ומרשה גיי הארדן בתפקיד ״הרוזנת״, האם החורגת של אנג׳לה, המנסה לפתות את פלטש. רוב הסצנות הכי מצחיקות בסרט מתרחשות כאשר פלטש מצוי באינטרקציה עם הדמויות הללו, וגם אם זה לא בדיוק סרט קורע שגרם לי להתפקע בקול רם, חייכתי לכל אורכו ובהחלט צחקתי מספר פעמים.

לא הפתיע אותי לגלות כי מדובר בהפקה עם לב, מה שקרוי ״פאשן פרוג׳קט״, מצד מוטולה והאם (שגם הפיק). שניהם לא רק דחפו את ההפקה אל המסילה אלא גם ויתרו על חלק משכרם על מנת להבטיח עוד כמה ימי צילום כאשר נתקלו בקשיים. תקציב גדול יותר אולי היה מעשיר את הלוקיישנים, ובעיקר מסייע ליצירת התחושה שהסרט מתנהל בעולם בו קיימים אנשים שמסוגלים לקנות ציור של פיקאסו בעשרות מיליוני דולרים. אבל אז היינו מקבלים סרט נוצץ של נטפליקס או סדרה מהודרת של HBO ולכן חלק מהקסם של קומדיית פשע נמוכת תקציב היה ודאי הולך לאיבוד. אולי גם ההתבססות על יכולת האלתור או ההגשה הקומית של השחקנים במקום על צילום פנורמי של מעללי פלטש בחלקים הפוטוגניים של רומא. מזל שהשחקנים פוטוגניים מספיק ונדמה לי שאפשר להפסיק ללכת סחור סחור ולהתמקד בהם.

שתי ההופעות הנשיות הבולטות בסרט בעיני היו צמד ה״איטלקיות״. המרכאות יובהרו מיד. את לורנזה איצו אולי תזהו מסרטי איליי רות׳ (בן-זוגה לשעבר) כמו ״דפיקה בדלת״ ו״התופת הירוקה״, או מתפקידים קטנים ב״היו זמנים בהוליווד״ והסדרה ״האקס״. היא אמנם צ׳יליאנית אבל בת לאב איטלקי, ובעיניי יש משהו ביופי שלה שמזכיר יותר את הים התיכון מאשר את המראה הקלאסי של נשות צ׳ילה. כדי שזה לא יהפוך לפוסט שכתב גבר כדי לרייר על שחקנית, אומר שבקטע דודתי דמיינתי איך ייראו הילדים שלה ושל ג׳ון האם, גם לו כלל לא חסר במחלקת החזות. אפילו עם הכרס הקטנה שהוא נושא בגאון לאורך הסרט. אוסיף שההופעה של איצו ממש לא רק חזותית אלא מלאת הפתעות קומיות ודרמטיות, במיוחד סביב היחס שלה אל הגיבור ומאידך אל אמה החורגת.

מי שמגלמת את האם היא מרשה גיי הארדן, שאני מניח כי אין צורך להציג, אבל בתפקיד ג׳ניפר-קולידג׳י כמו זה עדיין לא יצא לי להיתקל בה. לקח לי רגע אחד יותר מדי לזהות אותה מאחורי דמות הגבירה בעיני עצמה, שבטוחה כי העולם הוא מרבד לניגוב רגליים ופלטש הוא מחצלת להשתרע עליה. או ״פלש״ כפי שהיא קוראת לו, בחיתוך דיבור לא ברור. כאן אסטה לרגע מהנושא ואתהה בכתב מה הבעיה לזייף מבטא איטלקי חצי אמין וחצי קומי. אחרי ש״בית גוצ׳י״ הפך ל״בית בוראט״ בגלל אשת העולם הגדול מדי ליידי גאגא, תורה של הארדן לדמיין שהיא מארץ המגף על ידי נעילת סנדל מזרח אירופית על הלשון. אמנם מדובר בשחקנית אמריקאית כמו פאי תפוחים (ילידת קליפורניה עם שורשים טקסניים) אבל לפי ויקיפדיה היא חייתה עוד בתור ילדה במדינות יפן, גרמניה ויוון, אז היא ודאי מודעת לתרבויות אחרות. יש לה גם כמה שורות באיטלקית בסרט, אז אני מקווה שאף אחד שדובר את השפה לא נכח על סט הצילומים מלבד איצו, שאולי התחרפנה קלות.

הכל חוזר בסוף אל פלטש, שאכן עושה את הסרט. ג׳ון האם הוא לא רק גבר שרמנטי, אלא גם שחקן קומי לא מוערך מספיק. אלה בדיוק התפקידים שהוא צריך לגלם יותר, כי הוא פשוט מעדן כשזה קורה – אאוטסיידר מלא ביטחון עצמי (מופרז), שהעלילה מסתבכת סביב רגליו ומכשילה אותו. בין אם זו עלילה רומנטית, בלשית, דרמטית ומותחת או קלילה למרות אלמנטים של פשע. או כולן יחד כפי שקורה בסרט הזה. פלטש בגילומו הצחיק אותי עוד לפני שרואים אותו, אלא רק שומעים אותו מחלק ״חמישה כוכבים!״ לנהג המונית שהוריד אותו במחוז חפצו. מנהג עליו הוא חוזר כמעין שורת מחץ, אגב. יש לו את השארם של נוכל חלקלק שאנחנו אמורים לחשוד בו אבל רוצים להיות בעדו, מהול בחוסר אונים מוצפן של בלש שנקלע למצב ביש. אין לי את ההופעה של צ׳בי צ׳ייס בתודעה כדי להשוות ביניהם, אז אינני יודע האם נעשה כאן עוול או חסד עם הדמות, אבל בתור היכרות ראשונה עם פלטש יש כאן פוטנציאל לסדרת סרטים. כלומר, אילו מישהו היה טורח לצפות בסרט הנוכחי.