דאבל פריץ לאנג ב-yes סינמטק: "גם תליינים מתים" ו"רחוב ארגמן"

על אף הכל, ובאמת שהדברים מדכאים לחלוטין כרגע, מדינת ישראל התברכה בדבר אחד שקשה לערער עליו: אהבת קולנוע אמיתית. למרות שאנחנו לא נחשבים כשוק משמעותי על ידי אף אחת מחברות ההפצה הבינלאומיות או שירותי הסטרימינג, באופן יחסי למספר תושביה, בישראל יש לא מעט מקומות לצרוך קולנוע איכותי, ישן או חדש, ומקומות לחלוק את החיבה וההתרגשות מיצירות גדולות. בין אם כמות מרשימה של פסטיבלי קולנוע שמביאים את המיטב מהתוצרת הבינלאומית, מספר סינמטקים שהאנשים האמונים עליהם משקיעים את הנשמה ליצור תוכניות מגוונות ולחשוף את הקהל לכמה שיותר דברים (גילוי נאות: אני אחד מהם, אז יכול להעיד על כך ממקור ראשון), ולא מעט מתחמי קולנוע קטנים שאפשר למצוא בהם סרטים מכל סוג שהוא.

עם זאת, כשזה מגיע למסך הקטן, האמת היא שלסינפילים האמיתיים יש רק מקום אחד להיות בו – yes סינמטק. מה שבעבר, כששלטו הערוצים הליניארים בעולמינו, היה yes3 (גילוי נאות נוסף: בעשור הקודם הייתי חלק מעורכיו) הפך מאז הקורונה לפינת VOD מרהיבה, אוצר לחובבי קולנוע אדוקים שמחפשים משהו מעבר לסרטי גיבורי על וקומדיות צרפתיות בשקל תשעים. אני באמת חושב שהפינה הזו בערוצי הלוויין לא מקבלת את המקום הראוי לה בתודעה הסינפילית המקומית, על אף שהיא היחידה שנותנת מענה (חוקי) למי שמשווע להיחשף אל או להיזכר בתולדות הקולנוע, ולגלות דברים חדשים שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. עבודת הלקטורה והאוצרות שנעשית שם היא בכתף וראש מעל כל דבר אחר בתחומי הצפייה הביתית.

לאחרונה הגיעו ל-yes סינמטק שניים מסרטיו האמריקאים של הבמאי פריץ לאנג, "גם תליינים מתים" ו"רחוב ארגמן", אותם ביים במהלך שנות הארבעים של המאה הקודמת. לאנג ידוע בעיקר בזכות סרטיו הגרמניים, "מטרופוליס" ו"M: עיר מחפשת רוצח", שעשה לפני שנמלט מגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון (אמו של לאנג הייתה יהודייה שהתגיירה, והוא פחד שחוקי הגזע יביאו אותו למאסר. לא עזר שאשתו, הסופרת תאה פון הארבו, פיתחה הזדהות מדאיגה עם המפלגה הנאצית). בהוליווד ביים מעל לעשרים סרטים, אם כי רובם לא זכו לתהודה בזמן אמת. ההערכה לפועלו הגיעה מאוחר יותר, בעיקר בזכות חברי "מחברות הקולנוע" הצרפתיים. כיום לאנג, שביים עד 1960, 17 שנה לפני מותו, נתפס כאחד היוצרים המשפיעים והחשובים של התקופה הקלאסית, גם אם אדם קשה ולא נעים במיוחד.

אפשר להתווכח על זה, אבל בעיני "גם תליינים מתים" וגם "רחוב ארגמן" לא נמנים על המפורסמים שבפילמוגרפיה של לאנג, לא רק בהקשר של סרטיו הגרמנים אלא גם "זעם", "האישה בחלון" או "The Big Heat" שביים בארה"ב. אבל אם ב-yes נותנים לי הזדמנות להשלים חלק מהפילמוגרפיה שלו, אז מה, לא לקחת?
להפתעתי הייתה לי תגובה מאוד מוחלטת לשני הסרטים האלו, בין אם חיובית או שלילית, אבל מעבר לדעתי האישית זאת בעיקר הזדמנות לחזור אל הקולנוע של לאנג, שהיה חלק מהצומת המרכזית של הקולנוע בתחילת המאה הקודמת.

"גם תליינים מתים" – Hangmen Also Die

מהרגע שהחל לעבוד בהוליווד באמצע שנות השלושים, לאנג היה חלק מהליגה האנטי-נאצית בהוליווד, שכמו אמריקה בעצמה, עדיין לא הבינה את גודל הרוע שמתפרש באירופה. רק אחרי המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-1941, ארה"ב טרחה לעשות משהו עם עצמה והתניעה את מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה עצמה יצר לאנג ארבעה סרטים שהיו אנטי-נאציים במובהק, כאשר "גם תליינים מתים" היה השני מהם, והוא יצא לבתי הקולנוע ב-1943. זאת השנה בה זכה באוסקר "קזבלנקה", ממש אחרי הזכייה של "גברת מיניבר", והראו שהוליווד נוקטת עמדה מאוד ברורה לגבי המלחמה הזו.
עלילתו של הסרט מתרחשת בפראג הכבושה של 1942, מותנעת מאירוע שאכן התרחש – ניסיון התנקשות בנאצי ריינהרד היידריך, "התליין של אירופה" כפי שנודע אז. משם מתפרש הסרט על פני לא מעט קווי סיפור ודמויות, ביניהם מפעילי המחתרת הצ'כית, דרך הגסטפו, משתפי הפעולה, והאזרחים התמימים שמצאו את עצמם בתווך. הסרט בונה מיקרוקוסמוס שלם שמתנקז כולו לעיר אחת אבל מתפרש ומתרחב לרמה של אפוס קולנועי מלא התרחשויות ותפניות.

הדבר שבאמת הכי בולט בסרט הזה הוא שלאנג שונא נאצים. ממש ממש שונא נאצים. אי אפשר להאשים אותו, כמובן, אבל נראה שזה לעיתים קצת פגם בשיקול הדעת שלו. זה סרט מאוד מגויס שבעיקר עושה כל מה שהוא יכול כדי להגחיך את חייל וקציני הרייך, לרמה שיכולה ללמד את טרנטינו. לא רק שכל צמרת הצבא הנאצי מורכבת מחבורת נבלי קומיקס שההתנהגות שלהם נעה בין ילדותיות לקאמפיות, אלא שאפילו אלו שמתנהגים כמו בני אדם אמינים צריכים להיענש בפיצ'רים פיזיים משפילים כמו למשל פצעון ענק שתרומתו לעלילה מוטלת בספק.
אין פה שאלה שהסרט הזה לפני הכל נועד לעודד את המחתרות ואת מתנגדי הנאציזם, וזה רחוק מלהיות מעודן. למעשה, כותרות הסיום של הסרט הזה באמת שאינן ניתנות ליותר מפירוש אחד. ככזה, אולי הסאבטקסטואליות של "גם תליינים מתים" מושלכת לכל הרוחות, אבל במקביל זה הופך אותו למניפסט קולנועי בעל עוצמות לא מבוטלות. אני הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן שלאנג לא מתעסק באיזושהי תקופה רחוקה שאפשר להיות חכמים עליה בדיעבד, אלא בכאן והעכשיו שלו. זה הופך את הסרט לסוג של רוח גבית מאוד לא מובנת מאליה. לאנג לקח אירוע שהתרחש ממש חודשים ספורים לפני הצילומים, וברא סביבו סיפור שלם ומורכב שמשלב בין אירועים אמיתיים ובדיה, מייצר היסטוריה אלטרנטיבית בזמן שהיא מתרחשת, משלב בין אג'נדה ובין קולנוע נפלא.

אולי כדאי גם להגיד שביחס ליצירות הראשונות שנזקפות לשמו, בעיקר אלו הגרמניות, "גם תליינים מתים" איננו פסגת העבודה הקולנועית של לאנג. אמנם המיזנסצינה נהדרת והשימוש בתאורה בתוך הפריים היא מלאכת מחשבת (וכמה מסצנות המחתרת מזכירות לטובה את משפטי השדה של העולם התחתון ב"M"), אבל קשה לומר שזה סרט מתוחכם מדי מבחינת השפה שלו. זה גורם לדקות הראשונות של הסרט להרגיש לאות למדי, כאילו משהו קצת נעשה על אוטומט. אך אל נא תתייאשו. בהחלט שווה להשקיע את הזמן ולהמשיך, כי פתאום הסרט מעביר הילוך, ענפי הסיפור מתחילים להתרחב, היכולות של לאנג מתחזקות, ומתגלה שאנחנו צופים בלוח משחק מרתק ועתיר משתתפים שהונצח במצלמתו של ג'יימס וונג האו, אחד מגדולי הצלמים של הוליווד ("האד", "הניחוח המתוק של ההצלחה" והאוסקר על "הוורד המקועקע" בין היתר).
התסריט שכתבו לאנג, ג'ון ווקסלי ולא אחר מאשר המחזאי ברטולד ברכט, מרגיש כזה שיכל לתדלק מיני סדרה בקלות (והוא אכן סרט מאוד ארוך, שלעיתים מרגישים את דקותיו) אבל גם מדהים כמה קורה בו. כמעט כל סצנה מובילה את העלילה קדימה, או אולי לצדדים, שולחת עורקים שבונים את גוף היצירה הזו. יש בו מתח, הרבה הומור, דמויות חכמות ולא מעט תפניות.

לא ראיתי אף אחד מבין חמשת המועמדים לפרס התסריט המקורי באוסקר של 1943 (הזוכה היה "הנסיכה או'רורק" שמילולית אף אחד לא זוכר, כמו גם את שאר המועמדים), אבל יהיה לי קשה להאמין ש"גם תליינים מתים" פחות טוב מהם. הסרט נאלץ להסתפק רק בשתי מועמדויות, למוזיקה המקורית לדרמה (הפסיד ל"שיר לברנדט") והקלטת סאונד (הפסיד ל"הארץ הזו היא שלי"). אני הייתי זורק לו גם מועמדות לפרס שחקן המשנה, הופעתו של אלכסנדר גראנאש המגלם את גרובר, שוטר הגסטאפו שמנסה לגלות מי עומד מאחורי ההתנקשות. גראנאש גונב את ההצגה בתפקיד שעושה בית ספר להאנס לנדה של "ממזרים חסרי כבוד", והוא בולט בעיקר מכיוון שרוב השחקנים בסרט לא מאוד מוצלחים. למרבה הצער, הקריירה של גראנאש, שהתחיל להופיע בסרטים עוד בגרמניה של שנות העשרים, נקטעה שישה סרטים אחרי "גם תליינים מתים" מכיוון שהוא נפטר ב-1945 והוא בן 51.

ביחס ל-1943 הקולנועית, שכללה סרטים כמו "החותם השביעי", "צל של ספק", "תקרית באוקס-בו" והדאבל של ז'אק טורנר/ואן לוטון "הלכתי עם זומבי" ו"איש הברדלס", סרטו של לאנג אולי לא הפך לקאנוני. אבל למרות שההתחלה שלו קשה קצת הוא מתגלה כסרט מרתק, בנוי לעילא, ואחד מאריגות הנראטיב הכי מרשימות שאני מכיר מהתקופה הזו.

"רחוב ארגמן" – Scarlet Street

בשנה שאחרי "גם תליינים מתים" לאנג הספיק לביים דאבל: "שר המלחמה" כחלק מסרטי האנטי-נאצים שלו, ו"האישה בחלון", אחד הנוארים המוערכים ביותר. סרטו הבא לאחריהם, "רחוב ארגמן" שיצא ב-1945, היה שיתוף פעולה נוסף עם שלושה משחקני "האישה בחלון": אדוארד ג'י. רובינסון (בדיוק בין הנוארים "ביטוח חיים כפול" ו"הזר" של אורסון וולס), ג'ואן בנט ודן דוריאה.
בשונה מ"רק תליינים מתים" מדובר בדרמה קטנה הרבה יותר, בלי יומרות גדולות במיוחד, שאצלי לפחות עלתה ממנה תחושה עבודה לשכר בלבד. מדובר בדרמה המשויכת לפילם-נואר, אבל זה בעיני פחות בגלל השפה הקולנועית שקשה לתאר אותה כאקספרסיוניסטית או אפלה במיוחד, אלא בעיקר כי הסיפור לגמרי עונה על כל המאפיינים של הנוארים.

את התסריט כתב דאדלי ניקולס (זוכה האוסקר על "המודיע" של פורד, ובאופן כללי תסריטאי עסוק במיוחד בשנות השלושים והארבעים), על פי הספר והמחזה "הכלבה" שכתבו ז'ורז' דה לה פושארדייר ואנדרה מואזי-אאון. זו תבנית עלילתית די מוכרת, במרכזה גבר מבוגר ונעים לבריות שמרגיש שהחיים פסחו מעליו (רובינסון), ואל חייו מתפרצת צעירה יפה ומסעירה (בנט) שגורמת לו לחשוב שעוד יקרה ביניהם משהו, אבל בעצם מפילה אותו בפח ומנסה לקחת את כספו.

המחסום העיקרי שלי עם "רחוב ארגמן" היה שלא הצלחתי לחבב או לדאוג לאף אחת מהדמויות. כריס שמגלם רובינסון הוא מאלו שעושים את כל הטעויות שאפשר, ובעיקר מעורר רחמים בשונה מהזדהות. רובינסון בעצמו, שחקן ענק עם כמה דמויות איקוניות בקריירה המרהיבה שלו, לא נראה שמעוניין להעניק עוד שכבות ודי פועל על אוטומט. זו עדיין הופעה טובה באופן יחסי, אבל הכתיבה מצריכה קצת יותר מאמץ ממה שלרובינסון יש כוח להרים. המקרה של שתי צלעות המשולש הנוארי הנוספות, ג'ואן בנט ודן דוריאה המגלם את מאהבה הנכלולי והאלים, גרוע אפילו יותר. מדובר בשני אנשים חלשים ובלתי נסבלים בעליל, שבנוסף לכל הצרות לא מאוד מתוחכמים, מה שעוד יותר מחליש את התסריט, את פיתוליו ובעיקר את המהלך של כריס כמי שלא רואה את המציאות שנגד עיניו. שאר הדמויות פונקציונליות באופן קיצוני, ומגולמות על ידי שחקנים שבאו להגיד טקסטים.

באמת שחוסר חשק נראה שמכסה את כל "רחוב ארגמן", לפחות בחוויה שלי. עוד סרט בפס הייצור של הוליווד, שכנראה נותר זכיר בזכות השמות המעורבים בו, יותר מאשר היכולות שלהם ספציפית בפרויקט הזה. כמובן שיש בו איזשהו קסם של קולנוע קלאסי, בעיקר לאלו שאוהבים את הוליווד הישנה ונהנים לחזור אליה מדי פעם. עם זאת, הוא בטח לא מסוג הסרטים שהייתי מתחיל איתם למי שעושה את צעדיו הראשונים בימיו הראשונים של הפלא השביעי.