“בידיים ריקות", סקירה 

יש משהו לא בטוח בצפייה בסרט תיעודי אישי על נושא כואב. עצם הידיעה המוקדמת על מידת החשיפה מול המצלמות יכולה לערער, לעורר חשש, אי נוחות, דאגה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחוויה שעדיין לא מדוברת מספיק שעשויה להפעיל רגשית את כל מי שצופה. ולפני שאמשיך, אזהרה: סרטה של מוריה בן אבות, "בידיים ריקות", במהלכו היא מתעדת את ההריון שלה גם כשמגיעות תוצאות בדיקות שמעמידות בשאלה את המשכו, מטפל ברגישות בחומרי מציאות שיכולים להוות טריגרים, בראשם הפלה ולידה שקטה. ולכן, למרות שמדובר בסרט ראוי ואפילו חשוב בזכות הנושא ואופן ההנכחה שלו, 68 דקותיו יכולות להיות קשות ביותר לצפייה. גם בלי רקע אישי שקושר אותי לכובד המשקל עימו מתמודדים מוריה ובן זוגה אופיר על המסך, לא היה פשוט לצפות. אז אם את או אתה תחששו שהצפייה או אפילו קריאת הסקירה יעוררו קושי רב מדי, רק דעו שהסרט קיים, ושהנושא של לידות שקטות כולל ההתלבטויות בדרך עקב תוצאות בדיקות מעוררות חשש פתוח עוד קצת לדיון באמצעותו.

וכעת, לסרט, שיהיה זמין שוב לצפייה בהקרנות סינמטקים. בן אבות מתעדת את עצמה ואת בן זוגה כשהיא כבר נושאת ברחמה הריון שני. הראשון, כך נודע לנו מתוך מענה שלה לשאלה שגרתית של רופא, הסתיים בטרם עת. זו נקודת פתיחה של שיתוף בתחושות ובחששות שתמיד טוב לשמוע עוד מהן, גם למי שישקלו הריון, וגם למי שלא. הרי רובנו, לצערנו, מכירות ומכירים מישהי שעברה הפלה. בשיחה עם בן אבות ועם העורכת איריס עוזר במסגרת מפגש זום של מיזם דוקו טיוי, סיפרה הבמאית שגם צילמה חלק ניכר מהחומרים ויצרה את קטעי האנימציה, שהחלה לתעד לא מתוך שאיפה למצוא מזור ותרפיה דרך הריחוק של העדשה דווקא. היא עשתה את הסרט מתוך רצון להראות איך נראה הריון אחרי אובדן קודם. היא לא ידעה מראש שבמהלך הבדיקות הרווחות בישראל יתגלה סיכון שמבוטא באופן סטטיסטי שהעובר יוולד לא בריא. וככל שהסיכון הולך ועולה, ומספרי ה"אחד ל" הולכים ויורדים, ההריון מתקדם והזמן הולך ואוזל. מול המצלמה, הלבטים שלה ושל בן זוגה האם לשמור אותו, האם להמשיך או לא, הולכים וסוגרים. 

מעבר לנושא הכואב, שמובא באופן חשוף ואינטימי, אמין, שמרגיש כמעט מציצני אך עם זאת מכבד, הסרט מדגיש תחושה שאנחנו צופות וצופים בנעשה בזמן אמת. כלומר, מקבלות את התוצאות, שומעות את השיחות, חלקן לא נטולות הומור בהתחלה, ומעבדות את התחושות והמחשבות בעקבותיהן יחד עם הזוג. הם מולנו לאורך מה שנראה כמו מסלול שלם. הוא מתחיל כשההריון הינו מצב קיים, וכך מספק לנו הקדמה של התרגלות, של ציפייה לילד שכבר נמצא בהתהוות. כובד המשקל וההשלכות של ההחלטה שהזוג חייב לקחת, מורגשים היטב, כמעט כאילו היינו איתם בחדרי הבית, במסדרונות ההמתנה, בחדרי הבדיקות, בחדרי האשפוז, גם בחדר הלידה. 

האופן שבו הסיפור הפרטי מסופר קולנועית מייצר תחושת קרבה. למעט התבדחות אחת בתחילת הסרט, אין כמעט פניות ישירות למצלמה ולצלמות. היא מצד אחד נוכחת בגישה הלא מתערבת של "זבוב על הקיר", ומצד שני אי אפשר שלא להיות מודעות ומודעים אליה כל הזמן. אפשר לטעות ולהניח שבן אבות צילמה הכל בעצמה, עד שתשימו לב לתנועת מצלמה ברגעים שבהם שני בני הזוג בפריים.
הצלמות הנוספות הן רותם קרול אזולאי ורנא אבו פריחה. על נוכחותן מול המציאות המסתבכת, החשופה והפגיעה, סיפרה בן אבות בשיחה שמעבר למקצועיות שלהן, עם אחת יש לה חברות מוקדמת, בעוד עם השנייה הקשר החל כמקצועי בלבד. ניכר שהנוכחות הדואלית אפשרה לבן אבות חופש יצירתי ופניות להיות נוכחת גם כבמאית אבל גם כמתועדת המרכזית בסרט, גם ברגעים הכואבים ביותר, פיזית ונפשית. המצלמה מלווה גם במצבים שנתפסים בדרך כלל כפרטיים (למרות שיש סדרות תעודה מתוך חדרי לידה, ובכלל אפשר לפתוח דיון שלם לגבי פרטיות כיום), או אולי יותר נכון, כפרטיים כאשר הם לא מספרים את הנרטיב השמח שכולנו שמענו ואולי גם ראינו ייצוג שלו אינספור פעמים, בקולנוע בדיוני ותיעודי, ובסטוריז בין ציר לציר שאני בטוחה שקיימים. 

זה סוג המידע, התחושות וההחלטות שמוצגות בפנינו, שלרוב מתקבלות בלי קהל, שתורמים עוד לתחושת הקרבה, וגם לחשיבות של הסרט בעיניי. אני לא רוצה לומר שהן מושתקות, אבל אפשר להסכים שלרוב לא ניתקל בשיחה פתוחה על בדיקות במהלך הריון ועצם הטלת ספק מסוים בהן. יש גם פחות פומביות להתלבטות האם להמשיך הריון מתקדם או להפסיק אותו, מה שמחייב לידה שקטה, בגלל החשש המוחשי ועם זאת המעומעם להכרה לבריאות התינוק המיוחל, כשהוא בא לידי ייצוג במספרים ומונחים מרוחקים. חשוב לעצור ולהבהיר שהסרט לא פוסק לרגע נגד בדיקות או בעדן. כשם שברור שהיוצרת והעוסקות והעוסקים במלאכה יוצאים מנקודת ההנחה (שאמורה להיות מובנת מאליה) לגבי זכות האישה על גופה, נושא שלא מדובר אבל ברור מכל פריים וכל מילה. הוא כן מעז להשאיר ולתת מקום גם לשאלות הפחות מובנות מאליהן, אבל שכל כך ברור ברמה האישית שיעלו, ברגע שההחלטה שצריכה להילקח כה הרת גורל. 

"בידיים ריקות" נע בזהירות וברגישות בטריטוריות של חשיפה וייצוג מה שמורכב להראות ולדבר עליו, גם למי שעברו קבלת תוצאות מדאיגות בבדיקת מי שפיר או כל בדיקה אחרת, גם למי שעברו לידה שקטה, ולמי ששמעו על כך אבל לא ידעו איך התהליך עצמו מתרחש. בגלל הכנות הוא קשה לצפייה כי הוא מציג כאב גדול, שואל שאלות ועל פניו במבט ראשון לא מספק תשובות החלטיות. הוא חומל ושומר על הזוג בתחומי החשיפה שמעוררת הזדהות ומספקת מידע חשוב ומצליח, ממש בעור שיניו, לא להיות מציצני. על אף שהתיעוד התרחש גם במצבים הרגישים והפוצעים ביותר, בכל זאת ניכר שנעשו בחירות של העורכת עוזר יחד עם בן אבות כדי לוודא מה נכון להראות לנו. זה כולל היכן לעצור ולבחור דווקא לא להראות, לתת לסאונד לתקשר איתנו, או לקטעי אנימציה שמוסיפות נדבך של פרשנות, הצצה אל הלך הרוח של בן אבות בשלבים השונים של המסע שאף אישה, אף אדם, אף זוג, לא ירצו לעבור. 

עוזר ובן אבות סיפרו בשיחה על ההחלטות מה להראות ומה לא, וגם מתי לעצור ולסיים, לבחור סוף שמשפיע על הסיפור כולו. הרי, וזה ברור מתוך הסרט, החיים של זוג שניצב בפני החלטה כזו נמשכים גם אחריה. ובהתאם לבחירה הם מוצאים את עצמם מול סולם של שאלות חדשות, שמוביל להחלטות חדשות בכל שלב וכן הלאה בטיפוס אל המשך הדרך. הסרט מספק מרווח נשימה בכל צעד ונותן מקום להתלבטויות. ומתוך ההתמקדות בסיפור האישי, במקרה ספציפי, ובכניסה לפרטים שלו, לשיחות יומיומיות, לקפה, לסלט, להחזקת יד בחדר המתנה, לצד רגעים של שבירה ושל הרגשת כל כובד המשקל של האחריות, לבכי, למחשבה לאן כל זה יוביל, הוא יכול להיות פתח לשיחה רחבה יותר. כי השאלות הפתוחות שהוא משאיר הן כאלו שכל זוג או אדם במצב זה יענו עליה בדרך שלהם. התשובה היא אישית וכזו גם ההתמודדות, אבל ההכרה באפשרות של אי ודאות שמתגלגלת לסיכון, הידיעה שככה זה נראה ומרגיש, עוברת מן הפרטי אל החברתי. והייצוג של ההריון המסוים נותן ביטוי לכאב שעדיין לא נוח לנו כחברה שדוחפת לילודה לשמוע ולדבר עליו, ולכן גם לא תמיד נדע איך להגיב או לתמוך. 

הסרט עוסק בחומרים שקל ללכת לאיבוד בתוך העצב שלהם, אבל הוא מחזיק אותם עם מבנה נרטיבי מוקפד. המידע, ההתלבטות וההחלטות נעשים בנקודות זמן מדויקות לאורך הסרט, בצורה ליניארית שמתקדמת באופן ברור, מדויק. זו בחירה שמצד אחד מדגישה תחושה של התקדמות אל עבר סוף בלתי נמנע, ומצד שני יש בה משהו כמעט מנחם. כי ראינו סרטים, כי אנחנו יודעים ויודעות איך סיפורים בדרך כלל מתקדמים. המבנה הוא המסגרת האיתנה שבתוכה השמיים יכולים לסעור וליפול. 

וכך, היופי והכאב של "בידיים ריקות" קשורים לכך שעוד בשם שלו יש סוף ידוע מראש. ובכל זאת, בגלל המבנה שציינתי, ובגלל החשיפה האינטימית שהוא מספק, והאופן שבו הוא מקרב אותנו אל הסיפור שבן אבות מספרת מתוך החוויות שלה ושל בן זוגה, בלתי אפשרי שלא לקוות במהלך הצפייה בו. והתקווה יכולה להיתרגם, אולי, לא אל משהו בלתי אפשרי ששם הסרט מסגיר, אלא להמשכיות מתוך הכרה וקבלה של אובדן ושל אבל. וזו הרי הייתה נקודת הפתיחה במקור. היא נותנת מתוך האישי, מקום להתמודדות ואולי גם להתחלת דיבור על איחוי של כל מי שהרגישו משהו דומה.