פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם 2022: ארבע המלצות

שפע פסטיבלים מתקבצים בסינמטקים השונים בחודשים האחרונים של השנה האזרחית, וביום חמישי ה-1 לדצמבר ייפתח בסינמטק תל אביב פסטיבל סולידריות לפסטיבל קולנוע וזכויות אדם. השם והתיאור מגדירים היטב את הפסטיבל, שהוא בו בזמן פסטיבל קולנוע לכל דבר ועניין, שמציג סרטים בינלאומיים שרבים מהם הוקרנו בפסטיבלים הבולטים בעולם לצד תכנית רחבה של קולנוע ישראלי, וגם מקום לדיון על סוגיות קשורות למגוון רחב של נושאים הקשורים למצב זכויות האדם בארץ ובעולם, כאשר לא פעם ההקרנה מלווה בדיון. הדגש הוא על סולידריות, לאדם אחר, בין אם הוא שונה או דומה. ליבו של הפסטיבל הוא מן הסתם פוליטי, אך גם מציג פתיחות לנושאים רבים ומגוון נקודות מבט על הנעשה בעולם שדומה כי הוא מצוי במשבר תמידי בכמה תחומים, בניהם גם כאלה הקשורים לזכויות אדם. כוחו של הקולנוע לשנות עמדה פוליטית הוא כנראה מוגבל, אבל הוא מכשיר עצום הן ליצירת אמפטיה והן לנתינת דגש על סוגיות שלא בהכרח נידונות בחדשות. למי שמתלבט האם לוותר על צפייה בכדורגל, יש גם סרטים על ספורט.

פוסט זה לא יכלול סקירה מקיפה של כל מה שהפסטיבל מציע, שכן יש הרבה מאוד תוכן מסוגים שונים, הן מהארץ והן מהעולם. ההמלצות שלי יתמקדו בקולנוע הבינלאומי (ייתכן ואכתוב על חלק מן הסרטים הנוגעים לישראל, אם יזדמן לי לצפות בהם במהלך הפסטיבל) דרך כמה סרטים שרובם מרשימים בעשייה שלהם וגם מרתקים בנושא או הנושאים שהם בוחרים להעלות לדיון, באמצעים תיעודים או עלילתיים. מתוך התחרות הבינלאומית, אורון כבר כתב על "קלונדייק" (בתמונה בראש הפוסט) בפסטיבל סאנדנס, עם הסתייגויות שאני פחות או יותר מסכים איתן, אף על פי שמדובר בסרט מרשים מאוד ברמה החזותית, למרות שיש בו משהו מחושב מדי.

לגבי יתר תכניית הפסטיבל, שימו לב למחווה לבמאי הישראלי אודי אלוני שכוללת את הסרטים אותם יצר בארה"ב, רובם פחות מוכרים בארץ. לצד סרטים חדשים, התכנית הישראלית כוללת הצגת סרטים ותיקים יותר, בהם "אל תגעו לי בשואה", אולי סרטו הידוע ביותר של הבמאי אשר טללים, שנפטר לאחרונה. יוקדש גם ערב לזכרו של ג'אד נאמן ובו יוצגו סרטים שונים ומגוונים של במאים ישראלים, שנעשו לאורך השנים נגד הכיבוש. בהם "גלגל ראשון", סרט סטודנטים של אילן שאול ונחום מוכיח משנות השבעים, שעורר התנגדות בקרב ראשי אוניברסיטת תל אביב, וכן סרטים של ג'אד נאמן, שמען דותן ונדב לפיד. מתוך תחרות הסטודנטים שימו לב "בין לבין" עליו כבר כתבנו בפסטיבל סרטי הסטודנטים, אם כי יש בתחרות עוד כמה סרטים מסקרנים או שצפיתי בהם ואהבתי. וכעת להמצלות טריות.

התיק נגד אניה
The New Greatness Case

סרט הפתיחה של הפסטיבל עוקב אחר משפט מדובר שנערך ברוסיה לפני שנים ספורות. קבוצה של צעירים נעצרו בהאשמות קשות של הקמת תא טרור שנועד להפיל את המשטר. הם הכירו ברשת, נפגשו בדירה בה חלקם העלו דרכים להפגין נגד פוטין, וגם לכאורה לבצע פעולות אלימות נגד כוחות הביטחון. אלא שהתיק המשפטי נגד הצעירים נשען בעיקר על שני סוכנים סמויים שפעלו בתוך הקבוצה, הודאת וידוי שהוכתבה לאחד מחברי הקבוצה, במה שנראה כמו סחיטה אחרי תנאי מעצר קשים, וגם חומר שנמסר למשטרה על ידי מי שנראה היה כמנהיג הקבוצה. בפועל הוא צילם את האחרים ללא ידעתם ודומה כי הוא יזם את רוב הפעולות האלימות יותר, שלא ברור עד כמה כל חברי הקבוצה הסכימו להם. אניה מן הכותרת העברית של הסרט היא נערה שנעצרה בגיל 17 מתוך בית הוריה ומצאה את עצמה לפתע כפעילה אלימה מפורסמת. למשפחתה, לבמאית הסרט, ולחלקים גדולים בחברה, יש ספקות גדולים לגבי כך.

הבמאית אנה שישובה החלה לתעד את המשפט מבחוץ ולאחר מכן התחברה עם הוריה של אניה, תיעדה אותם מנסים לייצר קשר עם בתם בתנאי מאסר שדומה כי הם משתנים על מנת להטיל עוד לחץ. מה שמתגלגל הוא סוג של מותחן משפטי שמגיע לכמה רגעים כמעט קומיים-סוריאליסטיים בהתהגות המשטר, לצד הסבל שעוברת הנערה מחוץ לפריים, ובני משפחתה המנסים לקבל מידע או להפגין למענה. בהחלט יש הפתעות לגבי מידת ההצלחה שלהם בשלבים שונים של הסיפור, אותן לא אחשוף. רק אגיד כי יש בו כמה תפניות לא צפויות לצד תחושה צפויה של משחק מכור מראש, לפחות לגבי חלק מן הדמויות.

כוחו של הסרט הוא בהחלטה של שישובה לשלב לא רק מעקב אחר סיפור שהיא לא תמיד יודעת כיצד יתפתח, אלא גם את הקול האישי שלה. היא לא מפחדת להצהיר כי הסיפור הוא מקרה של הגבלת חופש הביטוי ברוסיה ודוגמה לאכזריות הגוברת של המשטר. כבר בפתיחה היא מציינת את הקשר למלחמה באוקראינה, שהחלה בשלב הנוכחי שלה אחרי תקופת הצילומים. ברגע השיא של הסרט לקראת הסיום, ההשוואה היא כבר לתקופת סטלין. זהו רגע שיא כי הוא תיעוד של אירוע פשוט וסימבולי, המוצמד דרך הקשר לאירועים אחרים. נמסר כי כיום כבר לא ניתן לבצע אותו, אף כי מדובר בטקס הנצחה וזיכרון.

השם הלועזי של הסרט הוא "הגדולה החדשה", על שם קבוצת הצעירים שנעצרו. אבל ניתן לראות בכותרת גם יחס לרוסיה עצמה, כביטוי בולט לכוח העולה של הלאומנות המודרנית, עליה שבאה גם על חשבון הזכות למחאה וזכויות הפרט בכלל. הסרט מרגיש אקטואלי באופן כואב, אבל יש בו גם חכמה של התבוננות בבני אדם, כאשר הבמאית נותנת פרק ניכר של זמן מסך לפנים של שתי נשים הניצבות במרכז: אניה ואמה. זהו סרט על מאבק ואהבה וגם סרט על מציאת התום מחדש, בסיטואציה בו דומה כי הדבר אינו אפשרי.

חנות נוחות
Convenience Store

גיהנום אנושי יכול לתפוס מראות שונים; בשלושת-רבע השעה הראשונה של סרטו של מיכאל בורודין, הגיהנום הוא חנות נוחות בשולי פרוור של מוסקבה. הסרט אמנם נפתח בחתונה הנערכת בחנות, אך עד מהרה ניתן להבין כי כל מילות תמיכה של ז'אנה, מנהלת החנות, לעובדים ובעיקר לעובדות שלה – ריקות מתוכן. גיבורת הסרט מוּחָבָּאת נמצאת בהריון שהוביל לחתונה, אך התינוק מיועד עבור המנהלת. לעובדים שהיגרו ממדינות שונות באזור רוסיה ובעיקר אוזבקיסטן, אין דרך לצאת מן העבודה הקשה אחרי שהדרכון שלהם נלקח. אופציה של יציאה לעבודה אחרת אינה אפשרית.
כל החלק הראשון של הסרט מתרחש במתחם החנות: בין עם בחנות עצמה או במחסנים שלה שהפכו לחדרי מגורים צפופים עבור העובדים, הלנים מספר נפשות בתוך כל חדר בטרם הם יוצאים למשמרת בחנות הפתוחה 24 שעות. לז'אנה יש קשרים במשטרה ויכולת לשחד. אופציה של בריחה נראית לא אפשרית, או שהוא משהו שגורר תגובה קשה. כולל סצנה קשה לצפייה הכוללת אקט אלים כעונש. אולם, אמרתי שזהו רק חלקו הראשון של הסרט.

בנקודה מסוימת, מתרחש סוג של נס. למוּחָבָּאת יש אפשרות לקיום אחר. חציו השני של הסרט פחות מוגבל במיקום ופחות קשה לצפייה, אבל הוא גם פסימי בדרכו שכן השיבה הביתה מוצאת רק עוד שורה של סיבוכים עבור הגיבורה. נס אחד אינו מספיק עבור גאולה בתחתית החברה, הן כמהגרת והן כעובדת ענייה בארץ מתפתחת. יש בסרט כמה אנשים טובים המנסים לעזור וגם רוב מי שניצב בדרכה של הגיבורה מחוץ לחנות רחוק מלהיות מנצל בלבד. בורודין מוצא דרך לגלות סימפטיה, אבל דומה כי התוצאות לא טובות יותר. זהו סרט עם גיבורה מרתקת בליבו: אישה נחושה וחזקה באופיה, אך גם חזקה מול נסיבות החיים. אבל זה גם סרט בו כל דמות נראתי אמינה בדרכה ודמויות רבות מקבלות די פנאי על מנת שניתן היה לזכור אותן ולא רק את מקומם במארג החברתי.

זוהי דרמה קשה לצפייה, אך גם מרשימה בזכות היכולת של הבמאי למקם את הדמויות שלו מול הסביבה המשתנה מספר פעמים בסרט וגם דרך שבירות קטנות של הציפיות. החלק הראשון מגובש יותר מן החלק השני ורוב הרגעים הזכורים ביותר מגיעים ממנו. אבל בסופו של דבר, המעבר לאזורים שונים מחזק את המסר של הסרט ומאפשר לו לעסוק במספר זוויות ולתאר צדדים שונים של החיים באוזבקיסטן, בצורה שרוב הזמן מצליחה להכניס מימד אותנטי ולא להיראות רק כנצלנות של עוני. לא מדובר ביצירה שלמה או נוחה לצפייה, אבל היא כן מרשימה למדי.

סאנסו ואני
Sansón and Me

במאי הסרט רודריגו רייס עבד כמתורגמן לספרדית בבתי המשפט בקליפורניה. בתיק הראשון בו עבד, הוא שימש כמתורגמן עבור סאנסו בן ה-19, מהגר ממקסיקו, אב לילד פעוט ומי שהורשע כחלק ממעורבות בכנופייה. לאחר המשפט, רייס יצר קשר עם סאנסו, ביקר אותו וקיבל את הסכמתו ליצירת סרט על בסיס סיפור חייו – החל מילדותו במקסיקו, דרך מספר טרגיות במשפחה ושינויים באורח החיים עד ההגעה לארה"ב, מציאת אהבה וההסתבכות עם החוק, ועד לאירוע שהכניס את סאנסו למאסר עולם בלי אפשרות לערער. אף על פי כי סאנסו עצמו טוען כי הדברים לא התהלו כפי שבית המשפט קבע. רייס מצלם את סיפור חייו של סאנסו בארה"ב ובמקסיקו וגם משלב בסרט שיחות והתכתבויות עם הגיבור.

יש לא מעט בעיות פרקטיות ואתיות עם עשיית סרט על אסיר שנשפט על רצח. רייס מתייחס לכולן בעשייה ומוצא לכל בעיה פתרון שעובד גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה קולנועית. הוא מלהק מחדש שחקנים המגלמים את סאנסו בגילאים שונים, והמסע לסביבת ילדותו גם מפגישה את רייס עם משפחתו של סאנסו (פריבלגיה שאין לסאנסו עצמו). רבים מהם מלוהקים לסרט לתפקיד עצמם או אחר. הליהוק של השחקן הבוגר המגלם את סאנסו מהותי וקריטי במיוחד, שכן הוא זה שמקריא בקולו את המכתבים וצופה גם בקטעים מן הסרט. הם מוקרנים לכאורה עבור המתועד, אבל למעשה עבור שחקן המגלם דמות אחרת עם גורל קשה משלו, גורל שהיה יכול להיות שלו.

הבעיה האתית העיקרית לא קשורה ליחסי במאי-מושא הסרט, אלא לעשיית סרט אודות אדם שלקח חלק בפשע אלים. גם אם הוא טוען כי האשמה העיקרית אינה בו. כאשר רייס מגיע למכשול הזה, הוא מטפל בו בצורה שקולה, חכמה, בלי לחרוץ גורלות אבל כן לתת משקל ראוי לקורבן של הפשע. הסרט מעניין ומרשים לכל אורכו, אבל הוא טוב במיוחד בחלקו האחרון בו קווי העלילה והסוגיות בעשייה מתחברים לדימויים המעלים שאלות אך גם יוצרים אמירה חדה ועצובה על הגורל האנושי.

הסרט מתאר את מציאות ההגירה מבפנים, דרך דמות של ילד שאנו יודעים כי סיפורו לא מסתיים בצורה טובה. גם כאשר הוא מתאר אירועים קשים משלבים אחרים בחייו, רייס מאזן בין תיאור מצוקה חברתית לתיאור אוהב של בני האדם המופיעים על המסך. זה סרט תיעודי שכמעט כולו מבוים כסרט עלילתי, סרט על אובדן ועל אלימות, שאהבת אדם וגילויי חום משפחתיים נוכח בו בלי הרף, סרט על מציאות חסרת תקווה שבכל זאת יש במבע שלו משהו כמעט אופטימי. רק כמעט, כי הסרט מוצא דרך לשפר את המצב הנפשי ולהעביר את הסיפור, אבל זה סיפור שיש בו כמה דמויות נטולות תקווה ממשית, והכוונה היא לא רק לדמות המצויה בכלא.

פריז היא בהארלם
Paris is in Harlem

באופן כללי, רוב הסרטים בפסטיבל "סולידריות" יכולים להיות די מדכאים. מי שרוצה משהו רענן יותר, שעדיין נוגע בסוגיות של זכויות אדם, מוזמן לסרטה של כריסטינה קאלאס – סרט אמריקאי עצמאי מאוד העוקב אחר מספר רב של דמויות לאורך יום אחד. כולן מגיעות בסוף היום למועדון הג'אז "פריז בלוז" שנמצא בהארלם, כאשר סצנה מראשית הסרט נותנת הצצה מחוץ למה שנשמע כמו תקרית ירי בתוך המועדון. ההקשר של הסרט לזכויות אדם מתחיל באזכור של חוק שחוקק בניו יורק בשנת 1926 ואסר על ריקודים בתוך בארים. בעיקר בגלל שזה מה שאפריקאים-אמריקאים נהגו לעשות. אולם לאורך השנים השתמשו גם על מנת לתקוף את הקהילה הגאה ובשנת 2017 הוא שימש בעיקר כתירוץ לקנסות למועדונים, כולל המועדון שנתן את כותרתו לסרט. שמו מאזכר גם את ההגירה של מוזיקאי ג'אז לפריז הפחות גזענית לאורך המאה ה-20, מעבר לכך שהוא אחד מן המוסדות הוותיקים ביותר בשכונת הארלם.

תרבות הג'אז אינה הנושא היחיד של סרטה של קאלאס, שעוסק גם בפחד מאירועי ירי המוני, שימוש בנשק בידי שוטרים או אזרחים וגם בתרבות האקדמית נוכח התקינות הפוליטית בשנת 2017, כאשר מרצה פמיניסטית בכירה לספרות עומדת על סף השעייה, בגלל תלונה על הטרדה מינית של סטודנט (כנראה היה בניהם רומן בהסכמה אך תוך ניצול יחסי מרות). מתרגל זוטר ממוצא הודי הסתבך כי כאשר לימד את הסרטים של ספייק לי השתמש במילה המתחילה ב-N על מנת להתסיס ברוח הסרט ולהדהד את הסוגיות הפוליטיות שבו.

אולם, הג'אז בהחלט שולט בסרט. הוא נוכח גם בפסקול וגם בעשייה שנראית מאולתרת ומבוססת על חיבורים חופשיים. בדומה ל"סלאקר" של לינקלייטר, דמויות חולפת אחת על פני השנייה והסרט לפתע מתחיל לעקוב אחרי דמות שדומה הייתה כי היא ניצבת בלבד בסיפור. קאלאס מרבה להשתמש במסך מפוצל, לפעמים על מנת להראות זוויות שונות של אותו סיפור אבל לרוב על מנת לפתח במקביל סיפור שונה המהדהד מוטיבים דומים, או סתם מבט על דמות הולכת ברחוב.

הארלם של הסרט היא שכונה של מגוון תרבויות ומוצאים תרבותיים, כולל אליטה שהיא עדיין לבנה ומתיחות בתוך כל מיעוט אתני. אך כאמור, ככל שהסרט נמשך יש בו משהו אופטימי יותר. זהו סרט על ריקוד כדבר בעל חשיבות תרבותית ואולי על הזכות של האדם לבטא את השמחה שלו גם בהיותו מקופח, ריקוד מול חיים לא הוגנים או מצבים של ייאוש. זה לא לגמרי עובד, אבל זה מרומם מספיק, גם בגלל שסצנות הדרמה בהן דמויות מצויית במשבר מבוצעות היטב.

/// כל התמונות הן באדיבות פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם, ותודה ליח״צ