״חיים במנוסה״ (Flag Day), סקירה

האם קיים בארה"ב עיתונאי אחד שלא גדל במשפחה בעייתית והזיכרונות שלו הפכו לסרט? כי במהלך "חיים במנוסה" (Flag Day) חשתי תחושה של דז'ה-וו, אחרי צפייה בעוד סיפור אמתי על כתבת שגדלה בתנאים פרובלמטיים, יצאה מהם, זכתה להצלחה, ואחרי שנים מנסה להשלים עם העבר של המשפחה והאופי יוצא הדופן של הוריה. כל-כך יוצא דופן שהוא שונה רק בניואנסים קטנים מסרטים כמו "טירת הזכוכית", "יומני האפלצ'ים" ו"מסבאה אומנת". איני מטיל ספק באמינות הסיפורים, אולם זה נראה לי מוזר שהעיבודים שלהם לקולנוע הפכו לפופולריים במיוחד דווקא בתקופה הזו ואיני מבין מדוע. אולם אולי אני יכול להבין למה התחושה היא שהסרטים עצמם פחות מעניינים והרבה יותר גנריים מן הסיפורים שהם מעבדים למסך.

הסרט הנוכחי נקרא באנגלית Flag Day על שם "יום הדגל", חג אמריקאי פטריוטי שמקדים בכמה שבועות את יום העצמאות שלהם. הבחירה בו לכותרת הסרט מנסה להקנות לו צביון של סיפור הדן בארה"ב כולה, ולא רק במשפחה ובעיתונאית שבמרכזו. העיתונאית הזו היא ג'ניפר ווגל, שכתבה את הזיכרונות עליהם מתבסס הספר בשנת 2004. כאמור, הייתה לה ילדות לא שגרתית במשפחה שרוב הזמן הייתה במעמד הנמוך. אמא שלה הייתה אלכוהוליסטית ולא תמיד יכלה לטפל בג'ניפר ובאחיה הקטן ניק, אולם מי שעומד במוקד הסיפור הוא האב, שכהגדרת ג'ניפר נכנס ונעלם מחייה לפרקים לאורך הילדות וההתבגרות.

האב הוא ג'ון, שהיה חובב מוזיקה קלסית ולימד את ילדיו לזהות קטעים של שופן, צלם וידאו ביתי חובב כבר בשנות השבעים, ויזם עסקי שלעסקים הכושלים שלו הייתה נטייה להישרף ובמקרים אחרים לשותפים שלו הייתה נטייה להרביץ לו בצורה קשה. כבר בראשית הסרט נמסר על פשע גדול שהוא ניסה לבצע בתחילת שנות התשעים, אולם משם הסרט חוזר בזמן ל-1975 ואחר כך ל-1981, לילדות של ג'ניפר ולתקופה בה הייתה על סף סיום התיכון. זאת על מנת לראות כיצד היא מבינה בהדרגה איזה פשעים האב מנסה לבצע, לרוב בצורה כושלת, כמו התוכניות החצי-לגיטימות שלו לעסקים.

מי שעיבדו את ספרה של ווגל לתסריט הם ג'ז וג׳ון-הנרי באטרוורת׳, צמד ששיתף פעולה בכתיבת סרטים מצליחים כגון "פורד נגד פרארי", "קצה המחר" ו"משחק הגון". כוכב הסרט האחרון ברשימה, שון פן, הוא מי שלקח על עצמו לביים את ״חיים במנוסה״, ולכן כל תשומת הלב מרוכזת בו ובבחירת הליהוק המרכזית שלו: לא רק שפן מופיע לראשונה בסרט שהוא מביים (זהו סרטו הארוך השישי כבמאי), הוא גם ליהק לתפקיד ג'ניפר ווגל הבוגרת את בתו, דילן פן. הופר פן, הבן והאח של, מופיע גם הוא בסרט בתור אחיה הקטן של ג'ניפר, אך התפקיד שלו פחות גדול.

יש בכך עניין גם אם לא היה מדובר בשחקן שעד לפני כמה שנים נחשב לאחד מהכי מוערכים בעולם. שכן, הזיכרונות עוסקים בבת שמסתכלת לאחור על מערכת יחסים בעיתיית עם אביה, ואת הסרט מביים אב שבוחר לעובד עם בתו. אף כי הילדות של דילן פן כנראה הייתה הרבה, הרבה יותר נוחה מזו של הדמות אותה היא מגלמת, וגם השקרים אשר ג'ון ווגל מספר הם לא בדיוק השינויים ששון פן לקח על עצמו בעבודה כשחקן, בתיאור של יחסים המתקרבים ומתרחקים בין אב לבת יש גוון של חשבון נפש. מעבר לכך, ובאופן שנכח בצורה בולטת בהקרנה בה נכחתי, קיימת סקרנות לראות האם הבת של פן ושל רובין רייט ירשה את כישרון המשחק, שאלה שלא בטוח שניתן להכריע בה אחרי סרט אחד.

עם זאת, הקריירה של פן כבמאי מעניינת אותי יותר. אם כשחקן פן לרוב מזוהה עם משחק אקסצנטרי שהולך על הקצנה, הן בשימוש בקול והן בכניסה לדמות ושימוש בהבעות פנים ופיזיות בגוף, כבמאי הוא בשיאו דווקא ברגעים שקטים, בנייה איטית של סיטואציה ומבט על הדמויות. בסרטו הקודם "הפנים האחרונות", הוא חרג מכך והתוצאה הייתה כה קטסטרופלית שכמעט ושכחתי שכל הסרטים הקודמים שלו כבמאי היו טובים עד טובים מאוד. לזכותו של פן כבמאי, הסרט החדש מתרחק מהיומרנות של "הפנים האחרונות" ומאפשר לו כמה רגעים מעודנים יותר מאחורי המצלמה, לצד כמה סצנות בהן כשרונו כשחקן בולט היטב, מבלי שהוא מנסה להתשלט על מרכז הבמה.

ההופעה של פן מקוצנת אך קשובה לפרטנריות שלו בסצנה. רוב הזמן זו הבת שלו אך יש להזכיר גם את השחקנית הצעירה ג'יידן ריילי, המגלמת את דמותה של ג'ניפר בסביבות גיל 11, לאורך פרק זמן של שליש מהסרט (הילדה אדיסון טיימאק מגלמת אותה בתקופת הילדות המוקדמת יותר למה שנראה כרגעים ספורים בלבד). התסריט של הצמד באטרוורת' קופץ מדי פעם בין זמנים ומנסה לעשות יותר מדי דברים והסיפור של ג'ניפר ווגל כולל לא מעט רגעים סנסציוניים, אולם ברגעים המוצלחים של הסרט, פן כבמאי מצליח להאט את הקצב ולהיות קשוב לסביבה ולדמויות.

ואיך המשחק של דילן פן? השחקנית נדרשת לגלם את דמותה של ג'ניפר גם כמתבגרת וגם כאישה בסביבות גיל 30 (גילה של דילן במציאות) ובעיניי היא עבדה טוב יותר דווקא בגיל הצעיר יותר. הדמיון הפיזי לרובין רייט בולט מאוד, אולם סגנון המשחק שלה לדעתי עצמאי ושונה משל הוריה. בחלקים מסוימים זה עבד טוב וברא דמות אמינה, אולם דווקא ברגעים בהם היא נדרשה להפגין שליטה על חייה, משהו בהופעה שלה יצא מאיזון. בכך ניתן להאשים גם את התסריט והבימוי, שכן נראה שהסרט לא ממש החליט עד כמה להיצמד למילים של ווגל, שעובדות טוב כטקסט נפרד, אך מרגישות מעט מואלצות כאשר הן באות כקריינות לסרט, המצטיין דווקא ברגעים אחרים.

הסרט נע על פני שלוש תקופות זמן עיקריות ומבקר גם בתקופות אחרות. דומה כי בכל תקופה יש יותר מדי דרמה פונטציאלית ופחות מדי תיאור הדרגתי של שינוי. מלבד שני השחקנים הראשיים, קתרין ויניק מוצלחת למדי בחלק הראשון בתור אמה של ג'ניפר. יש גם את ג'וש ברולין ורג'ינה קינג בסרט והם בו זמנית טובים מאוד, ומיותרים: כל אחד מופיע בשתי סצנות ומבצע עבודה טובה, אולם דומה כי הסרט היה יכול לעבוד גם בלי הסצנות בהן השניים לוקחים חלק.

ייתכן וזהו הסרט הטוב מבין כל סרטי הילדות של עיתונאים וסופרים בשנים האחרונות, אלא אם מחשיבים את "הסיפור" בו הבמאית ג'ניפר פוקס, דוקומנטריסטית ולא עיתונואית בעברה, עיבדה את סיפור ילדותה ישירות לסרט ותוך מודעות למדיום. אולם, אם "חיים במנוסה" הוא הטוב ביותר, זה רק במעט ולפחות עבורי, הוא מגיע אחרי צפייה ביותר מדי סרטים דומים. הסרט עדיין לוקה בכל הבעיות של הסרטים האחרים, בעיקר בתחושה כי יותר מאשר לספר סיפור מעורר השראה או לנסות להבין את ההורים הבעייתים, הסרטים נגררים למלודרמה סנצסיונית שלא בדיוק מתאימה לנושא או לסיפור אמתי. תחושה נוספת היא שהסרטים לא מוצאים מקבילה חזותית לחומר הכתוב, דבר בעייתי מכיוון שהסרטים מנסים להיות גם הצדעה למילה הכתובה ככלי לגאולה. כל זה עובד על הנייר ופחות בסרט עצמו.

מהצד החיובי, דומה כי פן מתחיל למצוא את עצמו חזרה הן כשחקן והן כבמאי, גם אם בפרויקט פחות מרשים. מאז הבכורה של הסרט הוא כבר שב כהרגלו להופיע בכותרות בדרך אחרת, והוא עובד על סרט תיעודי על המלחמה באוקראינה. לפי הדיווחים, פן העדיף לסכן את חייו ולהמשיך לעבוד על הסרט, כאשר במקביל הוא עובד על סרט תיעודי נוסף אודות העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י, שנרצח לכאורה בידי הנהגת המדינה. ייתכן והמעבר לתחום התיעודי יזניק מחדש את המעמד שלו כדמות מרכזית בקולנוע.