אונס ונקמה בקולנוע – פרק 13: "נקמה צודקת" 

ההתגברות של גל סרטי האונס והנקמה בעשור האחרון נמשכת כבר זמן מה, במקביל וכתוצאה מתנועת metoo#. ועדיין מלהיב להיווכח כל פעם מחדש עד כמה הסרטים, שבליבם מהלך אלים וקשה של תקיפה מינית שמתניעה מהלך של נקמה, זזו מהשוליים המושמצים ביותר אל חיבוקו של המיינסטרים. פנינים נבחרות מתוכם אני מסקרת כאן בשנים האחרונות. לטוב ולרע, כפי שציינתי בעבר, כשנרטיב נצלני שהפך חתרני הופך לנפוץ יהיו לו מגוון מופעים, לא כולם משובחים באותה מידה. זה נכון לכל ז'אנר שצובר פופולריות, מגיבורי על ועד אימה, והפעם עם "נקמה צודקת" (Asking for It) מ-2021, בכורת הבימוי והתסריט באורך מלא של אימון אורורק שזמין ב-VOD של yes, האכזבה צורבת במיוחד.

מדובר בסרט שכולל את כל המרכיבים שיוצרים ציפיות לחוויה טובה או לפחות סבירה. אם הזכרתי גיבורי על, הסרט כולל את עזרא מילר בתפקיד אמן פיתוי שהפך למנהיג תנועת ימין קיצונית אלימה ומיזוגנית במיוחד. זה קרה ככל הנראה רגע לפני שהתגלו האשמות מטרידות במגוון נושאים מדאיגים על מילר, החל בהורים שאומרים שבתם מוחזקת אצלו כחלק מכת ותוך כדי ניצול וניכוס של התרבות האמריקאית-ילידית, וכלה בתקיפה של אישה בבר ושלל אירועים נוספים. לפני שהכל התפרסם, הליהוק של מילר שמזדהה כ-א-בינארי ועם קרדיט הפקה, אמור לסמן שמדובר בסרט עם אמירה פוליטית בפנטזיית הצדק שהוא מציג. בזמן שהדמות של מילר פותחת את הסרט במונטאז' ריאליסטי של קטעי וידאו ויראליים מיוטיוב ושות' שאמורים לדחות ואולי קצת לזעזע אותנו, המבע משתנה מיד לאחר מכן לסגנון של סרט דרמה עם יותר מדי ווליום במוזיקת רקע שאומרת לנו איך להרגיש. הסגנון הסטנדרטי נשבר כל כמה סצנות לטובת סדרת תמונות קפואות בקצב מהיר עם פילטר של מערבון מודרני, או סרט אקשן ישן. זה קורה בכל פעם שמוצגת דמות חדשה שאמורה להיות משמעותית, או אחרי כל רגע שאמור להיות חשוב. 

הקטיעה של הסיפור לטובת מה שנראה כמו סטוריז מיושנים מאינסטגרם מזכירים שאנחנו בסיפור לא ריאליסטי, למרות החזות המטעה רוב הזמן, אבל לא עוזרים להלהיב. הם בעיקר קוטעים את הרצף הנרטיבי ונראים מתאמצים, מפריעים לנסות ולהתעניין בסיפור. ומה הסיפור, תשאלו? ובכן, גו'אי (קירסי קלמונס) היא מלצרית נעימה עם חיים סבירים ופרבריים, עד שתקיפה מינית מערערת אותה. ההמחשה של תחושותיה ביום-יום שאחרי הפגיעה, כשג'ואי מנסה להתנהל כרגיל אבל כל דבר מחזיר אותה לרגעים האיומים של הניצול שבחור שהכירה העביר אותה, הם הדבר הטוב העיקרי וכמעט היחיד שעובד בסרט. זו גם הסצנה היחידה בה הקטיעה לטובת מונטאז' של תמונות כמעט קפואות מוצדק. כאן לא מדובר בהצגה של דמות אלא בהמחשה של רגשות קשים וכאב. הפוסט טראומה שלה חדה, ברורה, מעוררת אמפתיה ומדאיגה בזמן שהיא מוצגת באופן רגיש מספיק. 

לא רק אנחנו שמים לב שעולמה השתבש בגלל גבר שנוצרה הקבלה בינו לבין התנועה בראשות מילר שמכונה "גברים קודם" (באנגלית Men First Movement, קצת כמו גרסה מגוחכת ומסוכנת של Girls to the Front האמיתית של הריוט גירלז משנות ה-90 שחווה סוג של רנסנס בימים אלו) דרך עריכה בוטה. לקוחה קבועה בדיינר, רג'ינה (אלכסנדרה שיפ), קולטת שג'ואי שבעבר חייכה אליה וזכרה את ההזמנה שלה מדי יום, לא כתמול שלשום. היא עושה אחד פלוס אחד שווה פגיעה מינית, ולוקחת אותה תחת חסותה. היא מכירה לה עולם מחתרתי מקביל שקיים בעיירה השלווה, כולו של נשים למען נשים, במגוון ייצוגים של אחרות גם במגדר, גם בנטייה המינית וגם במוצא, כולל אמריקאית ילידית שפתחה את ביתה לצעירות שמנהלות מועדון וגם כנופייה נוקמת מחוץ לחוק. 

החבורה פועלת באלימות נגד מופעי אלימות שונים של גברים נגד נשים, פיזית ומינית. החברות המרכזיות בה מוצגות כמו גיבורות שלוקחות את החוק לידיים, כל אחת מהן מעולה בסוג כלשהו של נשק או ביכולת לפרוץ או להרכיב דברים, רק חסרות להן גלימות ומסיכות. הן שמו לעצמן למטרה לנקות את החברה מגבריות רעילה לסוגיה, והן בדיוק בדרך לפעול בגדול נגד התנועה של מילר, שמעורבבת עם המשטרה. בינתיים מוצגים לנו שוב ושוב עוד קטעי וידאו ויראליים של המנהיג הכריזמטי של כל האינסלים, וגם בהדרגה הצצה לאדם עצמו. הדמות הנערצת שהוא מציג אונליין מזכירה צל חיוור ושטוח של הדמות שגילם טום קרוז ב"מגנוליה" – דובר מלהיב שפונה לבטן הרכה של האגו הגברירי, וכאן לוקח את העניינים כמה צעדים פשטניים קדימה לכיוון של חיבה מוגזמת לרובים ותצוגה של שונא נשים שנראה כמו קריקטורה, בגלל רצף הקלישאות שיוצאות לו מהפה. גם אם יש די והותר טיפוסים כאלו במציאות, אחד עם התבטאויות דומות היה נשיא ארצות הברית והכל, הניסוחים של הדמות של מילר כל כך כלליים שהם יכלו לצאת מהפה של כל מיזוגן תורן עם מצלמת רשת. כמו משהו שיצא ממחולל ביטויים דוחים. ולכן קצת קשה לקחת אותו ברצינות או להתרשם ממנו ומהצוות שהולך אחריו, כולל שריף מושחת ומתועב במיוחד.

בזמן שרג'ינה שמחה לצרף את ג'ואי לחבורת עושות הצדק משלהן, דרכה אנחנו נחשפים לעולמן ודרכי הפעולה שלהן, אחת החברות (בגילומה של ונסה האדג'נס) חוששת מה הבחורה החדשה תעשה כשהיא תבין עד כמה הן פועלות באגרסיביות, כמה מסוכן מה שהן עושות ועד כמה הנקמה שלהן כוללת מהלכים אלימים כתגובת נגד. עכשיו, כל זה בסיס טוב ויפה לסרט אקשן, במבנה טיפוסי של אונס-נקמה או מחוצה לו, ובעיקר מתאים להוביל פנטזיית צדק אכזרית וגדולה מהחיים. כזו שבה קוהרנטיות או מורכבות עלילתית או של פיתוח דמויות נדחקת הצידה במתכוון לטובת ביטוי ויזואלי מוחשי ומדמם. בטח אם הגיבורות המעט מפוקפקות שלנו, כולן שורדות של פגיעה כזו או אחרת, בנויות באופן די שטחי, והנבלים באופן חד ממדי של ממש, פלקטים שיכולים להיות קרטון ביצוע מצוין לסרט שכל כולו פעולות וספקטקל בשם תיקון עוולות על ידי גביית ליטרת דם.

אלא שכאן "נקמה צודקת" מתפרק. הוא לא בנוי ומסוגנן כמו סרט אקשן, כמו פיצוי גרפי על מה שמערכות המשפט והצדק לא מצליחות להוציא אל הפועל במציאות. אין בו מהלכים מעניינים או מזעזעים של עימותים או הנקמות עצמן. הוא נראה ומתנהל, רוב הזמן, בזוויות צילום ודיאלוגים שמתיימרים להיות נטועים במציאות. למעט אותן שבירות שציינתי שמרגישות לא קשורות ולא שייכות. ובתוך סגנון ריאליסטי, ועם מהלכי נקמה אלימים אבל לא ברוטאליים כפי שאפשר היה לצפות, הדמויות עוברות כלוקות בחסר, וכך כל בניית העולם מרגישה חסרה. 

זה לא שצריך שלכל נבל יהיה סיפור רקע מורכב, ושכל גיבורה תחשוף בפנינו עולם פנימי עשיר כדי שסרט יהיה אמין. זה גם לא מה שנחפש כשברור לנו לאן נכנסנו. אין ציפייה למלודרמה מ"ג'ון וויק", למשל. אבל יש ציפייה לגוון ספציפי ייחודי, תמיד. ובהיעדר אקשן או דיאלוגים שאינם סיסמאות, משני הצדדים, אבל גם היעדר מהלכים עלילתיים שמעמיקים את הקשר והדינמיקה בין הדמויות, "נקמה צודקת" נתקע בלימבו של חוסר החלטיות. הוא מפולג כמו קבוצות של פעילים ופעילות שלא מצליחים להחליט לאיזה כיוון ללכת – הסברה רגועה או אקטיביזם אגרסיבי, ובהיותו סרט, הוא נשאר לא אחיד ונופל לשעמום וחוסר אמינות כי הוא לא מצליח להיות לא זה ולא זה. המשחק של כולן וכולם טוב, כולל של לוק המסוורת' שמגלם שוטר עם קשר מעניין לאחת הדמויות שלא מנוצל כראוי. אבל בהיעדר קונפליקטים פנימיים או טיפול שמתייחס למה שעברה הגיבורה מעבר לחברות ולמהלכים חיצוניים, הסרט משאיר אותנו בלי כלום. הוא לא כבד ורציני, לא משחק במגרש של המבנה של אונס-נקמה טיפוסי, וגם לא הולך לכיוון של פתרון חיצוני רווי התרחשויות מלהיבות או לפחות מרהיבות. 

זה סרט שהלב שלו במקום הנכון, וכך גם הליהוקים שלו, מגוון הייצוגים, והשירים הנכונים ברקע. אבל בזמן שהוא מסתיים עם אמירה נהדרת, הדרך שלו אליה לא מצליחה להיות סוחפת, אמינה או מעניינת. מדובר בפספוס צורם, אבל אפשר לתת לו מעט מחזקת הספק, כי בכל זאת מדובר בסרט ראשון. אולי הפעם הבאה, בתקווה שתהיה כזו, תהיה קצת יותר החלטית, וקצת פחות מבולבלת וחסרת תכלית. בתוך הז'אנר הוא יוצא מהמבנה הרגיל כמו שציינתי, ונכלל עם הגרסאות שלו שמבהירות מההתחלה שהן רוצות להציג אונס ונקמה כדי לדבר על המצב היום ולתת לגיבורה השורדת קול, עם אפס מציצנות ומאה אחוז רגישות. חבל שהוא לא יוצק עוד דקויות וקול פנימי לדמויות שלו, והולך לאיבוד.