• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

״מזל״ (Luck), סקירת אפל TV+

13 באוגוסט 2022 מאת אורון שמיר

עד 2017, ג׳ון לאסטר היה אחד האנשים הכי חזקים בעולם האנימציה האמריקאית. אחד ממייסדי פיקסאר, שחתום כמפיק על כל סרטיהם עד אותה שנה ושהתפרש גם אל חטיבת האנימציה של דיסני. מי שכתב וביים את ״צעצוע של סיפור״ הראשון והשני, ״מכוניות״ הראשון והשני, וגם ״באג לייף״, לצד הקצרים פורצי הדרך של האולפן. הכל הסתיים כאשר עובדות ועובדי החברה החליטו לא לשתוק יותר בעקבות מהפכת מי-טו, להתלונן על סביבת העבודה וספציפית על מספר מקרים של הטרדות מיניות מצד לאסטר. הוא אולץ לצאת להפסקה של כחצי שנה ובאמצע 2018 כבר הועזב באופן רשמי בידי תאגיד דיסני. תקופת הצינון נגמרה מהר, משום שבינואר 2019 נתבשרנו כי לאסטר יוביל את מחלקת האנימציה החדשה של חברת סקיידאנס לבית פרמאונט. והנה כבר הגיע סרט האנימציה הראשון שלהם באורך מלא, שזמין בשירות אפל TV+ בשמו הלועזי – ״Luck״.

את חברת סקיידאנס אני מקווה שאין צורך להציג, הם חגגו השנה עשור להיווסדם וחתומים על הלהיט הגדול של 2022 עד כה, ״אהבה בשחקים: מאווריק״. חטיבת האנימציה שלהם לעומת זאת חדשה מאוד, ולכן הייתה זקוקה למנהל ומפיק בעל ניסיון שיוביל אותה. ובהוליווד, כך מתברר פעם אחר פעם, כמעט אף אחד לא באמת ״מבוטל״ (או מקונסל אם תרצו) ובטח שלא לאורך זמן. לאסטר נכנס לעניינים במהירות ובקטלוג של אפל+ תוכלו למצוא גם את הסרט הקצר שהפיק, שהוא בעצם התוצר הראשון של החברה, ״Blush״. אפשר אפילו לצפות בו כמתאבן לפני הצפייה ב״מזל״, ואולי להעמיד פנים שהימים היפים של פיקסאר עדיין כאן. סגנון האנימציה עצמו מאפשר לעשות זאת, שכן הוא ניסיון ברור להעתיק את מה שעובד יפה בדיסני-פיקסאר כבר רבע מאה ויותר. גם התכנים ואופן העברתם מזכירים מאוד סרטים אחרים עליהם לאסטר פרש את חסותו.

גיבורת הסיפור היא סם (המגולמת קולית בידי אווה נובלזאדה), צעירה שמלאו לה 18 – ולכן היא צריכה לעזוב את בית היתומים. לא בדיוק הפתיחה הקלאסית לסרט אנימציה המיועד לילדים, אבל זה נעשה אפילו קודר יותר. זאת משום שילדה קטנטנה המביטה בסם בעיניים של אחות מעריצה, זקוקה לתמיכתה ולחיזוקים לפני מפגש עם הורים פוטנציאליים עבורה. דרך האינטרקציה ביניהן אנו גם לומדים על מצב הביש הקבוע המנהל את חייה של סם – היא מאמינה שמזל רע פוקד אותה תדיר והוא הסיבה שמעולם לא מצאה משפחה שתקלוט אותה. הסרט עושה כל שביכולתו כדי להדגים זאת דרך רצפי אירועים בלתי סבירים בנאחסיות שלהם, אם כי סם נראית בעיקר כמגושמת חסרת ביטחון עצמי שליבה במקום הנכון. אפילו מפגש עם חתול שחור מתגלה כבר-מזל עבורה, משום שהוא מותיר אחריו מטבע קסום.

המטבע משנה לגמרי את מזלה של סם וגורם לה להרגיש מבורכת כפי שלא עשו קמעות מזל רבים אחרים. היא מחליטה להעניק אותה למי שצריכה אותו יותר ממנה בגלל האופציה למציאת משפחה, אבל התוכניות משתבשות. סם לא מוותרת ומנסה לאתר את אותו חתול שחור מסתורי, החופש בפניה בטעות סוד גדול אף יותר – שער אל ארץ המזל, המקום בו מיוצר ומיוצא כל המזל שזורם בעולמנו. מערכת אקולוגית נסתרת, מלאת תלתנים בעלי ארבעה עלים ויצורים מיתולוגיים כמו לפריקונים, חזרזירים וארנבונים בחליפות אנטי-קרינה, שנראים כמו המצאה של מחלקת מכירות הצעצועים. סליחה, שכחתי שלאסטר כבר לא בדיסני-פיקסאר, ואולי גם הוא. אם כך, אין לי מושג למה הארנבונים האלה בסרט מלבד למטרות חמידות. בכל מקרה, סם הביש גדא מביאה את הנאחס אל ארץ המזל, לומדת את סודותיה ומגלה גם שיש מקום הפוך בתכלית, האחראי למזל הרע. נדמה שיש לה חשבונות לסגור בשני צידי המתרס, אבל מה שמעניין אותה הוא החתול בעולם החדש שגילתה, והחברה שהותירה לגורלה בבית.

סיפור על עולם קסום ומקביל לזה של בני האדם, אליו נשאבת הדמות הראשית שעתידה ללמוד ערכים כמו חברות ונאמנות, הוא אבן הפינה שהניח לאסטר בפיקסאר. אך הפעם אין ברשותו אסופת תסריטאים מבריקה מלבד האנשים שהספיק לייבא, בעוד הוא עצמו מתנסה במשהו שלא קרה בכל שלושת העשורים בהם פיקח על הנעשה באולפן – עבודה עם במאית שלא רק נשכרה לתפקיד, אלא גם סיימה את הסרט וחתומה עליו. זוהי פגי הולמס, כוריאוגרפית מנוסה (״הוקוס פוקוס״) שהפכה לבמאית סרטי אנימציה נטולי ייחוד (״בת הים הקטנה 3: סיפורה של אריאל״, ״טינקרבל וסוד הכנפיים״). היא מתקשה להפיח רגש במאורעות האקראיים שמתחוללים על המסך, ובעוד כל סיקוונס עומד בפני עצמו ומעביר בצורה ברורה (מדי) את המצב, הקשרים רופפים והסרט לא מתגבש לשלם אחיד. בעיניי זו לא ממש אשמתה אלא בעיה שורשית יותר שמתחילה בכתיבה.

את מחלקת התסריטאות מובילה קייל מוריי, שעבדה עם לאסטר ב״מכוניות״ ותרמה גם עבור סרטים כמו ״ריה והדרקון האחרון״. לצידה התגייסו כותבים מסרטים כמו ״קונג פו פנדה״ ו״טרולים״, כך שאין מדובר בטירונים ולכישלון הזה אבות רבים. בניגוד לסרטים של פיקסאר, התסריט הוא החלק החלש ביותר וגורם לסרט להיות מיועד בעיני רק לילדים, אפילו לא לנוער. זאת משום שהדמויות מסבירות את עצמן לעייפה, מתווכות באופן מילולי את הנעשה על המסך לקהל שממילא צופה בו, מתריעות באיזה שלב אנחנו בעלילה ומה השלב הבא. אותי זה לגמרי התיש בגלל השילוב עם שני האלמנטים הבולטים האחרים – הומור סלפסטיק בכמויות שחשבתי ששמורות לסרטי ״המיניונים״, ודגש מופרז על פירוט המכניזם של עולם המזל. ככל שהדמויות התעכבו יותר על כל בורג במכונת ייצור המזל והפצתו בעולמנו, כך התעוררו בי יותר שאלות. בעיניי הרעיון הזה קורס לחלוטין אם עוצרים לחשוב עליו, וזה בדיוק מה שהסרט עושה בכל כמה דקות.

כאשר העיניים התרגלו ולכן הפסיקו להתפעל מן ההנפשה היפה, אך השגרתית להדהים, בחרתי לנסות להתנחם בהופעות הקוליות. או לפחות לנסות להסיק מי זה שאני שומע. אם תרצו לנחש בעצמכם ובעצמכן, דלגו לפסקה הבאה. אבל אם שמות מפורסמים הם דווקא סיבה להסתקרן מן הסרט, אולי תשמחו לשמוע שמאחורי המבטא הסקוטי של החתול מסתתר דווקא סיימון פג האנגלי, שאת מנהלת העבודה הלפרקונית מגלמת בקולה וופי גולדברג, ושדרקונית המזל היא לא אחרת מג׳יין פונדה. היה נחמד במיוחד לשמוע את ג'ון ראצנברגר, שחקן קולי ותיק עם תפקיד ברוב סרטי פיקסאר, ולעומת זאת דמות אחרת ממש צרמה לי בגלל חיקוי של מבטא גרמני. בדקתי ומצאתי שמדבב אותה הקומיקאי הבווארי פלולה בורג, אז אני מניח שזה לא היה חיקוי. על כל ההופעות הווקאליות הללו אפשר להכיל את דעתי הכללית על הסרט – עבודה טובה, נקייה ומקצועית, בלי יותר מדי אישיות או תעוזה. הכסף ניכר על המסך, הנשמה נשארה בבית.

יחד איתם צריך להזכיר את נובלזאדה בתפקיד הראשי, המזכירה שהיא באה ממחזות זמר בימתיים או קולנועיים (״ורד צהוב״) כאשר היא מחדשת את ״Lucky Star״ של מדונה בתור שיר הנושא של הסרט, המשולב בעלילה. בפן של המשחק, אין לה שום סיכוי עם האופן בו כתובה הדמות של סם, המורכבת מפלונטר החלטות תסריטאיות בלתי מובן. לדוגמה, סם היא מצד אחד בעלת רצון מאוד חזק, עקשנית מדופלמת שלא מוכנה להקשיב לאף דמות שמנסה לעצור בעדה מלהשיג את מטרתה. מצד אחר, הרצונות שלה הם בעצם לא באמת שלה וכפי שנאמר לה ועליה במהלך הסרט ״כל מה שאת רוצה הוא בשביל אחרים״, גם אם הם מבקשים ממנה לא לנהוג כך. יש פה שילוב בלתי אפשרי בין אלטרואיזם וכפיית רצונות, בין מישהי שיודעת יותר טוב מכולם מה הם צריכים ומתכוונת להשיג את זה גם אם זה יבוא על חשבונה. לי זה עשה קצר במוח ובחיי שזה רק ברדק אחד מיני רבים, באישיות של הגיבורה בפרט או במנגנון שמפעיל את הסרט בכלל.

התעכבתי על רשימת המדבבים המקורית משום שזה כנראה האופציה היחידה עבור רוב הצופים בישראל, שכן הסרט רק מתורגם לעברית. זה מצער משום שילדים שכנראה לא יספיקו לקרוא כתוביות הם קהל היעד המיטבי של הסרט. הקרדיטים המאריכים את זמן הריצה של הסרט בכמה דקות מלאים בשפות השונות שהוא כן מדובב אליהן, ביניהן מצאתי ערבית או רוסית, שאולי יעניינו חלק מהקהל בישראל. אגב, האורך המופרז של כותרות הפתיחה והסיום גורם למשך של 105 הדקות הרשומות באפליקציה של אפל+ כאשר בפועל תוכלו להוריד כרבע שעה מזמן הצפייה נטו. אבל גם בתור שעה וחצי של צבעים בהירים ומרצדים וסיפור שקל מאוד לעקוב אחריו, יש לי תחושה ש״מזל״ לא יהפוך להיות הסרט האהוב על דור שלם של ילדים. לא כפי שפיקסאר הוכיחו שהם מסוגלים לעשות שוב ושוב, ואולי אפילו לא תחת ההדרכה של לאסטר שמוכיח כאן קיבעון יצירתי חמור, בין אם נרצה לשכוח את ההאשמות שהופנו כלפיו או ניזכר בהן בכל פעם.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.