לזכרו של אורי קליין
6 באוגוסט 2022 מאת אורון שמיראורי קליין איננו. לפני שבוע, בערב שבת, ההודעות על מותו בגיל 76 החלו לזרום ומאז שטפו גם ההספדים. קראתי רבים והזדהיתי כמעט עם כולם, בתור מי שמתקשה לעכל אירועים כאלה בזמן אמת ומוצא נחמה חלקית במילים של אחרים. מוטיב חוזר הוא הפער בין האדם והמבקר: בין האיש המתוק, המשעשע והקשוב שעולה מסיפורים אודותיו, שהייתי רוצה לחזק מהיכרותי האישית והמצומצמת מאוד, לבין מבקר הקולנוע הנחרץ, המעמיק וחמור הסבר לעתים. גוונים מאישיותו אמנם צצים גם בין השורות של כתביו ומאמריו, לפעמים עד לרמת הסתייגות והבלטה מתזכרת של היותה ביקורת הקולנוע דעה יחידנית. אבל אורי קליין היה עבור הרוב קודם כל אוטוריטה בתחומו, מוסד אנושי, המבקר האחד שדעתו נחשבת יותר בעולם שבו כל הדעות על סרטים אמורות להיות שוות ערך.
יותר ויותר התמלאתי נחמה לקרוא עוד על האדם שמאחורי השם, כמו גם על החוויה ותחושת האובדן של מי שניהלו עימו ״רק״ מערכת יחסים של כותב-קורא/ת. להרגשתי, לאורי קליין אמנם לא היו ילדים ונכדים ביולוגיים, אבל אווירה של מות אב וסב רוחני עלתה מתוך כמה וכמה מן הטקסטים וזרעה בי צער עמוק. כך גם הדיווחים על סינמטק ירושלים, שהיה מצוי לפני שבוע בסוף פסטיבל הקולנוע והפך לרגע לזירה של ניחום אבלים. קהילת הקולנוע הישראלי ושוחרי הקולנוע דוברי העברית בכלל, איבדו דמות משמעותית שברור לגמרי כי אין לה תחליף. כינוס נוסף לזכרו יתקיים מחר (ראשון ה-7.8.22) בסינמטק תל אביב בשעה 19:00. חבל לי שלא אוכל לפקוד אותו ולכן הייתי רוצה להציע עוד כמה מילים משלי על אורי קליין ז״ל, ואחר-כך לקשר אל כמה שיותר הספדים, מחוות וזיכרונות שמצאתי ברחבי הרשת. בתקווה שזה יהיה יותר על ״המנוח״ מאשר ״המנוח ואני״.
הצורך להשוויץ בהיכרות אישית עם אורי קליין, או לשרבב את נוכחותו של המספיד בהספד, מובנית בעיניי במקרה שלו. מדובר באדם שהיה צנוע ואפילו נחבא על הכלים, או לפחות לא רודף תשומת לב ותקשורת. הילת החשיבות סביבו אולי נראתה בלתי חדירה מרחוק, אך כאמור, תוכלו לקרוא הרבה סיפורים על האדם שמציע את עזרתו, מאזין ברוב קשב, מעניק מעצמו ומתעניין בזולתו. אוכל להעיד על כך בעצמי בכמה סיפורים משלי, דוגמאות למפגשים מייצגים שאולי יעידו על אופיו. אבל נדמה לי שאני קודם כל קורא. אמנם לא מינקות כמו אחרים, אצלי בבית לא קראו ״הארץ״ עד שהתחלתי לכתוב שם, אבל כן החל משנות ה-20 של חיי. ובתור קורא, קשה שלא להתרגש מכמויות הידע הקולנועי שנשפך מכל ביקורת של קליין, כמו גם להתפעל מהניסוחים החדים והצלולים (שנמשכו לפעמים על פני שלוש-ארבע שורות והצריכו קריאה חוזרת). גם כשלא הסכמתי איתו, והטעם שלנו חפף רק מעט, תמיד נהניתי, התרשמתי והחכמתי ממה שכתב ומן הדרך בה הביע את דעתו.
כמבקר בעצמי, היה לי משונה להחשיב את עצמי לקולגה שלו. לא רק כי קליין כתב ב״הארץ״ במשך 35 שנים, ביקר קולנוע עוד קודם לכן בקול ישראל ובעיתון ״דבר״, ובעת לימודיו במחזור הראשון של החוג לקולנוע באוניברסיטת ת״א (לימים ביה״ס טיש) ייסד מגזין קולנוע בשם ״קלוז-אפ״. הסגנון, הטון, הגישה שלו – היו נראים לי כלקוחים מתוך אוסף אידיאלים שאני יכול רק לזייף (ולא מעוניין בכך). עולם הביקורת השתנה ובעצם משתנה כל הזמן, אבל אורי קליין נשאר הוא עצמו מעל דפי העיתון (נחשפתי השבוע לטקסטים ישנים שלו ואני עומד בקביעה זו). קליין האדם ודאי השתנה לא מעט בתקופה זו, וגם הוסיף להשתכלל ככותב, בזכות הסקרנות שלו מן החדש והמעניין ומבלי לוותר על עקרונותיו. הוא נהג להתריע, גם בפניי ולעתים נדירות בפני הקוראים שלו, שהוא ״בומר״ – ומודע לכך. אבל כפי שכתב אבנר שביט בהספד שלו (קישור בסוף), הייתה בו מעין חסינות לאופנות חולפות. הוא היה מודע לדעה הפופולרית ולרוח הזמן, אבל כאילו לא הרגיש צורך להיות שותף לה בהכרח (בתמונה היפה בראש הפוסט, שצילם דוד פרלוב, תוכלו לראות שאפילו מראהו השתנה רק מעט עם הזמן).
שער גלריה של ״הארץ״ השבוע, לזכרו
התמזל מזלי לפגוש אותו מספר ניכר של פעמים לאורך השנים, והיה לי המזל הכביר אף יותר להחליף איתו מדי פעם התכתבויות. בעיקר בתקופה האחרונה, בה חשתי גאווה לחסות בצילו במדור הקולנוע של גלריה ב״הארץ״. כל דבר חמוד, מצחיק ומבויש שתקראו עליו אצל אחרים – אוכל לגבות מהחוויה הפרטית שלי. אחת מייצגת תהיה בישיבה של מצעד העשור ב״עכבר העיר״ אי אז ב-2009. זו הייתה בסך הכל השנה הרביעית שלי כמבקר קולנוע מקצועי ושמחתי להיות מוזמן למעין ועדה שתרכיב את מאה סרטי העשור הראשון של המאה ה-21, אותה ידרגו הגולשים. הייתי הכי צעיר ובלתי מנוסה בחדר ובאופן טבעי כאשר הגיע התור לפייבוריטים אישיים פנו כל הראשים אל אורי קליין. הוא נראה כמעט נבוך מן המעמד, אבל לא מופתע או מבולבל, פנה אליי במבטו ואמר: ״בוא נשמע אותך״. כיוון שלא ממש הכרנו חשתי במבחן, אבל בדיעבד אני מבין שמילותיו היו כנות. לאורך הישיבה הוא באמת ובתמים התעניין בדעתי ואת מלוא כובד המוניטין שלו הנחית בישיבה רק פעם אחת, מפתיעה. זה היה ״לא תיתכן רשימה כזו בלי ״השטן לובשת פראדה״, אם אני זוכר היטב.
לאורך שנות העבודה שלי בעכבר העיר קראתי המון ״הארץ״, אבל קשה לומר שהייתה לי פגישה משמעותית נוספת עם אורי קליין עד 2013. זה היה ביום סגירת גרסת הדפוס של עכבר העיר, מה שצימצם מאוד את האתר והוביל לפיטוריי הזמניים. לא ידעתי אז שאשוב בדלת האחורית אחרי תקופת צינון של כשלושה חודשים בלבד, ומכיוון שהייתי אז עורך מדור הקולנוע בגרסת האונליין איבדתי לא סתם ג׳וב אלא את מקור הפרנסה היחיד שלי. עולמי חרב לרגע. עבדנו אז במערכת ״הארץ״ ברחוב שוקן וכך יצא שהאדם האחרון שראיתי עת יצאתי את הבניין המיתולוגי, בעודי פוסע אל אי ודאות כלכלית וקיומית, היה אורי קליין. זה היה אירוע מקרי שבמקריים, אבל הוא עצר אותי לשיחה קצרה, ביודעו את המצב. הוא גם הבטיח שיהיה בסדר בעולם העיתונות ההפכפך וסיים בעוד אמירה שהפתיעה אותי: ״אם אתה צריך משהו, אל תהסס״. גם לזה הוא התכוון, כך גיליתי בהמשך השנים.
ההפתעה הגדולה מכולן הייתה שיחת טלפון, בשנה שלאחר מכן. זו שבה בחרנו אותו כחלק מפוסט אנשי השנה שלנו, שהתפרסם כחלק מן הסיכומים בדצמבר. קליין הוא עיתונאי זוכה פרס סוקולוב ופרס מפעל חיים בפסטיבל ירושלים, כך שהוא ידע כבוד והוקרה לאורך שנות פועלו. אבל מסיבותיו החליט להתקשר להודות לי ארוכות על הבחירה בו לפוסט אנשי השנה של סריטה – לא ממש פרס ובטח שלא אות הוקרה שמעבר לסימבוליות לשמה. אבל לא רק להודות, גם להתפלא, להצטנע, לפטפט בקצרה על סיכום השנה בקולנוע ואפילו על מה שאנחנו עושים בסריטה בכלל.
מאז התרגשתי כפליים מכל שיחה או אפילו מייל שזכיתי לקבל ממנו, אף פעם לא מפנים שזה היה האיש שמאחורי הפרסונה רבת הרושם – נגיש מאין כמוהו, לא עושה עניין מן המעמד שהעניקו לו עמיתיו וקוראיו, זוכר פרטים משיחות קודמות שהתרחשו לפני זמן ניכר. רמת התעניינות כזו באחר, בחוויה האנושית, הם תכונות-על עבור מבקר קולנוע, אבל הן יפות במיוחד אצל אדם שגילו היה כפול משלי והתייחס אליי כמו אל עמית למקצוע בכל הזדמנות. הוא יחסר לי מאוד.
אורי קליין, בוגר המחזור הראשון של החוג לקולנוע, מבקר בארכיון ביה״ס טיש באוניברסיטת ת״א. צילום: ליביו כרמלי
עוד על אורי קליין בסריטה ולאורך השנים:
* טקסט ותיק שלי על כך שמבקרי קולנוע הם גם בני אדם.
* על יחסי במאים-מבקרים מאת ד״ר פבלו אוטין.
* אחד מעשרת אנשי השנה של סריטה לשנת 2014.
כל המחוות בביתו הרוחני, ״הארץ״:
* הידיעה העצובה על מותו
* קטעים מרתקים מכתביו
* הספד מאת הבמאי נדב לפיד
* מערכת העיתון סופדת
* פודקאסט ״תרבות יום א׳״ סופד
* טקסט שלו שמעולם לא פורסם
* עמוד הכותב, שלא יתעדכן עוד
עוד הספדים וסיפורים של עמיתים ותלמידים, מרחבי הרשת:
* אבנר שביט
* יעל שוב
* יאיר רוה
* אהרון קשלס
* נדב הולנדר
* נטע אלכסנדר
* רון פוגל
* בנימין טוביאס
במידה ותרצו להוסיף הספד ניתן לבקש או לעשות זאת עצמאית בתגובות (שימוש לא הולם יימחק). יהי זכרו ברוך.
היה תענוג לקרוא אותו, מעמיק, חכם, ורק עם באג אחד – שנאה עיוורת לגאון וודי אלן…
Thanks
היה כותב בחסד,
ואוהב קולנוע אמיתי.
Eppur si muove: יהא זכרו ברוך, זמן לא־רב לפני פטירתו, יצא לי להתכתב עמו בדוא״ל אודות מה שהינו כנראה הסרט האהוב עלי וזה שבו צפיתי מספר הפעמים הרב ביותר, ההישג הכביר ביותר של הקולנוע הישראלי בפרט ושל התרבות הישראלית בכלל, יצירת־המופת השמימית והקולוסלית וההישג האמנותי/ההשכלתי, מרחיב־האופקים/התודעה ומשנה־החיים החשוב ביותר של מדיום זה אף ברמה הגלובלית ונקודת האומגה האפותאוטית ה״טהורה״ ביותר של הפרדיגמה הפרגמטיסטית־ההומניסטית והאמנותית/ההשכלתית ושל תרבות עממית אמיתית ללא מרכאות בכל הזמנים, שעותק מקורי נדיר למדי מן הגיליון המכיל את ביקורתו המקורית, המלומדת, המשכילה והמאוד אוהדת אודותיו (קליין, אורי. ״טרם הוסר האיפול על הפואנטה.״ ״מוסף ״הארץ .״״ 1 בספטמבר 2000) עודני מחזיק עד היום בספרייתי. ושמחתי לראות שעודו החזיק בדעה מאוד חיובית אודותיו ושכמוני הכיר בשקיעתה ובדעיכתה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. יותר מעדות אחת למה שנלקח מאיתנו לעד אל־נכון באלימות כדי להתחנף לגחמותיו ולשגיונותיו של מיעוט אליטיסטי, מתנשא, סנובי, זניח ועשיר, שוב, ללא שום מרכאות.
מה הסרט?
אדון פינקלשטיין הנכבד מאוד,
תודה רבה על העניין. ראשית־חכמה, קבל־נא במטותא את התנצלותי הכנה על האיחור, ברם, ניכר כי אני חב לך תשובה.
לפני קצת יותר מכשנה, האתר המעניין ”TSPDT (They Shoot Pictures, Don’t They?),“ למי שאינו מכיר, המדובר בפרויקט שאפתני ליצור אגרגט סטטיסטי לפי מודל מתקדם של כל הרשימות אי־פעם של ״הסרטים החשובים/הטובים ביותר בכל הזמנים״ וכדומה לתוך רשימה כוללנית מאוחדת אחת, ביקש מקוראיו לפרסם את עשרים־וחמישה הסרטים המועדפים/האהובים עליהם/שהם מחשיבים לטובים ולחשובים ביותר בתולדות הקולנוע, לראשונה, מתוך ניסיון לייצר רשימה שכזו מבין גולשי האתר.
זוהי הרשימה ששלחתי (מנהל אותו האתר המוזכר דלעיל רמז לי, באימייל פרטי, שהיא כנראה המרשימה והמלומדת ביותר שנשלחה לסקר, אגב) והסרט שעליו דיברתי עם אדון קליין ז״ל מופיע כמספר VI:
I). »Hitler, ein Film aus Deutschland« (Hans-Jürgen Syberberg, 1977);
II). »Melancholie der Engel« (Marian Dora Botulino, 2009);
III). “Dogville” (Lars von Trier, 2003)/“Manderlay” (Lars von Trier, 2005);
IV). “Nymphomaniac: Volume I” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume I – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II” (Lars von Trier, 2013)/“Nymphomaniac: Volume II – The Director’s Cut” (Lars von Trier, 2013);
V). “The House That Jack Built” (Lars von Trier, 2018);
VI). ״הבורגנים״ (איתן צור, 2004/2003/2002/2001/2000);
VII). «Salò o le 120 giornate di Sodoma» (Pier Paolo Pasolini, 1975);
VIII). «Vase de noces» (Thierry Zéno, 1974);
IX). «Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα» (Νίκος Γεωργίου Νικολαΐδης, 1990);
X). “Savage Grace” (Tom Kalin, 2007);
XI). “Shadows” (John Cassavetes, 1958);
XII). “Faces” (John Cassavetes, 1968);
XIII). “A Woman Under the Influence” (John Cassavetes, 1974);
XIV). “The Killing of a Chinese Bookie” (John Cassavetes, 1976)/“The Killing of a Chinese Bookie – The Director’s Cut” (John Cassavetes, 1976);
XV). “Opening Night” (John Cassavetes, 1977);
XVI). »Vredens Dag« (Carl-Theodor Dreyer, 1943);
XVII). »Ordet« (Carl-Theodor Dreyer, 1955);
XVIII). »Gertrud« (Carl-Theodor Dreyer, 1964);
XIX). “Abigail’s Party” (Mike Leigh, 1977);
XX). “Life Is Sweet” (Mike Leigh, 1990);
XXI). “Safe” (Todd Haynes, 1995);
XXII). »Sátántangó« (Tarr Béla, 1994);
XXIII). «No Quarto da Vanda» (Pedro Costa, 2000);
XXIV). «Juventude em Marcha» (Pedro Costa, 2006);
XXV). »Sensuela» (Teuvo Tulio, 1972).
בדיעבד, אני די שלם עם בחירות אלה, אך, לו הייתה מגישה היום, כנראה שהייתי מחליף את מיקומם של מקומות I ו־VI וכן של II עם הסרטים המופיעים במקומות VI–III (כלומר, שזה הראשון היה עובר למקום VI בעוד שלושת אלה האחרונים היו עוברים למקומות IV–II).
ובנוסף, קצת חורה שלא נמצא מקום לחמשת הבאים, הסוגרים את העשירייה השלישית: «La Règle du jeu» (Jean Renoir, 1939); “What Happened Was…” (Tom Noonan, 1994); “The Wife” (Tom Noonan, 1995); ״להוציא את הכלב״ (ניר ברגמן, 2007); ״תעשה לי ילד״ (יובל שפרמן, 2008).
שא־ברכה ובתקווה שכולם שמו לב לממרה ״שימוש לא הולם יימחק.״