״מאסטר שף צ'נג״, סקירה

הסרט "מאסטר שף צ'נג" (Master Cheng באנגלית, Mestari Cheng בפינית), מגיע ארצה כמעט שלוש שנים אחרי שיצא לאקרנים בפינלנד, בה נוצר. עיכוב שנובע מכמה סיבות כולל קורונה, אבל זה לא באמת משנה. הסרט הזה מרגיש שהוא מ-1996 כפי שהוא מ-2019, וסביר להניח שניתן יהיה לעשות אותו גם ב-2030 עם שינויים טכנולוגיים מסוימים. זה גם סרט שמרגיש מוכר במהלך הצפייה משום שהוא כמעט מתעקש להיות צפוי. לו הייתי מפסיק את הצפייה אחרי חמש דקות, אני מניח שהייתי יכול, במידת דיוק די גבוהה, לציין מה יקרה בקו העלילה הראשי, ולפגוע לא רע לגבי זהות עלילות המשנה שעוד לא צצו בשלב זה. חיזוי כזה אינו מעיד כי אני יוצא דופן בתחום זה. אבל הדבר לא מפריע להנות מן הסרט, להפך. יש בכך משהו מנחם ומחמם (במובן הטוב, לא במובן של מזג האוויר כרגע). סרט שהוא גם חדש וגם מוכר, משתמש בקלישאות כאבני בניין מבלי לוותר על הומור או לזלזל בקהל. סרט שלא מנסה להפתיע, אלא לבצע את העבודה שלו בצורה טובה. ובתוך הז'אנרים בהם הוא פועל, הוא מבצע את העבודה טוב מאוד.

מי שאחראי על ביצוע העבודה הוא מיקה קאוריסמאקי, אחד מן הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע הפיני המודרני, ובו בזמן לא הקאוריסמאקי שאתם חושבים עליו. האחים קאוריסמאקי פרצו לתודעה עם הסרט "השקרן" (The Liar) בשנת 1981 – מיקה ביים, אחיו הצעיר אקי השתתף בכתיבה ושיחק בתפקיד הראשי. כעבור שנים ספורות, אקי החל לביים בעצמו ושניהם יזמו אירועים קולנועיים בפינלנד, וגם עזרו לקולנוע הפיני להיות מוכר מאי-פעם בזירה הבינלאומית. בהדרגה, אקי הופך למוכר יותר ואז לאחד מן הבמאים הכי מוערכים בעולם, בעוד מיקה נותר כבמאי מוערך, אבל פחות. ייתכן שזה גם בגלל שבעוד חוש הומור תמיד היה חלק מן הסרטים שלהם, אקי יצר סגנון יותר מוקפד, בעוד מיקה פנה לפעמים לכיוונים אחרים. למעשה, הוא פנה למגורים וליצירה בברזיל (לצד פינלנד), ואפילו התנסה בהפקה הוליוודית בסרט "לוס אנג'לס בלי מפה" (L.A. Without a Map). בסרטו החדש, הוא שב לייצר סרט פיני מאוד, אבל זה סוג אחר של סרט פיני מן הסרטים המוקדמים של האחים: סרט תיירותי-בורגני יותר באופי שלו, שבאופן טבעי השם העברי שלו כולל רמיזה ישירה לתוכנית בישול פופולרית, כמו גם למפגש בין תרבויות.

העלילה, כאמור, צפויה. הסרט מתרחש ביישוב קטן בצפון פינלנד, בו כולם מכירים את הבעיות הבריאותיות של כולם. לבית קפה/מסעדה/מזנון המקומי מגיעים מדי פעם נהגים שעוצרים בדרך, אבל דומה שזה די נדיר. והנה יום אחד מגיעים למקום זר מוחלט: גבר סיני בשם צ'נג (צ'ו פאק הונג), מלווה בילד קטן. צ'נג מחפש אדם ספציפי, אבל לאף אחד אין מושג מי זה או האם הוא בכלל מתכוון לאדם ולא למקום או מוסד. דומה גם שהאנגלית של כל הצדדים יכולה להיות טובה יותר. צ'נג לא עוזב ומחפש מקום לישון. אין ממש אכנסניות או מלונות במקום, אך לסירקה (אנה-מאיה טוקו), מנהלת המסעדה שהיא גם העובדת היחידה במקום, יש במקרה חדר שהיא יכולה להשכיר לו. כעבור זמן קצר, אוטובוס של תיירים מסין נתקע במקום וצ'נג מציל את המצב על ידי הפגנת כישורי הבישול שלו  – ביכולתו לייצר מטבח סיני משביע ואותנטי גם מחומרי הגלם המוגבלים של המקום.

בהמשך יש כמה תגליות על העבר ומתישהו הסיבה לבואו של צ'נג נחשפת, אולם לא מדובר בהפתעות גדולות, כפי שכבר ציינתי. בכל זאת, הסרט מצליח לייצר הפתעות קטנטנות וזאת דרך ביצוע מדויק: המקומות בהם האוכל משפיע על העלילה, דמויות המשנה שעוברות שינוי קל, המיקום של הבדיחות, והרגעים המדויקים בהם הילד יסתגל לסביבה ושמו של צ'נג יהפוך לידוע יותר באזור, או שנלמד יותר פרטים על עברו. לקהל החווה קולנוע גם כסוג של תיירות, הסרט מציג שני מסעות שונים: מסע גיאוגרפי לקיץ בפינלנד, הכולל גם נופים וגם אלמנטים בתרבות המקומית, כגון בילוי בסאונה; וגם מסע אל רזי הבישול הסיני על סוגיו, באופן שמגרה את בלוטות הטעם וכולל גם מימד רוחני, דרך המחשבה כי תזונה נכונה טובה לבריאות או אפילו יכולה לרפא. התיירות הזו חשובה לסרט לא פחות ממה שהוא מציע מבחינה דרמטית. ויש לו מה להציע גם בתחום הזה: רומנטיקה, אי-הבנה, חיפוש כושל, התמודדות עם חולי אפשרי או מקרי מוות בעבר, ריחוק ביחסים בין אב ובנו. כל זה עטוף בעשייה קולנעית שאולי יש בה קמצוץ אירוניה, אבל הכוח המנחה אותה הוא אופטימיות.

לא מדובר בקולנוע גדול. למעשה, מדובר בסרט שנועד להתערבב בזיכרון עם סרטים אחרים, סרט שבורח ממבע ייחודי או כל דבר שהקהל הבורגני-מערבי לא יאהב בשעה שהוא מקבל את הדבר שהוא הכי אוהב – ביקורת לא חריפה על אורח החיים המערבי. השחקנים בסרט טובים והתסריט לא דורש מהם לעשות יותר מדי, גם לא בסצנות שהן לכאורה יותר דרמטיות ו/או אינטימיות. יחד עם זאת, יש ליהוק טוב של כל דמויות המשנה וכימיה ממש טובה בין שני השחקנים הראשיים, שני רכיבים שלא תמיד זוכים להערכה. ב״מאסטר שף צ׳נג״ הם קריטים בכך שהסרט הוא צפוי אך מענג, ולא צפוי-ומעצבן בבנאליות שלו. מיקה קאוריסמאקי לא מנסה להתבלט בסגנון כבמאי, ונותן לסביבה להיות האוטר של הסרט לא פחות ממנו. זה אולי חלק מן הסוד למגע שלו, שכן משרה קסם מסוים על הסרט. לא קסם של ״איך הוא עשה את זה״, אלא קסם של יצירת קולנוע שהוא חינני גם אם עשוי מרכיבים לא מורכבים במיוחד. ממש כמו הכנת ארוחה סינית מסורתית מוצלחת, מרכיבים שהם בעיקר כל מה שניתן למצוא בצרכנייה הסמוכה בפינלנד.

/// תודה ליח״צ על התמונות