פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח שני

פסטיבל סרטי הסטודנטים יימשך עוד יום שבת ולאחר סיומו אכתוב כנראה טקסט נוסף, בתקווה תוך התייחסות לסרטים נוספים. בינתיים אני מנסה לצבור צפיות ובפוסט זה אני חולק התרשמות מעוד מספר סרטים המוצגים בו. אלו לאו דווקא כל הסרטים שהכי אהבתי, אלא סרטים שיש לי מה להגיד עליהם. הם מצטרפים לדיווח הקודם שלי, ואל הפוסט המקדים שבו שותף גם אורון מלפני הפסטיבל.

מסילת ישרים

סרטם של איתי כרם ורוני ויינר מביה״ס טיש מתחיל במפגש מחודש של שלושה חברים מן הצבא, שנים ספורות אחרי השחרור. השלושה נפגשים בדרום בתל אביב למה שאמור להיות בילוי לילי עתיר סמים במועדון, אך בפועל הופך לסצנת חיפוש והיכרות עם הצד האפל של העיר. הלילה מהדהד מחדש את הדינמיקה שהתגבשה במהלך השירות הצבאי, גם בכך שהוא מסתכם בדילמה מוסרית. השלושה מבטאים צדדים שונים של החברה הישראלית שיכלו להיפגש רק בצבא, והסרט עוסק בכוח של החיבור שנרקם ביניהם כשם שהוא מציב מראה בפני הכוחנות הישראלית. המפקד שהיה המוביל בשירות הופך כעת לאאוטסיידר: הוא מגיע מישוב קטן ולא מורגל בשימוש בסמים והתנהלות בעיר הגדולה. מעבר לכך, הוא מאמין שהוא פועל כאדם ערכי והלילה אותו הוא עובר מעמת אותו עם מציאות שונה.

העימות הזה מתבצע דרך מפגש עם פליטים סודנים באזור התחנה המרכזית בתל אביב והרחוב שנתן את שמו לסרט, שם שיש לו גם משמעות סמלית אותה הסרט מהדהד גם דרך ההגעה של הגיבור באמצעות רכבת. מהגר אחד גונב פאוץ' עם סמים אותם, אחד מן החברים כבר מכר והשלושה נעזרים במהגר צעיר אחר על מנת למצוא אותו, באופן שנע בין כבוד, זלזול ואלימות. המסע הלילי המסויט אינו ארוך במיוחד והוא שונה עבור כל אחד משלושת החיילים. לדוגמה, המפקד מנסה להיות ערכי ולהביע דאגה לסביבה, אך הוא מחויב יותר למי שהוא מכיר ואולי לטבע של המציאות, שמציבה אותו לא בהכרח כישר אבל כן כחזק.

שוט הסיום של הסרט מתחרש במועדון ולא ברחובות האפלים והוא מבטא את היות הגיבור חלק מן הסביבה, אבל גם זר בתוכה. בעוד החיים נמשכים מסביב כמסיבה, הוא ניצב בפנים קפואות בשוט שמתחיל בתצלום תקריב ונפתח כדי לחשוף את התמונה בה הסביבה מצליחה ולנוע ולהתעלם. זאת בעוד הוא נותר משותק לא רק בשל רגשי אשמה על דבר שבפועל התרחש סביבו, אלא בגלל היעדר ההשלכות שניתן להשליך ממנו גם על החיים בארץ בכלל ולא רק על המקרה הספציפי. זה סרט על פעולה צבאית שמתרחשת אחרי הצבא, המצליח לשקף הן את האחווה הגברית בין צדדים שונים של החברה והן את היעדר האחווה לצדדים הבלתי-נראים של החברה.

מקומות אליהם אני הולכת

בדיווח שלי על הסרטים שהוקרנו בערב הפתיחה, ציינתי כי הם עסקו בין היתר במתח הקיים בגיל ההתבגרות בין רצון לחוויות לבין סכנה, בעיקר אבל לא רק בנוגע למיניות. סרטה של שחר קצנשטיין מסמינר הקיבוצים מתכתב עם הסרטים הללו, בהציגו מתבגרת המצויה בפער בין מימוש הרצונות שלה, שמירה על מעמדה החברתי והפחד מניצול. פחד המתממש באורח מצמרר בסיום הסרט, שצילם אלכסיי סולודוב וגם התמונה בראש הפוסט היא שלו ומתוך סרט זה.

גיבורת הסרט, אביגיל, היא מתבגרת החיה בערד ויוצאת לבלות עם כמה מבני גילה: אחד עמו שכבה בתחילת הסרט, ידיד שלה אותו היא לא רואה כאופציה רומנטית, וחברים של הנער עמו שכבה, שלעתים זורקים לעברה הערות בעלות אופי מיני. שמועה על נמר המסתובב באזור מספקת ליתר הבנות תירוץ לעזוב את הבילוי המשותף בעוד אביגיל יוצאת עם הנערים לטיול שמטרתו הרשמית היא צפייה בנמר, אולם חלק מן המטרה שלו היא לחלוק את אביגיל עם יותר מגבר אחד. הגיבורה לא יודעת כיצד להשתחרר מהסיטואציה עד לסוף הצפוי שכולל גם אונס וגם חוסר יכולת להתמודד עם המצב שנוצר, הן של אביגיל והן של המביטים מן הצד.

קצנשטיין מביימת את סוף הסרט בעזרת שתי בחירות נכונות בשוטים המסיימים. האונס עצמו מוצג בלונג-שוט המבטא את חוסר האונים מול המצב וגם מונע מן הסצנה להפוך למציצנית. לאחר מכן יש קלוז-אפ ארוך על פני השחקנית הראשית, אמור חדריה, קלוז-אפ בו היא מנסה לאסוף עצמה ולהחליט האם להעמיד פנים שהיא בסדר או לבטא את הכאב ולהיחשף בדרך נוספת. הדמות עוברת מספר שלבים של חוסר השלמה עם המצב והמבט היחסית ממושך על פניה לא נותן לצופים אפשרות לברוח. הסרט נבנה בהדרגה לעבר שני השוטים המסיימים הללו, דרך בניית עולם אמין ורמז לעלילות משנה, עד לתיאור רגע של אכזריות שגרתית.

רוצה לחצות את הים?

ניתן לייצר קשר נסיבתי בין שני הסרטים העלילתיים הקודמים שסקרתי לבין הסרט התיעודי הזה, שמתחיל עם סיפור של פליט אפריקאי בערד. אולם, סרטה של מיכל וייג מביה״ס סם שפיגל שונה מאוד באווירה שהוא מייצר. הוא לא מפנה ראש כלפי קשיי ההגירה והבירוקרטיה, כמו גם כלפי החיים בתוך הזוגיות והמשפחה, אולם יש בו משהו אופטימי הנובע הן מן המבט הישיר והלא-מתערב על המציאות, והן בחרידה מן המבט הזה דרך מוטיב חוזר המשקף את השאיפות והמצב הנפשי של הגיבור.

הגיבור הוא נורלדין, פליט ופעיל בולט בקהילה האריתראית-סודנית העובד כקונדיטור בערד. בשנת 2014 הוא מתחתן עם פליטה אחרת, אלא שהיא חיה בקנדה. אחרי ארבע שנים של ניסיונות איחוד, הוא יוצא להגירה נוספת על מנת לחיות בקנדה עם אשתו ועם בת שהכיר רק בתיווך הטלפון. עיקר הסרט מתרחש בקנדה, שם נורלדין צריך להתחיל חיים חדשים בפרוור לא מאוד קרוב לעיר רג'ינה, מקום שהוא לא בהכרח גדול יותר מערד. למרות שקנדה מקבלת פליטים ומהגרים באורח יותר מסביר פנים, הוא לא מצליח למצוא עבודה בתחום עיסוקו וגם החיבור לבית או מציאת דרך לחגוג מועדים קנדיים זה דבר שלוקח הזמן.

המוטיב החוזר בסרט הוא אפיית קינוחים סימבוליים, דרך צילום אסתטי המלווה במוזיקה קלילה המדמה תכנית בישול. נורלדין משלב בין מתכון לבין צרות החיים בהן הוא נמצא, ומילולית מייצר דבר מתוק מן הקשיים שלו, ולפרקים גם מן הניצחונות הקטנים בחיים. הבחירה הזו מקנה לסרט קצב ונותנת לו גוון של כנות ומבע אמנותי כאחד.

אדנה וילאו

סרטו של עוז צירלין מביה״ס מנשר מתחיל בפרולוג מופשט וניסיוני, מסתיים בשוט בתנועה מהירה שיכול להיות חלק מסרט פעולה הוליוודי. הוא עוטף את הרגעים הללו דרך שימוש בכתוביות המדמות סרט פילם שהתיישן עם השנים, וכל הרבדים הללו מתחברים לחלק העיקרי של הסרט, דיאלוג מתוח בין שני אחים אתיופים שהופך למתוח עוד יותר כאשר שוטרים מבחינים בעימות בין השניים. כל זה מתרחש בלילה המצולם באופן המייצר תאורה כתומה-חמימה סביב הדמויות ובתוך האפלה – הן האפלה של הלילה והסביבה והן המצב הנפשי של האח הגדול מבין השניים, שלפעמים חווה התקפי חרדה וצריך שאחיו תלמיד התיכון יבוא לחלץ אותו.

מן הסתם, יש לסרט היבטים חברתיים בולטים. אלימות משטרתית כלפי אתיופיים נמצאת ברקע ונוכחת התחושה כי החברה לא תמיד רואה את בני העדה, בסרט שמדגיש בצורה טבעית דרך הדיאלוג את המוטיבציה שלהם לשירות בצבא. אבל כוחו של הסרט הוא לא המסר החברתי, אלא האנרגיה המתפרצת של שני השחקנים הראשיים, אדם קנדה ודניאל אימהרן, ושל הצוות המלווה אותם. משהו ביחסים בין השחקנים והמצלמה הזכיר לי את הקולנוע של ג'ון קאסוווטס – זו מחמאה גדולה מדי עבור סרט סטודנטים ובו בעת הקטנה של סרט שגם מחפש סגנון אישי וגם לא מגביל את עצמו סגנונית, למרות שהנרטיב שלו מצומצם וקאמרי. זה לא סרט שבהכרח כל צופה יאהב, אבל למרות הפתיחה הניסיונית זה גם לא סרט קשה לפענוח. הוא מעורר סקרנות לגבי המשך הקריירה של הבמאי.

כל אותן ההתחלות

לא צפיתי בכל הסרטים הישראלים בפסטיבל ולכן איני יודע האם סרטו של גדי רימר מביה״ס טיש הוא אכן הסרט היחידי שנוגע בנושא יחסי ישראל-גרמניה בימינו, נושא שעלה בשנים האחרונות במספר סרטים עלילתיים קצרים ותיעודיים ארוכים. נמרוד, גיבור סרטו של רימר, הוא מייצג טיפוסי של הדור הישראלי הצעיר המהגר לגרמניה: הוא קשור לישוב בו גדל ובו הוא מבקר את הוריו, קשוב לזיכרון השואה אותו חווה סבו, אולם הסיבה העיקרית לביקור שלו קשורה בתהליך קבלת הדרכון הגרמני, כאשר בברלין ממתינה לו בת זוג הרה. לצד נמרוד יש לסרט גיבור ראשי נוסף, חשוב לא פחות: העדות של הסב הנשמעת בפסקול הסרט. הקול שלו הוא משהו שרק הצופים מקבלים, משום שהעדות כתובה בכתב יד ונמרוד מתנדב להעתיק אותו למחשב.

תהליך העתקה מסמל הן את זיכרון העבר והן את המעבר לעולם החדש. יש בכך משהו דואלי: הסב אכן מונצח, אבל משהו בעולמו אבד, גם בלי קשר למעבר הטעון של נכדו לגרמניה, בין היתר דרך בחירה בין דימוי של אובדן דפי העדות ברוח. אולם, הסרט אינו חד משמעי לגבי האובדן, כפי שלרוב הוא אינו חד משמעי כלל – החיבור הישראלי-גרמני בהווה חי כמו העדות הקשה מתוך השואה ולהיפך. ההתחלות בכותרת הם רגע שיש לו המשך, אך גם רגע שקפא בזמן. האווירה בבית ההורים בו מתרחש רוב הסרט נראית נוסטלגית ל"ארץ ישראל היפה" (גם דרך השימוש במוזיקה הדיאגטית), זו שספק אם אי פעם הייתה, אבל היא החוט המקשר בין שתי החוויות השונות של האימה וההתקרבות המחודשת והאמביוולנטית לאירופה.