אונס ונקמה בקולנוע – פרק 12: "ליפסטיק" ו"יצרים"

עד כה הקדשתי את רוב הסיקור של סרטי האונס והנקמה לסרטים שמתיישבים בצומת של תת-ז'אנרים (גם כי נחשבו נחותים בזמנו, וגם כי אלו אכן יושבים תחת ז'אנר אחר) של סקספלויטיישן וסלאשרים. לאלו יש מבנה ברור של תקיפה מינית ארוכה, ברוטאלית בייצוג הקולנועי שלה, וגרפיות ברמה שקשה לנו להסתכל עליה, כשלאחריה הקורבן, כמעט תמיד אישה, אמורה למות. לפעמים זה מה שקורה, ואז מישהי או מישהו אחר ינקמו בשמה, פחות או יותר באותו אורך ובגרפיות אכזרית כמידה נגד מידה. לפעמים היא שורדת ואז מוציאה בעצמה לפועל את הנקמה המתוכננת לפרטים.
המבנה הבסיסי מהווה כר פורה לתצוגה קיצונית של יחסי כוח בין גברים לנשים, לצד העלאת נושאים נוספים לדיון, לפעמים גם מחוץ לגבולות הדיון המגדרי באלימות מינית ובהגבלה של נשים במרחב בכלל. בזמן שיש עוד אי אלו סרטים בתת הז'אנר לנתח, במסגרת הסקירות אני רוצה להרחיב מעט את היריעה ולדון הפעם בשני סרטים שיצאו בהפרש של עשור, השייכים יותר לז'אנר של דרמות, וככאלו הם קרובים יותר למיינסטרים. המבנה של שניהם מקדיש יותר זמן להתנהלות שלאחר האונס או ניסיון האונס, ופחות זמן לתקיפה המינית עצמה. מהבחינה הזו הם מעודנים ומאופקים יותר מסרטי האימה, וגרפיים פחות, לפחות בכל הקשור להתרחשות שלאחר מכן. בשניהם הנקמה הברוטאלית מקבלת תחליף. באחד הוא משפטי, ובאחר הוא אישי ואגרסיבי. אני רוצה להציע קריאה שלהם כדי לבחון מה הם מנסים לעשות באמצעות הטיפול השונה נרטיבית, ומה אנחנו נקבל מהם בתמורה. בואו נבחן אם הם מספקים לנו צפייה קלה יותר ברמת ההתרחשות על המסך, אבל גם ברמה שמתחת לפני השטח – מה הגיבורות שלהם עוברות ואיך הן נותרות בסופם.

וכעת – גם אזהרת טריגר, כי כרגיל הדיון כאן עוסק באלימות מינית והתיאורים עשויים להיות קשים לחלק מהקוראים והקוראות, וגם ספוילרים לשני הסרטים. 

"ליפסטיק": טרגדיה תרבותית על ומחוץ למסך

כשמרגו המינגוויי, דוגמנית והנכדה של הסופר המהולל, ידעה שיש גם תפקיד לנערה צעירה ב"ליפסטיק" (Lipstic), סרט על דוגמנית שמוכרת שפתונים דרך דימוי של אישה מפתה ומרהיבה במיוחד שעוברת גיהינום עלי אדמות, היא הציעה ללהק את אחותה הקטנה, מריאל המינגוויי. שתי האחיות בחיים גילמו אחיות על המסך, כריס הדוגמנית שמגדלת את קאת'י תלמידת החטיבה. יש להן אח כומר, וההורים לא בתמונה כבר זמן מה, כך ששתיהן חיות יחד בדירה נאה שכריס מממנת מעבודות הצילום המרובות שלה כפנים והגוף לשפתון שמתנוססות ברחבי העיר על שלטי ענק.
הסרט שביים למונט ג'ונסון ב-1976 לפי תסריט של דיוויד רייפיל נפתח בסשן צילומים, במחווה או העתקה קלה של הפתיחה של "יצרים" המופתי מאת אנטוניוני. בזמן שאין שום דבר מופתי בעשייה של "ליפסטיק", שמתקדם עלילתית בין מכשולים של משחק בינוני, צילום שגרתי, סצנות בית משפט ארכניות ותסריט עצלני, אפשר להעריך את המחווה. היא מרמזת על כך שגם כאן יהיה תכף פשע ועיסוק אינטנסיבי בגרסאות שונות של המציאות, לפחות ברובד הגלוי כשהסרט יעבור אל בית המשפט. המציאות של הגיבורה, לה אנחנו שותפות ושותפים, תעבור טיפול אכזרי של ספקנות, עיוות והאשמה, כי היא העזה להאשים את הגבר שאנס אותה במעשים שלו, בזמן שהיא אישה יפה, מושכת, שמצטלמת כמו אובייקט תשוקה לגברים, שמספקת דוגמה לנשים ששואפות להיראות כמוה. 

כריס נמצאת על סט צילומים על חוף הים, יחד עם מפיק בסוכנות בה היא עובדת שהוא גם החבר שלה. היא באה לעבוד, והעבודה שלה היא להציג את הגוף שלה, השפתיים, השדיים, הרגליים, יחד ולחוד, מול העדשה כדי למכור פנטזיה נחשקת וליפסטיק. המבט שלנו על המסך עובר דרך המבט של המצלמה' שעוברת אל המצלמה בסרט' ובמקביל גם אל צופים נוספים: קאת'י האחות שמבלה על הסט, לבושה ומתנהלת כהיפוך ילדי של אחותה הגדולה. היא לבושה כמעט תמיד בבגדים ניטרליים מגדרית, אוברולים, חולצות טריקו, מכנסיים פשוטים, שום דבר של חיקוי של נשיות בוגרת יותר. אפילו ניכר שמנסים להראות אותה כילדותית יותר מהגיל שלה. בהתלהבות קצת נאיבית תואמת גיל היא הזמינה את המורה שלה למוזיקה, גורדון (כריס סרנדון) בעל השאיפות לפרוץ כמלחין של מוזיקה אוונגרדית, אל הסט. היא רוצה שאחותה הגדולה תאזין ליצירה שלו ותתרשם. בהמשך נראה אותו מקליט חומרים כמו ציפורים וקולות מכניים מהרחוב, שקצת מזכירים דמות מסרט נוסף, "התפוצצות" (Blow-out של דה פאלמה, שיצא ב-1981). אלא שכאן ברור די מהר שגורדון עושה שימוש נצלני, נקרא לכך לצורך הדיון, בצלילים האותנטיים שהוא מקליט. הוא מגביר ומעוות אותם, עד שהוא יוצר גרסה אחרת לחלוטין של המציאות שהופכת מבחינתו למוזיקה, לאמנות שלו. והוא כה רוצה לזכות בהכרה, מספיק כדי שהוא משתכנע לבוא לסט ולהתרשם מגופה החשוף של כריס, בתקווה שזו תתייחס אליו. 

ניכר שכריס לא לגמרי מבינה למה הוא שם, או לא זוכרת. היא מנומסת, ואפילו מציעה שיגיע בפעם אחרת אליהן הביתה כדי להשמיע לה את החומרים שלו, פשוט כי כרגע היא באמצע עבודה ולא פנויה (גם אם הוא נהנה וסובל בו זמנית להסתכל עליה עובדת, כמו יעד בלתי מושג). יש משהו מביך עד פתטיות בנוכחות שלו, ובשלב זה אפשר אפילו להזדהות איתו מעט, או לכל הפחות לחוש סימפתיה כלשהי אל המורה שנראה צנוע ולהוט להכרה ממישהי. 

היחס אליו משתנה כשהביקור בבית של כריס הופך לתרחיש אימים. הוא משתוקק לאישוש מצידה, אבל כריס לא מודעת לכך, וכמעט לא מודעת לקיומו. היא שכחה שהיה אמור לבוא, פותחת לו את הדלת חצי לבושה כשיצאה בחופזה מהמקלחת. היא לא מתביישת, היא בכלל לא חושבת עליו כעל מישהו שהמבט שלו רלוונטי כשהוא נח עליה. היא מרגישה נוח בגוף שלה ובבית שלה, ולא מתרשמת ממנו. היא בקושי רואה אותו, ובטח לא כפוטנציאל לעניין מיני. היא כן מכניסת אורחים, מציעה לו שתייה, מספרת לו שלדעתה לאחותה יש רגשות כלפיו כנערה שקצת מאוהבת במורה שלה, צובעת אותו בצבעים תמימים. הבית שלה מלא בתמונות עם מפורסמים כולל מלחין שמעולם לא הצליח לדבר איתו. וכשהוא משמיע לה את היצירה היא לא נהנית והולכת לענות לטלפון לשיחה מהחבר שבדיוק עוזב את העיר לזמן מה. 

זה מספיק לאגו השברירי של גורדון. מושפל מההצלחה שלה שלועגת לו, מבחינתו, מכל תמונה ומעצם הנוכחות המרושלת והנינוחה שלה בבית, הוא נכנס לחדר השינה שם סיימה את השיחה, מאשים אותה בכך שהיא שוכבת עם כולם כדי להצליח, כולל כומר שמופיע בתמונה ליד המיטה, ותוקף אותה. התקיפה נמשכת דקות ארוכות וכוללת ניסיונות התנגדות שלה שלא צולחים. הוא מאיים עליה עם שברי מראה, מכריח אותה לשים את השפתון בצורה גרוטסקית ונלעגת, קושר אותה למיטה ואונס אותה. בשלב הזה אחותה חוזרת הביתה, שומעת את המוזיקה שלו ובטוחה שהכל מצוין. כריס מתחננת שישחרר אותה, שאחותה לא תראה אותה ככה, אבל זה לא ממש מעניין אותו. כשקאת'י נכנסת אל אחותה לחדר היא רואה אותה קשורה, אחרי או רגע לפני סיום האונס, בשלב שבו כריס כבר כמעט משותקת מאפיסת כוחות, אימה או שניהם. קאת'י לא בטוחה איך להגיב. היא סוגרת את הדלת ונכנסת חזרה לחדרה שלה. 

כשגורדון מסיים והולך, הן מעבדות את מה שקרה וקוראות למשטרה. ממצאים נאספים, נראה שהן עושות הכל נכון ופונות לעורכת דין שלא מייפה עבור כריס את המציאות. היא מבהירה לה ואפילו מדגימה שינסו לבזות אותה, שהיא תעמוד למשפט, כל הווייתה, כל דבר שאפשר לטעון נגדה, ברמה של תקיפה שנייה. כריס רוצה שהצדק ייעשה, ומכאן הסרט הופך לדרמת בית משפט. ואכן עורכת הדין יודעת בדיוק לקראת מה הן הולכות. עורך הדין של גורדון בונה יחד איתו נרטיב לפיו היה מדובר בסקס סאדו מזוכיסטי בהסכמה, חייב להיות, עם מישהי שמוכרת הגוף שלה כדי למכור שפתונים. ההגנה מביאה תמונות שלה בחזה חשוף מהסט בו גורדון נכח, תמונות שלא השתמשו בהם במודעות אבל הן מספיקות כדי לטעון שהיא רצתה את זה, שאם יש לה לפעמים מחשבות על יחסי מין שכוללים משחקי שליטה, זה בדיוק מה שקרה כאן, ואחותה התמימה פשוט לא הבינה מה היא רואה. 

מה שמטריד בסצנות בית המשפט הוא שיש בהן אמינות מסוימת, בתוך סרט שמתקשה לשכנע כמעט בכל צעד ושעל שלו. כי באמת למה שהמורה למוזיקה יבוא להשמיע משהו לאחות הגדולה, למה שהיא בכלל תסכים, כל ההתרחשות הזו נראית תמוהה ומודבקת באופן שבו היא מתנהלת. עוד אחר כך יש לפחות צירוף מקרים אחד חסר כל הצדקה. ובכל זאת, השאלות על ההנאה שהיא כן או לא חוותה במהלך האקט, העובדה שהאופי שלה, המראה שלה וטיעונים כאלו ואחרים של האשמת קורבן צפים שוב ושוב – ועובדים, כי גורדון יוצא זכאי – צורמים ברמה מציאותית למדיי. עורכת הדין (גברת רובינסון, אגב) עושה כמיטב יכולתה. היא מתנגדת, היא מבהירה שאין קשר בין מראה חיצוני וסגנון חיים לאונס, וגם לא לשאלות על הנאה מינית תוך כדי. פשוט לא. אבל דעת הקהל מזכה את גורדון על גרסתו השקרית והמעוותת לאירועים של אותו אחר צהריים. עד כדי כך שהוא מקבל את המשרה שלו בבית הספר בחזרה, וזו קאת'י שעוזבת לבית ספר אחר, והיא וכריס מתכננות לברוח לקצת לבקתה, לצוד ולפוש, אחרי עוד סט צילומים אחד אחרון. המותג לא ממש מעוניין לעבוד איתה יותר אחרי המשפט הפומבי, וגם החבר שלה גם לא בנמצא. 

ובזמן שכריס מצליחה לעבוד וליהנות מהביטחון שהיא למדה לשדר פעם אחת אחרונה, קאת'י משתעממת והולכת לשוטט במבנה הענק והחצי נטוש בו הצילומים מתרחשים. הפלא ופלא, באותו בניין יש בדיוק חזרות למופע של בית הספר שנאלצה לעזוב, בניצוחו של המורה האנס הזכאי. היא מתחבאת בצללים בזמן שהוא עובד מול נערות שרוקדות לצלילי היצירה שלו, מופע אור קולי שמבוסס על הקלטות מוגברות של נשימות ושאר ירקות מודרניים. כשהן הולכות, הוא רואה אותה והיא נעתרת להזמנה שלו להתקרב ולראות על מה הוא עובד. הוא מצמיד אליה כמה פעמים סטטוסקופ שהוא מלקק קודם, כדי שייצמד היטב, ומצליח להיות מטריד ביותר במהלך החוזר הזה, מקליט אותה, ומשהו בהתנהלות שלו קרוב מדי, אינטימי מדי. קאת'י בורחת בסצנה של עריכה צולבת בין כריס שנהנית לסחרר את בד השמלה שלה מול המצלמה, לעומת קאת'י שבורחת והולכת לאיבוד בעומק הבניין שנראה כולו כמו מבוך שיפוצים של זכוכיות ודלתות נעולות. גם כשיש עובר אורח שרואה אותה והיא מנופפת לו בזעקות, הוא לא מבין שהיא במצוקה והיא נשארת לבד עם גורדון. הוא תופס אותה והשוט נגמר בקאט בדיוק כשהוא תולש ממנה את הבגדים. 

הסצנה כמו באה לומר לנו שהזיכוי שחרר בו משהו חייתי ואלים אפילו יותר, והוא הגיע לאובדן שליטה מוחלט. או שהוא רואה כעת את קאת'י כשלוחה של כריס, לא משנה הגיל או יחסי המרות ביניהם. היא עוד אובייקט שעצם קיומו מלגלג על מי שהוא בעולם והוא צריך לפגוע בה, לאנוס אותה כדי להוכיח שהוא לא חלש מולה, מולן, מול כל הנשים העצמאיות כולן. לטובת הסרט לא מראים לנו את התקיפה הזו, אלא את ההשלכות שלה. קאת'י מגיעה שבורה פיזית ונפשית חזרה אל הסט, מצליחה לומר לכריס מי פגע בה. וזו בתגובה, לבושה ומאופרת כמו הדימוי הנחשק שהיא, רצה מהסט, יחפה אם אני זוכרת נכון, לוקחת את רובה הציד מהרכב, מאתרת את גורדון שבדיוק עומד לנסוע מהמקום – ויורה. שוב. ושוב. ושוב. הסצנה הזו מתרחשת מהר, ובסיומה המשטרה מגיעה ולוקחת ממנה את הרובה. 

היה אפשר לסיים כאן, אבל הסרט רוצה לספק לנו קצת נחמה, והוא נגמר שוב בבית המשפט, הפעם בקיצורי קיצורים, כשאותה עורכת דין בטיעוני הסיכום שלה מבקשת מהמושבעים למצוא את כריס זכאית – וזה אכן מה שקורה. מה שמעביר את הסרט רשמית למחוזות הפנטזיה. מדובר בסיפור עגום למדיי, שמציג את את מערכת המשפט – זו שמצופה ממנה להיות שומרת הצדק, ככלי שבור, כצינור לשיפוט תרבותי מעוות שרק מוסיף כאב נוסף לטראומה שכריס כבר עברה. היא ואחותה נענשות פעם נוספת על דוכן העדות, על עצם קיומן ועל התעוזה לתבוע. במקום נקמה ארוכה, יש לנו דיון משפטי ארוך, ומה לעשות, הוא לא עשוי טוב והסרט בסך הכל הופך לחוויית צפייה די משעממת ומשמימה בחלקו הגדול. הוא מציג לנו את המובן מאליו היום בתוך בית המשפט, והדמויות נותרות די שטוחות וסתמיות, גם אם כריס וקאת'י מעוררות אמפתיה. 

השוני המהותי בינו לבין חלק גדול מסרטי האונס והנקמה הסלאשריים יותר הוא שכאן האנס מעונב הרבה יותר, מתורבת, מורה ומוזיקאי (גם אם כושל), אחד בשורה של עוד הרבה גברים שיגיעו בסרטים שאחריו שאינם כפריים בורים או שלל דימויים פראיים אחרים. הוא הרבה יותר קרוב למצב הרווח והמציאותי של אונס על ידי אדם מוכר. גורדון הוא לא מפלצת מרוחקת, הוא האימה שאורבת במקומות המוכרים והבטוחים לכאורה. הוא מתוחכם יותר, בכסות עירונית מהוגנת, עם טיעונים ארכניים ומפותלים יותר לגבי "את רצית את זה וביקשת את זה" מאשר אנסי הכפר. אבל בבסיסו הוא נחשף כגרוע באותה מידה, ולכריס לא נותר אלא לפעול בעצמה ולעצור אותו. המחיר הגבוה כבר נגבה, גם ממנה וגם מאחותה, ולכן אין ב"ליפסטיק" שום נחמה. אין קתרזיס בחדירת הקליעים לגופו של גורדון שמוטח אל הקרקע לעיני כל במגרש החנייה, כי הירי קורה רגעים אחרי התקיפה של קאת'י. אין כאן זמן להחלמה, לתכנון, לשיקום כלשהו או הידרדרות מפוארת. ההידרדרות והשבירה של כריס כבר התרחשה במהלך המשפט, וכעת זה הקש האחרון. שום זיכוי לא ישנה את מה שגורדון עשה לה ולאחותה. הקריירה שלה נגמרה, הנזק נעשה, והמחשבה שהסרט מבקש להשאיר איתנו, שהנה, האנס פגע גם בנערה התמימה ולא רק באישה הפתיינית לא מעודדת. אונסים נשים לא משנה איך הן נראות, אבל הסרט מבקש להוכיח לנו את זה דרך אונס נוסף של נערה, אחרי שמערכת המשפט כשלה. אין כאן על מי לסמוך. אין שום "פיצוי" על האונס. לא שהסרטים בהם יש נקמה ארוכה וברוטלית מנחמים, אבל הם מציעים פנטזיה אלימה וסימטרית יותר. גם הם וגם "ליפסטיק" מציגים מחיר נורא שנשים משלמות על הפגיעה בהן, אבל כאן נותרת תחושה עמומה של ריקנות כי האונס השני מגיע כל כך משום מקום מבחינת המיקום וצירוף המקרים, ורגע לפני שהסרט מסתיים. הוא מרגיש כמו התאכזרות נצלנית, יותר מסרטי האונס והנקמה ה"רגילים". 

לכך אפשר להוסיף מידע עגום על שתי השחקניות, שקשה לראות את הסרט מבלי לחשוב עליו. בזמן שהאחות הצעירה זכתה לשבחים על משחקה בסרט, אחותה הגדולה נכתשה בביקורות עד בלי דק. כאילו הביקורת על הסרט זלזלה בשאיפות של הדוגמנית והוליווד התיישרה והענישה אותה עליהן. כמו נבואה אכזרית, הקריירה שלה מעולם לא התרוממה, היא שיחקה בכמה סרטים דמויות דומות שמבוססות על מראה חיצוני – לא משהו חריג, אבל הכישלון שלה בכל זאת צורב. היא שתתה הרבה ולקחה חומרים שונים, עד שנמצאה מתה ממנת יתר בדירתה בקליפורניה בגיל 42. אחותה הקטנה אגב, עדיין משחקת. ונכון, לא היה מדובר בשחקנית אדירה, והסרט פשוט לא טוב, אבל הבלונדינית הלוהטת שמגלמת בלונדינית לוהטת שנענשת על מי שהיא, ואז נשארת בתודעה כדימוי קליפתי של נחשקות נשית צורמת כאן במיוחד. 

"יצרים": פארה פוסט מחפשת צדק

אפרופו בלונדינית נחשקת ודימוי של חושניות נשית, הבה נדלג עשור קדימה. ב-1986 פארה פוסט כבר הייתה ידועה בתור המלאכית של צ'רלי, כולל התספורת האהובה שהייתה מודל לחיקוי. היא גם שיחקה על הבמות במחזה בשם "יצרים" (Extremities) בו החליפה את סוזן סרנדון וזכתה לשבחים. המחזה שכתב וויליאם מסטרוסימון הפך בעיבודו לסרט שביים רוברט מ. יאנג. רק התבקש שפוסט תקבל את אותו תפקיד ראשי בתור מרג'ורי, שגם היא כמו כריס ב"ליפסטיק" מבינה שמערכות האכיפה והצדק לא הולכות לעבוד עבורה והיא צריכה לפעול לבד כשגבר תוקף אותה מינית. 

ההבדל הוא שכאן, קודם כל, האונס עצמו לא מתרחש, הוא רק כמעט קורה, ויותר מפעם אחת. לא שזה לא מחריד או מצלק, אבל יש כאן הבדל מהותי – הבחירה היא לא להתמקד בפגיעה עצמה, אלא בהשלכות שלה ובייצוג הסמלי שלה. זאת כהנכחה להיעדר היכולת של המערכות שאמורות להגן עלינו, או לפחות לפקח ולהעניש, לעשות את מה שמצופה מהן בכל הנוגע לנשים שעוברות פגיעה מינית. הסרט צועק את המסקנה הזו על מרג'ורי כמה פעמים. פעם ראשונה כשהיא עושה את הדבר ההגיוני והולכת לתחנת המשטרה אחרי התקיפה. האנס בפוטנציה בשלב זה תוקף את מרג'ורי בסביבה הבטוחה שלה, בתוך רכב בתוך חניון. כן, חניון בחושך הוא לא ממש סביבה בטוחה, אבל פנים הרכב, בפרט באופן שבו מרג'ורי מוצגת לפני כמתנהלת בביטחון מלא, מה שמתחבר לידיעה שלנו כצופות וצופים על המסוגלות שלה כי אי אפשר לנתק את השחקנית מהדמות האיקונית שכבר גילמה. ועל כך היא נענשת כאן על ידי גבר אלמוני. הוא תופס אותה מאחור וחונק עם חגורה כדי שלא תזוז, אורב לה בתוך הרכב, מסיכה על פניו, ודורש שתשתף פעולה ותענג אותו, ידנית ועוד. אלא שמרג'ורי מצליחה להתנגד, להדוף אותו ולברוח. היא נאלצת לנטוש את הרכב שלה מאחור, כולל הארנק שלה, אבל כשהיא מגיעה למשטרה, עם סימני החנק על הצוואר, השוטרת כותבת שהיא שיתפה פעולה עם התוקף, ולא משנה שהיא הייתה תחת תקיפה ואיומים. כשהיא מבינה שאין למשטרה שום דרך למצוא אותו מבחינתם כי הוא לא מזוהה ושבתגובה לפחד שלה שהוא ימצא אותה היא מקבלת תשובה של "אם זה יקרה תתקשרי ונבוא" או משהו עקום בסגנון, היא פשוט הולכת מבלי להגיש את התלונה. אין טעם.

מרג'ורי מתעודדת בחברת שותפותיה לדירה, טרי (דיאנה סקארוויד) ופטרישיה (אלפרי וודארד) האחות במקצועה. היא עדיין מעט מטולטלת מהמתרחש ולוקחת יום להירגע בבית כשהן יוצאות לעיסוקיהן. אלא שהחשש שלה מתאמת כשג'ו (ג'יימס רוסו) נכנס אליה הביתה. בשלב הזה כבר יידעו אותנו שמה שחשבנו כייצוג של מפלצת עלומה הוא איש משפחה, גבר נשוי ואב לילדה, שמחביא במחסן שלו את עיסוקיו האלימים כולל הארנק של מרג'ורי. הסצנה הזו לא חושפת את פניו, כדי להוסיף לבלבול הקל שלנו יחד עם מרג'ורי עד שמתברר בהדרגה אלימה שהגבר שהגיע אליה הביתה באמתלה של חיפוש מישהו שחייב לו כסף הוא בדיוק אותו אחד שפגע בה, וכעת בא להשלים את מה שלא הצליח לבצע כשהיא ברחה. 

ג'ו רוצה לבנות לעצמו פנטזיה רומנטית שלמה סביב האונס המתוכנן. הפלישה למרחב הפרטי של הרכב הייתה רק הקדימון, כעת הוא במנה העיקרית, הפלישה לבית, המרחב הפרטי והאינטימי פי כמה. כל כך הרבה אפשרויות לחלל את כל מה ששייך למרג'ורי ולזהות שלה. כל כך הרבה דרכים להשפיל ולשבור אותה. הוא מדמה מערכת יחסים ביניהם, דורש שתתלבש יפה בשבילו בבגד גוף שחור צמוד, שתחליף בגדים מולו (המצלמה יוצאת מפוקוס בשלב הזה, וגם ניכר בחיתוכים שכאשר הוא חופן שד חשוף שלה, מדובר ככל הנראה בכפילה), שתציע לו בירה, שתכין לו משהו לאכול. ובכל שלב, כדי שלרגע לא נחשוב שהיא חלשה או בעניין, מרג'ורי מנסה משהו, חובטת בו, מנסה לברוח לחדר האמבטיה, מתכננת לשפוך עליו חמאה רותחת, התושיה שלה בלתי נגמרת, כאילו שמגיע לך להינצל מאונס רק אם את מתנגדת באופן אקטיבי כל הזמן. בעוד מרשים לראות את ההתנגדות שלה, זה דימוי בעייתי כי הוא לאו דווקא מציאותי עבור חלק גדול מהנשים. מעבר לכך, היכולת לפעול תחת לחץ ברמה כזו ולהצליח להביס פיזית את התוקף שלך לא אמורה להיות הרף לפיו מודדים אותך כשורדת. הכוונות של הסרט טובות, והוא ממשיך לדיון על ההשלכות ההיפותטיות במצב בו אין לך מערכת מאורגנת להסתמך עליה, אבל הוא כל כך מדגיש את היכולות הפיזיות והמנטליות של מרג'ורי בזמן אמת מול ג'ו שקשה להתעלם מכך שיש פה סטנדרט לא מציאותי שעלול לצרום לכל מי שעמדה בסיטואציה דומה. 

מרג'ורי מצליחה, בזמן שג'ו מנשק אותה בכוח ודורש שתגיד לו שהיא אוהבת אותו כשהוא עומד לאנוס אותה, לתפוס ספריי קוטל חרקים ולרסס את עיניו. היא כולאת אותו בתא מאולתר שהיא מארגנת מהר מכל הבא ליד, והולכת לחפור קבר בגינה המבודדת. היא עושה את זה כי ג'ו, כמו הד של השוטרת חסרת היכולת, צועק עליה שאין לה מה ללכת למשטרה, האונס לא קרה, אין עליה זרע, הוא פצוע, זו מילה שלה נגד שלו ולא ירשיעו אותו. ואם כן, הוא ייצא ויחזור ויפגע בה שוב. היא מפנימה את המסר, וגם מבהירה אותו לחברות שלה ברגע שאלו חוזרות הביתה ומוצאות את סימני המאבק אבל גם גבר פצוע שבקושי רואה וזקוק לטיפול רפואי. 

שתי החברות מבקשות, האחת בפאניקה והשנייה בקול שקול של אחות, שתשקול שנית, שלא תיקח את החוק לידיים מעבר למה שכבר התרחש, ושתשאיר את היתר למשטרה. מרג'ורי משוכנעת שזה לא יעזור, "זה אנחנו או הוא". אי אפשר להאשים אותה בשלב הזה, אבל אפשר גם להבין שלקבור אדם חי זה פתרון, ובכן, בעייתי. בטח בתוך סרט שמעוגן בריאליזם יחסית לסלאשרים. בשלב מסוים אחת הנשים מתפרצת ומתכתבת עם החוזק הבלתי מציאותי של מרג'ורי. היא בעצמה נאנסה בעבר, וזה היה אדם שהכירה, קרוב משפחה ולא היה לה מה לעשות בעניין, והיא הייתה צריכה לשתוק ולהמשיך לחייך ולהמשיך הלאה. למה מרג'ורי מציבה לה אפשרות אחרת עכשיו, זה לא הגיוני. 

זה אכן לא הגיוני, והסצנה הקטנה הזו היא תמצית מהותית שמבהירה שמרג'ורי היא הפנטזיה והאזהרה כי היא ההתנהלות חסרת הפיקוח כשאין יכולת לסמוך על המנגנונים שאמורים לעבוד עבורנו. היא דימוי של כוח אבל באותה נשימה היא מזהירה מפני ההשלכות של אובדן שליטה. החברות שלה מאפשרות לנו לקבל ייצוג של הספקות מול ההתנהלות שלה. שלא תלך רחוק מדי, שלא תאבד צלם אנוש. אם בסרטי הסלאשרים כל המבנה ותחושת הסיפוק בנויה על יצירת סימטריה בין האונס לנקמה, כאן הסימטריה היא הסכנה. את לא רוצה להיות רוצחת. זו חציית קו ותשלום מחיר שלא בטוח שתעמדי בו. אבל מה אם אין לך ברירה? 

במקביל, השכנועים של ג'ו והניסיונות שלו לעוות את המציאות לנרטיב שיסכסך בין החברות כמעט מצליחים. הן כמעט מאמינות לו ולתצוגת הרחמים שהוא מעמיד עבורן. מרג'ורי משתהה בזכות החברות שלה, אבל היא גם יודעת שהן מפקפקות, לא בתקיפה, אלא בהשלכות שהיא משוכנעת שיהיו אם תפנה לצינורות המקובלים. החיבור שלהן נסדק פעם אחת כי היא הולכת רחוק, ופעם נוספת כי ג'ו נראה חלש ופונה למידת הרחמים שלהן. הטיעון של טיפול רפואי לפחות לבינתיים מחזיק ומשהה את ההחלטה שלה. האישה כמטפלת מכילה מעכבת את האישה ככוח נקמה. מרג'ורי לא קוברת אותו חי וחוזרת בה רק כשהיא מוציאה ממנו וידוי באיומי חיתוך מפשעה. ויתרה מכך, הווידוי כולל לא רק את מה שעשה לה, אלא מתברר שהוא אנס סדרתי, ומוציא מפיו כמה שמות נוספים. עכשיו הכל בחוץ, עכשיו חברות שלה שמעו, עכשיו אפשר לקרוא למשטרה.

גם ב"יצרים" וגם ב"ליפסטיק" יש אישה שלוקחת את החוק לידיים או עומדת לעשות זאת, אבל כאן יש גם עשייה קולנועית טובה יותר, ודימוי כפול של הדמות ושל הדימוי של פוסט שעובד כדי לייצר יותר הזדהות איתה. אנחנו במתח בגלל התחושה שהיא עלולה להגיע למבוי סתום. אבל הסוף שבו ג'ו מודה תחת איומים במגוון מעשים איומים כמעט שווה ערך להיעדר האמינות של הזיכוי של כריס. הסרט טוען שיהיה לנו על מי לסמוך, על עצמנו, על חברות, על משהו שישמר לנו צלם אנוש בתוך בוץ טובעני של נקמה. אבל נשארת השאלה האם זה משכנע. האם אנחנו מאמינות שהמשטרה והמשפט יצליחו לכלוא את ג'ו בכלל והוא לא יגיד שזה היה וידוי תחת איומים שאיננו תקף. בוחן המציאות מוכיח יותר מדי פעמים שהמערכות לא עובדות. מה ששוב משאיר אותנו עם חלום נחמד, אז אם כבר חלום, הוא יכול להיות פחות מנומס.