• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

דוקאביב 2022: ״הפנה את גופך אל השמש״ ותחרות הקצרים הבינלאומית

30 במאי 2022 מאת עופר ליברגל

אחד מן השיאים של כל פסטיבל דוקאביב עבורי הוא תחרות הסרטים הקצרים הבינלאומית, שהשנה כוללת כמה שמות מוכרים מאוד. לכן, את רוב הפוסט הזה, הדיווח הראשון שלי מהפסטיבל השנה אחרי שאתמול אור התחיל במלאכה, אקדיש לרוב הסרטים המתמודדים בתחרות הקצרים. החלוקה היא לפי המקבצים בהם הוקרנו הסרטים, אף על פי שניתן לצפות בהם גם בצפייה אונליין באתר הפסטיבל. אולם, קודם לכן כמה מילים על סרט בינלאומי בולט שמוקרן אף הוא בפסטיבל.

הפנה את גופך אל השמש
Turn Your Body to the Sun

מגמה בולטת בפסטיבל השנה היא התבססות על חומרי ארכיון, מסיבות שונות. חלקן אולי קשורות ליכולת להפיק סרטים בעידן הריחוק החברתי, אבל חלקן נובעות מסוג הסיפור ומבחירה אמנותית. סרטה של הבמאית אליונה ון דר הורסט משלב בין מסע פיזי שלה ושל אחותה לעבר המקום בו אביהן נכלא במשך כעשור, מחנה ענישה/עבודה של סטלין, לבין חומרי ארכיון. האחרונים זוכים לזמן מסך רב יותר ובצדק: הם החלק היותר מקורי ומעניין ביצירה והדרך בה הבמאית משלבת ביניהם לבין הקריינות שלה הופכים את הסרט לאחד משיאי הפסטיבל.

בשלב מוקדם של הסרט, ון דר הורסט מביטה בצילומים של אסירים במחנה ענישה ואומרת כי אביה אינו אחד מן המצולמים. אולם היא משהה את המבט על סרטי הארכיון, מקרינה אותם בהילוך איטי, מזיזה אותם קדימה ואחורה ולעתים דומה כי היא משנה בהם פרטים בצורות אחרות, עד שלפרקים עולה השאלה האם אביה אכן מצולם בהם. ברמה הכללית יותר, אביה אינו אחד מן המצולמים, אבל הסיפור שלו כן נמצא בצילומים הללו. שכן, הסרט מספר בלי הפסקה שני סיפורים מקבילים: הסיפור האישי של האב והסיפור הכללי של האסירים במחנה, ולפני כן של הלוחמים במלחמת העולם השנייה. הסיפור הספציפי הוא דרך לתפוס את גודלן של כמה מן הזוועות הגדולות של המאה ה-20 והצילומים האנונימיים לכאורה מספקים לבמאית דרך להבין את אבא שלה ואת הסיפור שהוא לא סיפר. אחת מן ההפתעות הרבות בעלילת הסרט היא תצלום שכן נמצא והוא ללא ספק של אביה, תצלום המשנה את ההבנה של הבמאית את אביה ואת היחס לצילומי הארכיון שלא רק נבחרו בקפידה, אלא גם נערכו כך.

הצילומים הם מתקופת מלחמת העולם השנייה והעשור העוקב, צילומים שצולמו בשחור-לבן אך מופיעים בסרט בגרסה צבועה. זאת לא ההתערבות היחידה אשר נעשתה בהם: הבמאית יוצרת קירבה בין היטלר וסטלין דרך העריכה, כשם שהיא משחקת גם בצילומים של האסירים. אולם, הדבר לא הופך את המבט שלה לפחות אותנטי או מצמרר, בעיקר כאשר הצילומים שלה משולבים עם מכתבים אשר מתארים תנאים קשים מאוד וממחישים חזותית סיפור שהוא ידוע כשם שמתעלמים ממנו – הענישה ההמונית בתקופה סטלין.

העונש הוא לא כל הסיפור. אביה של הבמאית מצא את עצמו בשבי ובשירות של צבאות שונים במהלך המלחמה וגם בכך הוא ממש אינו יוצא דופן. הוא כן יוצא דופן בכך שהוא אביה של הבמאית ובכך שדומה כי עוד לפני הגיוס הצליח לספוג השכלה גדולה מן הצפוי מן המעמד שלו, שעזרה לו גם במהלך המלחמה, השבי והענישה. הסרט חובר לסרטים אחרים בדוקאביב, לרבות אלו בהם אדון בהמשך בסרטים הקצרים, בכך שהוא עוסק בקשר בין דורי. במקרה זה, אישה בגיל די מבוגר אשר מנסה להבין את אביה. היא עושה זאת בשפה הרוסית, למרות שהיא מסבירה כי היא חיה בהולנד מזה כ-30 שנה ושולטת טוב יותר בשפה ההולנדית. ציון הבדלי השפה והבחירה בשפה של אביה חוברת לכך שצילומי הארכיון נוכחים בסרט הרבה יותר מצילומי הווה.

כותרת הסרט מתייחסת לאמירה של האב לגבי האופן בו ניתן להתחמם בצורה הטובה ביותר (מחנה העבודה בצפון מזרח רוסיה הכיל תנאי קור קיצוניים), אבל הוא מתייחס כמובן גם לכינוי של סטלין כ״שמש העמים״ ודן במחויבת למדינה ולמנהיג מול בגידה. גם אם הבגידות שמתוארות בסרט היו כנראה תוצאה של הכרח ולא של אידאולוגיה. אבל יש בסרט גם הפניית הגוף אל השמש מצד הגיבורה: היא נוסעת לארץ קרה יותר, אך גם מתקרבת לאביה שהיה סוג של שמש בחייה, שמש שהיא לא ממש זכתה להכיר ועליו היא לומדת אחרי עשורים רבים.

הקרנות נוספות: יום ג' 31.05, 15:00, סינמטק 1 | יום ו' 03.06, 10:15, סינמטק 4 | אונליין

תחרות קצרים מקבץ 1

התאספות

אוצר תחרת הקצרים, ניר פרבר, הגדיר את המקבץ הראשון כסרטים שדומים לשירים יותר מאשר לסיפור קצר. הגדרה שיכולה להרתיע צופים שפחות מורגלים בקולנוע לא נראטיבי, אף כי בעיניי המקבץ כולל רק סרט אחד המאתגר את הקהל מבחינת הסבלנות והיעדר עלילה שקל לעקוב אליה. זהו ״הלילה״ (The Night) סרט שמפלג את הקהל כמעט במתכוון ואני מבין את מי שסבל מן הצפייה בו או לא הבין מה רוצה ממנו הבמאי. אולם, אני מאוד התרשמתי ונהנתי מן הסרט, כפי שאני אוהב במידה שונה את כל הסרטים המאתגרים של במאי הסרט, טסאי מינג-ליאנג.
הבמאי הטוויאני בונה את סרטיו, תיעודיים ועלילתיים, על שוטים ארוכים בהם לפעמים נדמה שלא מתרחש דבר. בסרט הנוכחי הוא מצלם את הונג-קונג בלילה, על פניו בלי פרשנות פרט לשיר רומנטי המושמע לקראת הסיום. אולם אני מצאתי בסרט אלמנטים של מתח, בעיקר בחלקו הראשון הכולל כמה שוטים עוקבים בהם דומה כי העניין הוא אנשים אשר מחכים לאוטובוס. ברגע שנאחזים בהתרחשות הקטנה הזו, כל שוט נטען במשמעות ובעניין ואלו בונים את האווירה עד לשלב בו השוטים כוללים פינות אחרות של העיר, בהן לא ניתן לאתר אנשים הממתינים. מינג-ליאנג אכן מוצא פואטיות בפעילות שגרתיות של אנשים ובמראה העירוני עצמו כדבר הדורש מבט מעמיק, מבט שאורכו גורם לקהל לחשוב על כך שהוא צופה בסרט ולתהות מדי יגיע הקאט. לטובת הקהל הנרתע מן האתגר הקולנועי, אציין כי הסרט הזה (תמונה בראש הפוסט) הוא רק באורך 19 דקות ושלושת הסרטים האחרים לא רק נגישים בהרבה, אלא גם מצדיקים את הצפייה במקבץ.

המקבץ נפתח עם "פוסטר" (Party Poster) של הבמאי רישי צ'נדנה, אחד מן הסרטים היותר קלילים באופיים בפסטיבל כולו. החג לאל גנש הוא הזדמנות לארגוני עובדים במומבאי לתלות פוסטר המברך לקראת החג ובעיקר מראה את התמונה שלהם בציבור, כאשר ראש ועד עובדים של מכבסה קטנה סבור כי הפוסטר הוא כרטיס כניסה אפשרי לפוליטיקה. אולם, בשנה בה מתרחש הסרט עולה גם השאלה האם להתייחס להנחיות הקורונה בתוך הפוסטר עצמו, דבר שכולל השלכות גם לגבי העבודה בכלל. הסרט בנוי על פער אירוני בין החשיבות שהדוברים בסרט מעניקים לתמונה שלהם לבין הנוכחות של המכבסה במרחב כולו, שמוקף בהרבה פוסטרים דומים. לא כולם נוקטים באותה טקטיקה בדיוק אך התוצאות לא נראות שונות בצורה דרסטית. זהו סרט מצחיק וצנוע בדרכו, אך הוא למעשה מתאר מציאות של עוני ותקוות שלא ידוע עד כמה הן יכולות להתממש.

הסרט השני במקבץ, "בשצף המילים" (In Flow of Words) מכניס את הקהל בהדרגה לעולם האפל שהוא מתאר, דבר המקל על המעבר בין הסרטים. הבמאית אליאן אסתר בוטס עוסקת במתורגמנים בוסנים במשפטים על פשעי מלחמה ובגבול בין המקצוע הדורש נאמנות ואובייקטיביות לרגשות האישיים שלהם לאירועים הקרובים גם לחוויות שלהם מן המלחמה. אפשר לראות בזה סוג של המשך תיעודי לסרט "לאן את הולכת, אאידה" שגם הוא עסק בתרגום בהקשר של אותה מלחמה. השפה התיעודית ומרחק הזמן מאפשר לבמאית ההולנדית לעסוק גם בשאלות של ייצוג קולנועי ובנייה של סיפור, כמו גם לכאב המתמשך של הדוברים שחלף עם השנים מאז המלחמה שחוו וגם מאז חלק מן המשפטים עליהם הם מדברים. זוהי יצירה חזקה לא רק בשל הנושא, אלא גם בשל השפה הקולנועית המגובשת.

השיר של המקבץ בעיניי הוא הסרט הנועל אותו, "התאספות" (Haulout). הסרט מתרחש בחוף האוקיינוס הארקטי בצפון סיביר ועוקב אחר דמות אנושית אחת, מדען העורך במקום תצפית. מכיוון שהסרט לא מגלה בדקות הראשונות את נושא התצפית שלו, לא אחשוף אותה גם כאן. אציין רק שמהר מאוד הדבר מתברר ושולח את הצופה למסע עתיר בפרצי צחוק ורגעים עצובים במבט על חיות וטבע, בעוד לא פעם הצחוק והעצב נובעים מאותו דימוי. ב-25 דקות, הבמאים יבגניה ארבוגבה ומקסים ארבוגב בוראים עולם שלם המתבונן על דמות אנושית יוצאת דופן ולא פחות מכך על הטבע, ועושים זאת באופן שיש בו מלא אהבה וחמלה אבל גם מסר חד וכואב על נזקי שינוי האקלים שכבר כעת משנים סדרי עולם.

הקרנה נוספת: יום ג' | 31.5 | 19:00 | סינמטק 5 (וגם אונליין)

תחרות קצרים מקבץ 2

באהבה, אבא

המקבץ השני מתאפיין בעיסוק ביחסים בין הדורות, בעיקר הורים-ילדים אבל לא רק, כאשר נושא חוזר נוסף הוא היחס לזמן ולשינויים בתפיסה אחרי מספר שנים. המקבץ נפתח עם הסרט "באהבה, אבא" (Love, Dad), אחד מן הסרטים הרבים בפסטיבל בכללותו אשר נוקדת המוצא שלהם היא מכתבים שהבמאית מעוררת לחיים אחרי שנים. התאריך בתחילת הסרט מרמז כי הבמאית הויאטנמית-צ'כית דיאנה קאם ואן נויאן מצאה את המכתבים באחד מן הסגרים. המכתבים נשלחו לה בידי אביה בשנה בה שהה בכלא ועולה מהם תחושה של אהבה ודאגה. דרך צילומי סטילס ואנימציה בסיסית אך יצירתית, הבמאית מייצרת תחושה של קשר חיובי בינה ובין האב, לפני שהיא שומטת את הקרקע לגבי הנחות היסוד הזו. התקופה בה האב היה בכלא הייתה למעשה סוג של שיא ביחסים ביניהם. ממנה יוצאת הבמאית לחשבון נפש הן עם אביה והן עם התרבות הוויאטנמית. התוצאה לא מבריקה או ייחודית, אבל בהירה ואפקטיבית.

כניגוד, הסרט הנועל את המקבץ מציג קשר בין אב לבת מנקודת המבט של האב. הבמאי הפורה ג'יי רוזנבלט צילם את בתו בכל יום הולדת מגיל שנתיים עד גיל 18, תוך שהוא שואל אותה את אותן שאלות כל שנה, אף כי זהות השאלות שנשארות בעריכה משתנה מדי שנה. מטבע הדברים, הצגת התוצאה בתור הסרט ״איך מודדים שנה?״ (?How Do You Measure a Year), כלומר ברצף, חושפת לא רק את הגדילה הפיזית של הבת, אלא גם את השינוי ביחסים בין האב לבת לאורך שנות גיל ההתבגרות ואת גיבוש הזהות האישית והרצון של הבת. זהו קולנוע ישיר ופשוט במתכוון, אך הוא כולל כמה רגעי קסם ונועל בצורה אופטימית אך לא תמימה מקבץ שכלל כמה סרטים מאתגרים יותר.

אחד מן הסרטים היותר מאתגרים הוא "אשמת הדירנדל" (Dirndlschuld). הבמאית האוסטרית וילבירג בריינין-דוננברג מחברת בסרט בין השמלה האוסטרית המסורתית, הדירנדל, לבין כפר הנופש אליו היא ומשפחתה נוסעים מדי שנה, משלבת צילומי סטילס עם שוטים קצרים, בחלקם בתה של הבמאית משחקת עבורה בבגד המסורתי. אולם, הבגד והכפר הם רק חזית לעיסוק מורכב יותר של הבמאית עם הזהות האוסטרית שלה וההיסטוריה המשפחתית, שכן הסרט יוצר הקשרים בין הזהות האוסטרית לאידיאולוגיה הנאצית, בלי להגיד שהבד בהכרח קשור לכך בפועל, אבל כן עם קשרים הנוכחים בתודעה של הבמאית ושל הוריה. היחס השונה של הבת ללבוש מראה כי אולי הדברים השתנו בהשקפה בחלוף הדור, אבל הסרט לא מגביל את עצמו רק לקריאה אחת. הוא גם כולל דוגמאות לכך שהאידאולוגיה הנאצית והשאיפה למנהיג חזק לא עזבו את החברה האוסטרית והן תמיד חלק מן התמונה, בנסתר או בגלוי. הסרט מאתגר ובו בזמן מרתק לא רק בשל הנושא הנידון בו, אלא גם כי הבמאית בוחנת לכל אורכו גם את צורת הייצוג ואת הדרך בו היא חושפת מידע לקהל.

סרט גדוש אף יותר הוא סרטו של הבמאי הפורטוגזי אנדרס קורנחו פינטו, "מכתב מאוספיה" (Letter from Eusapia). הבמאי מעמיס על סרט המסה הקצר שלו הרבה מאוד נושאים – מצלמות בביוב של בריסל בימינו, עיר תת-קרקעית שנבנתה מתחת לבריסל במהלך המלחמה הקרה, מגפת הקורונה ומצב בריאותו של אביו של הבמאי, ניתוחים שעושה אביו של הבמאי בעזרת מצלמה רובוטית ועוד. כל הדברים הללו כוללים הקבלות וקשרים, אולם לתחושתי בסופו של דבר כולם קישוטים המובילם לשיא של הסרט: ניסיונות של אב ובן לתקשר בעת מצוקה ובכלל. זה סרט שבכוונה גורם לקהל ללכת לאיבוד, במטרה למצוא אותו בסופו של דבר.

הקרנה נוספת: יום ה' | 2.6 | 19:00 | סינמטק 5 (וגם אונליין)

תחרות קצרים מקבץ 3

ג'ימנה

המקבץ השלישי עוסק בקשר בין אדם ומקום, אדם וטבע וגם בפרידה ברגעים של שינוי או סופה של תקופה. הדבר בולט בסרט הארוך ביותר בתחרות הקצרים כולה, "ג'ימנה" (Geamăna), סרטו של הבמאי הגרמני מתיאוס ורלה המתרחש ברומניה של ימינו. השוטים הפותחים את הסרט הזכירו לי את ציורו של הצייר הגרמני הרומנטי קספר דויד פרידריך – נוף של הרים וערפל, עם צלב בודד המגיח מדי פעם. מבט מקרוב יותר על הנוף מראה כי הטבע בו עבר עיוות: הצלב הוא של כניסה השקועה בתוך אגם בוצי, שנוצר בגלל פינוי הריסות ממכרה סמוך לעמק בו פעם הייתה עיירה קטנה. בתקופת שלטון צ'אושסקו הוחלט לפנות את הפסולת לעמק ולבנות סכר. העיירה נהרסה בהדרגה כאשר החברה הממשלית ממשיכה באותו פתרון עד ימינו. ולריה האלמנה המבוגרת מתגוררת בבית שהיה פעם במעלה העמק וכעת הוא אחד מן הבתים היחידים שעוד נותרו. עם כלב ופרה המספקת לה חלב, היא חיה לבדה ונזכרת בבעלה שאהב את הכפר ולא ראה שנהרס עד סופו. זהו מבט על דמות מפוקחת שעולמה חרב עליה אך היא ממשיכה לפקוד אותו ולחיות באותה דרך חיים כל עוד היא יכולה. אף שאין בסרט עוד דמות אנושית, התחושה כי היא ניתן היה להביט בדמות הזו אף יותר. הבמאי, שנכח בהקרנה, סיפר כי הוא אכן עובד על הרחבת הסרט הקצר לסרט באורך מלא.

הסרט הנועל את המקבץ השלישי מסכם יפה, אותו ואת תחרות הקצרים כולה. "חיים" (Life) נוצר על ידי הבמאי האירני ג'אפר פנאהי עבור פרויקט של סרטים שצולמו במהלך תחילת משבר הקורונה. פנאהי, שיודע מה זה לביים סרטים בלי לצאת מן הבית, שולט ביכולת לספר סיפור בתנאים הללו יותר מבמאים אחרים. בביתו המרווח באיראן, איגואנת המחמד של המשפחה מביטה מן החלון על קן הציפורים שבמרפסת, במה שנראה תחילה כסרט על חיות בסביבה אנושית. אלא שאז מגיע לביקור אדם הלבוש כולו בבגדי הגנה לבנים. מסתבר כי זה לא נציג מחלקת הקורונה האירנית, אלא אמו של בת ה-90 של הבמאי המחליטה לבוא לביקור, חרף החשש מן המחלה – ומן האיגואנה. פנאהי הוא במאי הנוהג לערבב בין תיעוד, שחזור ורגעים מבוימים ודומה כי הוא עושה זאת גם בסרט הצנוע הזה, קטן באורכו אבל מלא באהבה בין דורית, מבט על הרקע ההיסטורי בו אנו חיים, ומלא גם ברגעים קטנים של אהבת המדיום הקולנועי עצמו וחיי הבית. כפי שמבטא זאת שמו, אלו 20 דקות (אפילו קצת פחות) המתמצתות את החיים עצמם, כולל ההכרה כי ייתכן והמוות אינו רחוק.

הקרנה נוספת: יום ו' | 3.6 | 12:00 | סינמטק 5 (וגם אונליין)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.