• סרטים חדשים: ״רכבת הקליע״ עם בראד פיט וחברים
  • מתכון לחיים
  • פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

בין בחירה ובריחה: מבט מחודש על "עירום" של מייק לי

22 במאי 2022 מאת עופר ליברגל

ייתכן וזה לא הזמן האידיאלי לכתוב פוסט על "עירום" (Naked), סרטו של מייק לי. אמנם בדיוק החודש מלאו 29 שנים להקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס השחקן והבמאי, אבל זה לא ממש ציון דרך עגול. אני גם לא בטוח שזה הסרט של מייק לי שאני הכי אוהב – יש לי סימפטיה ל"מותק של חיים" (Life Is Sweet), הסרט שיצר מספר שנים לפני "עירום", ולהצלחה הגדולה מבחינת האוסקרים הגיע עם סרטו העוקב "סודות ושקרים" (Secrets & Lies). ייתכן והיה עדיף לכתוב על אחד משני הסרטים הללו ולא על סרט אשר נפתח בסצנת אונס, אחריה הסרט ממשיך לעקוב אחרי האנס. מאידך, יש סיבות לכך ש"עירום" הוא אולי הסרט של לי שהכי נשאר בתודעה, ומככב בכמות הגדולה ביותר ברשימות הסרטים הכי טובים של שנות התשעים או בכלל. הוא לא הסרט הכי טיפוסי של הבמאי, אבל בהחלט סרט טיפוסי עבורו והוא בעיקר מכיל בתוכו כמות גדולה של רבדים מעניינים ולא לגמרי פתורים, רבדים שעושים אותו מרתק לצפיות נוספות ולדיונים.

לפני הדיון בסרט, הקדמה קצרה לגבי מייק לי בכלל, שדברים דומים לה כתבתי גם כאשר התייחסתי לסרטים חדשים יותר של היוצר. לי נולד במהלך מלחמת העולם השנייה למשפחה יהודית במנצ'סטר. בשנת 1971 ביים את "רגעים קודרים" (Bleak Moments) סרט הקולנוע הראשון שלו, ששמו נותן מושג מסוים על האופי שלו ועל ההתמקדות של לי לאורך הקריירה ברגעים הקטנים המרכיבים את החיים. הסרט הצליח מאוד מבחינה ביקורתית, לא ממש הצליח כלכלית, ועברו 17 שנה עד אשר לי השלים סרט נוסף אשר נועד להפצה בקולנוע. ייתכן והתקופה הכי מצליחה שלו כיוצר הייתה דווקא בשנות ההפסקה הארוכה – הוא עבד הרבה בתיאטרון ובעיקר בטלוויזיה הבריטית, יוצר שורה ארוכה של סרטי טלוויזיה שהפכו לקלאסיקות עבור הבריטים, גם אם הם פחות מוכרים מחוץ למולדתם. סביר כי ״Abigail's Party״ הוא הסרט הכי מוכר שלו עד היום, בעוד ״Meantime״ הפך לקלסיקה של תיאור חיי המעמד הנמוך בתקופת ת'אצר והזניק את הקריירה של דור חדש של כוכבים בריטים.

לזכותו של לי עוד קבוצה גדולה של סרטים מצליחים מאותה תקופה, למרות שבמהלכה כבר פיתח את שיטת העבודה הייחודית שלו. השיטה מבוססת על פיתוח דמויות עם השחקנים, דרך חזרות במשך מספר חודשים, לפעמים תוך הסתרת חלק מצוות השחקנים מן השחקנים האחרים. לאחר תקופה ארוכה של חזרות ואלתורים בתור הדמויות, לי כותב את התסריט על סמך האלתורים. אף כי הסרטים מכילים מעט מאוד אלתורים מול המצלמה, משהו באווירה החיה והטבעית נשמר. השחקנים מכירים היטב את הדמויות שלהם ומוציאים את מיטב העבודה שלהם בסרטים של לי, בין אם הם שחקנים קבועים-יחסית שלו ובין אם הם עובדים בשיטה הזו פעמים ספורות. גם "עירום" נוצר בשיטה הזו, למרות שהוא כולל גם רעיונות עליהם לי חשב במשך עשורים.

שמו של מייק לי נאמר פעמים רבות ביחד עם שמו של קן לואץ', במאי בריטי אחר שהחל הצליח בטלוויזיה בקולנוע מעט לפניו, כאשר גם לואץ' עושה חזרות עם השחקנים (במקרה של לואץ', לא תמיד שחקנים מקצועיים) ובעבר נהג להפתיע אותם מול המצלמה על מנת לייצר תגובה טבעית. אף כי יש דמיון חזותי מסוים בין סרטי היוצרים, הדגשים ביצירה שלהם שונים. עבור לואץ', המסר הפוליטי-חברתי הוא העיקר, גם אם בסרטיו הטובים הוא משקיע לא מעט בבניית הדמויות ובתיאור התנהגות אנושית טבעית. עבור לי, המוקד הוא הדמויות ובעיקר ברגעים בהם הן מתנהגות בצורה מעט משונה, בצורה המקנה להן ייחוד והופכת אותן לאנושיות.

כמו אצל לואץ', גם בסרטים של מייק לי יש אלמנט פוליטי ובעיקר חברתי וגם הוא מתמקד לרוב (אך לא תמיד) בבני המעמד הנמוך, אך הפער הזה בדגשים בין היוצרים הוא מהותי. לדעתי הוא גם זה אשר גורם לכך שלפחות עבורי, לרוב הקולנוע של לי מחזיק מעמד זמן רב יותר, בעיקר בעשורים האחרונים בהם לואץ' לרוב שבר לכיוון יותר דידקטי. זאת בעוד לי עדיין מתנסה בכיוונים אחרים בתוך שיטת העבודה שלו, במידה משתנה של הצלחה, כאשר ייתכן ורצף הסרטים בשנות התשעים יישאר שיא העבודה שלו.

הכותרת הפרובוקטיבית של "עירום" מתייחסת למצב הבסיסי של האנושות, מצב בו בני אדם מתנהגים בצורה אכזרית וחייתית בלי הלבוש של השכלה, מעמד, כללי התנהגות בחברה וחיבה לבני אדם אחרים. הסרט כולל גם סצנות עירום גברי ונשי ומספר סצנות מין שכולן בעייתיות במודע, אבל הוא לא ממש יספק את היצרים של מי שמחפש משהו אירוטי. הסרט מפתיע באופן בו הוא מעביר את הדמויות השונות שלו למצב הבסיסי של עירום מהשפעות החברה והוא גם מפתיע באופן בו הדמות הראשית שלו נחווית במהלך הסרט: בהתחלה הוא נראה כפושע סוציופט המתנהג באכזריות כלפי הסביבה, אבל ברגעים אחרים ביצירה מתגלים פנים אחרות שלו, כולל רגעים בהם הוא נוהג בחמלה. לבסוף הוא נותר בעיקר אכזרי, גם אם הוא לא רוצה בכך.

הדמות הראשית היא זו של ג'וני והוא מגולם בצורה נהדרת בידי דיוויד ת'יוליס, בתפקיד חד פעמי. כאמור, הסרט נפתח בסצנה בה הוא אונס אישה. הסצנה הזו מצלומת במצלמת כתף רועדת בסמטה צרה במנצ'סטר. נראה כי המפגש המיני החל בהסכמה, אולם במהלכו הדחף האלים של ג'וני הפך אותו לאונס. מחשש לנקמה מצד בני המשפחה של הנאנסת, הוא גונב רכב ונוסע ללונדון, לא לפני שהוא לוקח מביתו שק צידה לדרך, אשר כולל בעיקר ספרים. בלונדון הוא פוקד את הדירה של האקסית שלו, לואיז (לזלי שארפ), אבל היא מצויה בעבודה. הוא משוחח עם שותפתה לדירה, סופי (קתרין קרטלידג' הנהדרת) ומאוחר יותר שוכב עמה, לא לפני שלואיז מבהירה כי היא לא שמחה לראות אותו. למחרת, ג'וני מתחיל להתנהג בצורה פוגענית כלפי סופי ועוזב את הדירה למספר ימים, ובעיקר לילות, של שוטטות בלונדון. במהלכם, הוא משוחח עם כמה דמויות ומתגלה כאדם משכיל למדי, בעל פילוסופיה סדורה וחשש שסוף העולם יגיע באוגוסט 1999, כלומר מספר שנים אחרי האירועים המתרחשים בסרט שצולם בשנת 1992.

במקביל, הסרט חותך מדי פעם לדמותו של ג'רמי (גרג קראטוול), גבר עשיר המתעלל בנשים בחייו וגם בנשים שהוא פוגש במקרה. במערכה האחרונה של הסרט, ג'רמי יתגלה כבעל הבית של סופי ולואיז, ואף יאנוס את סופי, שמבינה כי אם היא תתלונן המשטרה תאמין לגבר העשיר ולא לה. במקביל, ג'וני שברח ממנצ'סטר מפני תקיפה שהגיעה לו, מותקף באופן אקראי בידי כנופיות רחוב ומצליח ללכת פצוע לדירה של הבנות. סנדרה (קלייר סקינר), השותפה השלישית בדירה, חוזרת מוקדם מחופשה באפריקה ומגלה בלאגן גדול, אבל מטפלת בג'וני. ג'וני ולואיז מדברים על לחזור ביחד למנצ'סטר ולחזור לחיות כזוג, אבל ג'וני בורח תוך גניבת כסף בהזדמנות הראשונה. תיאור הסרט בחטף גורם לסרט להישמע כעמוס בעלילה ותפניות, אולם הדגש הוא על הסצנות הארוכות בהן הדמויות משוחחת. בעיקר שיחות ארוכות של ג'וני עם דמויות משנה שמעוניינות או לא מעוניינות לשמוע אותו.

קריאה נפוצה של הסרט היא לראות בג'וני כתוצר של פערי המעמדות בחברה האנגלית אחרי השלטון ארוך השנים של מרגרט ת'אצר. סצנה בה צעיר סקוטי מחפש נואשות את חברתו מגי תורמת לקריאה זו, גם אם מגי מתגלה כצעירה ענייה ונואשת שמחפשת בעצמה את אותו בחור. אך למעשה, ג'וני הוא סוג של עני מתוך בחירה. בראשית הסרט בהחלט יש לו בית ולא באזור הכי גרוע במנצ'סטר, והחיים שלו כנווד הם גם כתוצאה מבריחה, אבל גם הבריחה הזו היא תוצאה של השקפת העולם שלו. ג'וני בז לעבודה מכל סוג. ייתכן והוא נפלט ממעגל העבודה, אבל בשלב בו הוא ניצב בסרט הוא בז לאדם העובד ולמערכת המייצרת עבודה ומשרות לא מעניינות, כמו שוער לילה שזוכה לנאומים הכי ארוכים מפי ג'וני, או מדביק שלטי רחוב שבסופו של דבר מוביל למפלה עובר ג'וני.

ג'וני הוא סוג של גרסה מוקדמת ואמינה יותר של טיילור דרדן מ"מועדון קרב": הוא מציב מראה לתרבות הצריכה ולצורך של החברה לעבוד, הוא כמה למגע אנושי מכל סוג, ולרוב המגע הזה כרוך באכזריות או רוע לב, למרות שג'וני גם מסוגל לגלות רכות ואהבה. דומה כי אין לו בעיה לפתות נשים, אולם ברגע שזה קורה הוא מרגיש צורך להשפיל אותן ולעתים זה נגרר מעבר לאלימות. ג'וני שונא עבודה ואוהב השכלה: הוא סוחב ספרים, גונב ספרים ומדבר על התוכן שלהם. הדבר הזה הופך אותו למעט יותר מעורר סימפטיה מג'רמי, עשיר שלא מתעניין בספרים ומשתמש באמנות רק על מנת להשפיל נשים. ג'רמי נהנה לשלוט באחרים והוא הרבה יותר רשע בכוונה תחילה מאשר ג'וני, אולם בשורה התחתונה, בעירום מהעמדת הפנים, שניהם בסופו של דבר אנסים אנוכיים. ג'רמי משתמש במבנה החברתי, אבל הוא לא מרוצה ממנו וגם הוא מתכנן להתאבד לפני הזקנה. הוא רוצה להיות החזק ומסוגל להיות רק החזק.

יש בסרט ביקורת חברתית ודיון בפערי המעמדות, אבל זה לא הדבר המרכזי או אפילו הייחודי. לג'רמי יש יותר סיכוי לחמוק מביצוע הפשעים שלו, אולם מה שמטריד את ג'וני הוא בסופו של דבר לא האופציה לקבל מכות או חוסר היכולת לשרוד, אלא חוסר רוחני: הפער בין הידע שרכש בספרים לקיום שלו במציאות. הפער בין המוחשיות של החיים והתחושה כי תוך שנים ספורות ייתכן ולא רק החיים שלו יסתיימו, אלא גם החיים על פני כדור הארץ. הוא לא יודע זאת בוודאות, אבל הוא מפרש כך את נוסטרדמוס. המחשבה כי סוף העולם אכן קרב כוללת גם רובד פילוסופי נוסף: אם סוף העולם ידוע מראש, הכל ידוע מראש, כולל הגורל האישי. השאלה של גורל מול בחירה אקראית עולה בסרט דרך העונש שג'וני מקבל: הוא לכאורה מנסה לברוח מלספוג מכות, אבל סופג מכות באופן אקראי. האם הוא נענש על החטא שלו, או מותקף בלי סיבה? התשובה היא כנראה גם וגם ונתונה לפרשנות מצד הקהל.

הבריחה הראשונה של ג'וני היא רק אחת מתוך כמה בריחות בסרט. במידה מסוימת, כל הדמויות בסרט מחפשות לברוח מחלל בחייהן והחלל הזה הוא לרוב רוחני. למשל, לואיז ברחה ממנצ'סטר ללונדון ושוקלת לברוח בחזרה. סופי בורחת מן הריקנות בחייה על ידי מין ותקווה לקשר עם ג'וני ולבסוף בורחת מן הדירה בלי יעד. שומר הלילה בבניין בורח מן השעמום על ידי הצצה לאישה הרוקדת בחלון, והאישה הזו מתגלה כאלכוהוליסטית שבורחת מן המציאות דרך השתייה. סנדרה, השותפה היותר מסודרת של סופי ולואיז, ברחה מחייה כאחות לחופשה באפריקה עם החבר שלה ואז ברחה מן החבר במהלך החופשה. אף בריחה כזו לא כוללת פתרון קבוע והריקנות הרוחנית עדיין רודפת אחרי הדמויות. ייתכן והצורך בחיים מתגמלים ועושר רוחני הוא כוזב ויש להתפשט ממנו. אולם, כאשר פושטים אותו מתגלה רק האכזריות של האדם העירום.

אולי יותר נכון לכתוב ״של הגבר העירום״. הנשים בסרט הזה אולי נואשות וספגו אלימות, אבל הן גם יותר סימפטיות מן הגברים ובשלב מסוים כל אחת מהן גם מבצעת פעולה קטנה של חמלה וחיבה במצבה הנואש. הסרט לא ממש מראה מצב של גברים אכזריים ונשים רחומות, שכן הנשים הן בשום שלב לא רק קורבנות והניאונסים בהתנהגות שלהן חושפים פגמים ואנוכיות. בזכות שיטת העובדה של לי, כל אחת מן הדמויות הללו היא לא רק פגומה, אלא גם מוכרת בדרכה ומעוררת הזדהות.

קשה לי להגדיר את ג'וני כמעורר סימפטיה בשום שלב, אבל הוא מרתק בהשקפת העולם שלו והוא מעורר חוסר נחת ברגע שהצופה כן מוצא הקבלה בין ההתנהגות שלו להתנהגות נורמטיבית יותר של בני אדם, או לחלופין מוצא את ההיגיון בהשקפת העולם שלו. הקולנוע של לי שם דגש על פרטים קטנים ולכן אף כיוון לקריאה של הסרט עליה רמזתי כאן אינו מוטח בצופה באופן חד משמעי, רק מרחף מעל לסרט. ייתכן וכל מה שיש זו התנהגות אנושית שהיא לפעמים פגומה ומלאה בטעויות ולפעמים נותנת לאכזריות לנצח את העזרה לזולת. אבל משהו בעירום החייתי של הסרט מפשיט גם את שכבת האכזריות ומה שנותר הוא מבט בחיה האנושית, מבט שמוסיף לסקרן גם כשזה לא נעים לצפייה. גם כאשר קשה לנסח בדיוק מדוע.

הסגנון של הסרט תורם לכך. הבמאי והצלם הקבוע שלו עד היום, דיק פופ, נעים בין שוטים של מצלמת כתף תזזיתית לבין שוטים מוקפדים יותר עם קומפוזיציה יצירתית של האדם מול הסביבה, ושימוש מרהיב בתאורה מצומצמת בסרט שחלקים נרחבים ממנו מתרחשים בלילה. היופי החזותי הזה מתאר מציאות קודרת ולפעמים מתכתב עם הקולנוע האפל. לפחות עבורי, לפרקים יש בו הדהוד ל"תפוז מכני" של קובריק, בטח בסצנות האלימות הבלתי מוסברת. אך הקולנוע של לי בסרט הזה אף פעם לא מוקפד עד הסוף, שכן גם בעשייה שלו הוא מחפש את הפגמים, כפי שהוא מחפש אותם בהתנהגות האדם.

תגובות

  1. Arie Ansel הגיב:

    ג'וני אנושי, אנושי מדי, האכזריות שלו נובעת מניהיליזם ואינה לשמה כמו אצל ג'רמי שדווקא נהנה מאוד מהסדר החברתי, והבריחה שלו מבחירה באהבה נגזרת מהחיפוש שלו אחר תבניות שאינן בורגניות משפחתיות אלא עמוקות יותר, אחד הסרטים היותר טובים שראיתי אם לא ה, אם כי יכול להיות שאני מתלהב כי אני בעצמי חייתי הרבה שנים כסוג של ג'וני כזה שתוליוס באמת משחק אותו למופת

  2. the real bronson הגיב:

    מה קורה עם אימת החודש?

    1. אור סיגולי הגיב:

      הי, הדד-ליין הוא עוד שבוע מהיום 🙂 עובדים על זה…

  3. סינפיל הגיב:

    סקירה טובה, ברם, חסר פירוט, פירוט שכל דיון בסרטיו שממנו נפקד יצא נפסד מאוד, אודות ההבדלים התהומיים והמהותיים מאוד בין סרטיו בפרט (ובין הפרדיגמה ההומניסטית־הפרגמטיסטית, קרי, האמנותית, בכלל) לבין סרטי הפרדיגמה ההייטקיסטית־הגיזמואיסטית־הגאדג׳טיסית, קרי, ההוליוודית והבידוריסטית, ראה passim במפורש וברחל בתך הקטנה לכך אצל Carney, Raymond Francis, Junior and Quart, Leonard, (Contributions), “The Films of Mike Leigh: Embracing the World,” (Cambridge Film Classics, General Editor: Carney, Raymond Francis, Junior, Cambridge, New York, New York, Oakleigh, Melbourne, and Port Melbourne, Victoria, Madrid, Cape Town, Singapura, São Paulo, São Paulo, Delhi and New Delhi, National Capital Territory of Delhi, Dubai, Dubai, Tôkyô, and México, Distrito Federal: Cambridge University Press and University of Cambridge Local Examinations Syndicate Assessment and Press Syndicate of the University of Cambridge, 2000), אחד מספריו המעולים של גדול חוקריו של הקולנוע האמנותי.

להגיב על אור סיגולי לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.