• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר וקצת על ״שלום ולא להתראות״

17 במאי 2022 מאת אורון שמיר

בשנה שעברה ניסה פסטיבל הקולנוע הצרפתי לשוב אל הסינמטקים, אחרי מהדורה מקוונת ב-2020. באופן נדיר, שכמוהו לא קרה מאז 2012 בה התחלנו לסקר את האירוע בסריטה, יצא שלא כתבנו עליו כלל. מצב בתי הקולנוע באמצע מאי של לפני שנה היה של פעילות חלקית בלבד, למי ששכחו, וכך גם הסינמטקים השונים. כך יצא שלא הייתי בטוח לגבי פתיחתו בזמן אמת, והשבוע שלאחר מכן היה החזרה המרגשת והעמוסה של בתי הקולנוע לפעילות עם המון סרטים. עד שהסתיים אירוע הקולנוע הצרפתי, לא הספקנו כלל להתייחס אליו. באקט של חסד עבור הצופים והצופות שזה היה מצבם, סרט הפתיחה של הפסטיבל הקודם יוקרן שוב בזה הנוכחי, ולכן בחרתי לנצל את ההזדמנות ולכתוב כעת על ״שלום ולא להתראות״. הוא גם אחד מכמה וכמה סרטים המתוכננים להיעזר בפסטיבל לטרום בכורה לפני יציאה לאקרנים בשבועות הקרובים. אודותם הכנתי מדריך מקוצר בתקווה שנספיק לכתוב גם עליהם.

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022 נפתח אמש בפעם ה-19 בתולדותיו, חגיגת קולנוע פרנקופונית שתימשך עד סוף חודש מאי. זה אומר 16 סרטים צרפתיים, כאשר התוכניה משתנה מעט בין הסינמטקים המשתתפים – תל אביב, ירושלים, חיפה, הרצליה, חולון, שדרות וראש פינה. הפסטיבל, בניהולה האמנותי של קרולין בונה מ״עדן סינמה״ ובשיתוף המכון הצרפתי בישראל, נפתח עם סרט שייצא לאקרנים בחמישי הקרוב – ״אייפל״ (Eiffel). בסרטו של מרטין בורבולון, רומן דוריס מגלם את המהנדס שעל שמו קרוי המבנה המפורסם בפריז, בשנה בה תיכנן את המגדל, ואמה מקי את אהובתו והשראתו. תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט ותודה ליח״צ. סרט הנעילה של הפסטיבל יהיה ״מישהו שומע אותי״ (Hear Me Out) של פסקל אלבה, שגם מככב כגבר המאבד של שמיעתו ומסרב להודות בכך, ולצידו סנדרין קיברלין בתפקיד זו שתעניק לו הזדמנות נוספת.

כוכבות נוספות שיעטרו את סרטי הפסטיבל הן איזבל הופר ב״ההבטחות״, סרטו של תומא קרויטוף בו היא מגלמת ראש עיר של פרבר פריזאי מלא מהגרים, קארין ויאר בסרטו של אוליבייה פיו ״טוקיו רועדת״ על מנהלת צרפתייה בעיר היפנית בזמן רעידת האדמה של 2011, וז׳ולייט בינוש בסרט ״בין שני עולמות״ של עמנואל קארר, שם תמצאו אותה כסופרת שעורכת תחקיר על מנקות במהלכו היא עוטה על עצמה סינר של עובדת ניקיון. האחרון הוא אחד מאותם סרטים שגם צפויים לצאת מסחרית אל בתי הקולנוע בעתיד הקרוב, ואל הרשימה הזו יש להוסיף עוד כמה. ״הכל עבר בשלום״, סרטו של פרנסואה אוזון, מציב את סופי מרסו כגיבורת הסיפור על אב שעובר אירוע מוחי ומבקש מבתו לסיים את חייו. אנדרה דוסולייה הוא האב וגם שרלוט רמפלינג כאן. ״דלישס״, שנקרא לרגע ״השף הצרפתי״ אך שב לשמו המקורי, הוא סרטו של אריק בנארד השב אל המהפכה הצרפתית כדי לספר על שף שירד מגדולתו ואיבד את משרתו, מה שמאלץ אותו להתחיל מחדש ולקחת תחתיו שוליה שאפתנית.

קאסט מרשים אפשר למצוא בסרט ״אשליות אבודות״, עיבוד לרומן של בלזק בבימויו של קסבייה ג'יאנולי, בכיכובם של בנג'מן וואזן, ססיל דה פראנס, ג'רארד דפרדייה וקסבייה דולאן. מדובר בדרמה רומנטית ותקופתית על אהבתם של משורר חסר מעמד וברונית פריזאית, שהתחרה בפסטיבל ונציה הקודם וסחף את פרסי הסזאר דאשתקד. מי שרוצה עוד קצת רומן דוריס, הוא מככב גם ב״מחכים למר בוג'נגלס״, עיבוד של רג'י רוינסאר לספר שתורגם לעברית בשם ״ככה החיים יפים״. לצידו של דוריס מככבת וירז'ני אפירה, שתופיע גם בסרט נוסף בהמשך, והשניים מגלמים זוג הולל שחייו הם מסיבה, הדועכת ברגע שמגיעות בשורות רפואיות.

כרבע מהתוכניה מוקדשת לסרטי במאיות, למשל ״שביר״ של אמה בנסטן, אודות עובד בחוות צדפות שהצעת הנישואין לחברתו לא הולכת כמתוכנן. את נטלי ביי תוכלו לפגוש על המסך בסרט ״הוט קוטור״ של סילבי אוחיון, על תופרת ותיקה בבית האופנה של כריסטיאן דיור המחליטה ללמד את רזי המקצוע דווקא למי שניסתה לגנוב ממנה תיק. אורליה ג'ורג' שאבה השראה מן הרומן ״מגדלנה החדשה״ בסרטה המספר על פליטה במנוסה במלחמת העולם הראשונה, המאמצת את זהותה אישה שהיא חזתה במותה, בסרט ״במקומה של אחרת״. גיבורה צעירה אפשר לראות גם בסרטו של פרנסואה פאברה, ״הקומפניונס״, המספר על נערה עם משיכה לאמנות רחוב המוצאת לה בית יצירתי בעיר נאנט. זאת בעוד בסרט ״יותר מדי אהבה״, של פרנקי וולאך, הבמאית מככבת לצד בני משפחתה בסרט על יוצרת צעירה המוקסמת מסיפורה של סבתה ומבקשת להביאו למסך. שניים נוספים המככבים בסרט של עצמם הם ברנר קמפן ואלכסנדר ג'וליאן, שדרכיהם מצטלבות ברכב לוויות בסרט ״מחשבות נפלאות״. יש עוד לפחות יוצר אחד העונה להגדרה זו, אבל עליו ועל סרטו קצת יותר בהרחבה משום שאותו הספקתי לראות, כאמור.

שלום ולא להתראות
Adieu les cons

עברו כארבע שנים מאז ״להתראות שם למעלה״, סרטו של אלבר דופונטל המביים, כותב ומככב בסרטיו (ומשחק בסרטים של אחרים, למשל בתור הצלע השלישית ב״בלתי הפיך״). אולם, סרטו הבא שכולל אף הוא את המילה ״להתראות״ בתרגום לעברית, שייך לשנתון של 2020 והגיע אלינו באיחור נסלח. בזמנו הוא זכה בשישה פרסי סזאר, כולל המרכזיים שבהם, ומאז הספיק היוצר להתארח בתפקיד קטנטן בסרט ״הבאג הגדול״ של ז׳אן-פייר ז׳נה. אני מציין זאת משום שגם בסרטו הקודם, האסתטיקה והתזזיתיות השובבית של השפה הקולנועית בה משתמש דופונטל הזכירו לי את בן ארצו.

זה קורה גם הפעם, אפילו ברמת השימוש בצבעים (פריים לעיל להוכחה), וכמובן במוזיקה המתקתקה והעריכה החלקלקה. אבל לפני שאפשר יהיה לקרוא לו ״ז׳נה לעניים״, דופונטל פותח את סרטו בהקדשה לטרי ג׳ונס ומשלב מאוד מוקדם הופעת אורח של טרי גיליאם – שני הטרים של חבורת מונטי פייתון. אני לא בטוח שהפייתונים היו מאשרים, אבל ההכללה שלהם עוזרת לווסת ציפיות. זאת משום שסרטו החדש של הבמאי הוא יותר קומדיה מטורפת מאשר דרמה בעלת עומק רגשי, כפי שהיה הקודם שלו, אם כי בהחלט ניכרים נסיונות לרגש.

וירז'ני אפירה מגלמת את הדמות הראשית, סוז, שבתחילת הסרט מקבלת בשורות איומות על סופה הקרב, אך באופן קומי. זה גם מה שקורה לדמות שמגלם דופונטל, שאת שמו אף דמות אחרת בסרט לא מצליחה להגות כמו שצריך. החדשות הרעות שלו פחות מחרידות, אבל מביאות אותו אל הקצה ואל ניסיון התאבדות במשרדו. אני שב ומזכיר שמדובר בקומדיה, והניסיון לא צולח אלא הופך לתקרית. המשטרה בעקבותיו ועדת היחידה שיכולה לעזור לו היא סוז, הסוחטת אותו לעזור לה ולהשתמש בכישוריו הטכניים כדי לאתר את התינוק שמסרה לאימוץ כשהייתה בת 15 ואומללה. המסע הרחק מזרועות החוק ואל תוך הארכיבים של מחלקת הבריאות, מפגישים את הזוג המוזר עם ארכיבאי עיוור (ניקולא מארי), כי עד עכשיו הסרט לא היה משונה מספיק. מבלי לגלות עוד, אספר שזה אכן נהיה יותר ויותר משונה אבל גם משלב את אלמנט הרגש שהתרעתי עליו קודם.

הדבר נכון בעיקר עבור שתי הדמויות הראשיות, הזוכות לעלילות מלאות כאב מצד אחד ורצון לגאולה מאידך, כאשר דמויות המשנה נותרות כאתנחתא קומית. כולל רפרנסים בשמות לדמויות מ״ברזיל״ של טרי גיליאם, אם לשלב אותו לרגע זו לא מחווה גדולה מספיק, ובדיחות חוזרות שהן ספק ייחודיות וספק תמוהות, דוגמת רופאים שלא מסוגלים להגיד שום דבר נחרץ. דופונטל שומר על הקצב גבוה והסרט טס לאורך פחות משעה וחצי, כאשר גם המימד החזותי מאוד משתדל לא לשעמם. למשל בניסיון לקחת אלמנט סטנדרטי כמו פלאשבק ולערוך אותו בסגנון שכמעט מזכיר אנימציה חמדמדה, על אף התוכן הקשה. גם זה כבר סימן היכר של הבמאי, גישה גחמנית וקלילה לחומרים ולנושאים כבדים, כך שהוא לא רק עקבי אלא גם מוסיף להשתכלל. עם זאת, חיבבתי את סרטו הנוכחי פחות מאשר את הקודם, גם אם הופתעתי ממנו יותר פעמים. שיא ההפתעה לא ממש קשורה לסרט, שבצירוף מקרים בחר באותה סיבה מסרטנת עבור הגיבורה שלו כמו ״דרומית לגן עדן״. את זה לא ראיתי בא.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.