״שרלוט״ ו״השורד״, סקירה כפולה לרגל יום הזיכרון לשואה

שנת 2022 מסמנת שינוי מגמה ביחס של בתי הקולנוע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. אם בעבר, פרט לסינמטקים, היחס התבטא רק בסגירה הנדרשת בחוק בערב יום השואה, השנה עלו מספר סרטים בנושא יומיים לפני התאריך, והקהל אף היה יכול לצפות בהם במחיר מוזל, לפני שהם ממשיכים בהפצה סדירה החל מן היום עצמו עצמו, שחל השנה בחמישי (מועד הצטרפות סרטים חדשים לבתי הקולנוע בדרך כלל). בפוסט זה אסקור בקצרה שניים מן הסרטים אשר עלו לאקרנים בדרך זו והספקתי לראות, שניהם מעניינים בעיניי בזכות הנושא אבל לא רק.

שרלוט
Charlotte

בהדרגה, ייצוג השואה עובר מדומיננטיות של שחור-לבן לדומיננטיות של אנימציה. הדבר קשור לתהליך רחב יותר של הצגת מראות קשים בצורה נגישה, כפי שניתן לראות גם בסרטים כמו "לברוח" – האנימציה לא רק מאפשרת להראות תחושות פנימיות של דמויות באמצעים יצירתיים, היא גם מאפשרת שחזור של העבר ואולי גם דרך קלה יותר לעיכול של חוויות קשות, ולפעמים גם הנגשה שלהם לקהל צעיר יותר. החלק האחרון אינו רלוונטי ל״שרלוט״, סרטם של אריק וארין וטאהיר ראנה, שאני מקווה כי אף אחד לא יתבלבל ויחשוב שהוא מיועד לילדים בגלל סגנון הציור שנחשף בפוסטר חושף. יש בסרט אירועים קשים, וגם מין, אם כי הטיפול בשני המקרים הוא לפרקים קצרים.

הסרט מספר את סיפורה האמתי של הציירת הגרמניה-יהודיה שרלוטה סלומון, אמנית ילידת 1917 שלא זכתה להכרה גדולה בחייה הלא-ארוכים. לאחר השואה נחשף פרויקט ציורים גדול עליו עבדה במהלך המלחמה ותיאר את חייה, חיי משפחתה וגם אירועים שדמיינה אבל היו מהותיים עבורה, בסדרה של כ-1,300 ציורים. סוג של רומן-גרפי מוקדם בשם "חיים, או תיאטרון?", כמובן מבלי לדעת מה זה רומן גרפי. לפני כן, שרלוטה (המכונה בסרט שרלוט, או לוטה) נאלצה לעזוב את האקדמיה לאמנות בברלין בגלל היותה יהודיה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה עברה מגרמניה לצרפת על מנת לטפל בסבה וסבתה, כאשר היחסים שלה עם הסב היו סבוכים, אם לנסח זאת בעדינות. החיים של שרלוטה האמיתית היו קשים למדי אפילו אם לא מכניסים למשוואה את השואה ואת היותה פליטה: אמה נפטרה בגיל צעיר, במשפחה שלה יש היסטוריה של גורל לא נעים לנשים, ויש גם את הסיפור עם סבה שלה. הדבר בה לידי ביטוי גם ביצירה שלה, כפי שהתרשמו מכריה עוד במהלך הקריירה האמנותית שלה.

בשלב מוקדם בסרט, בשיחה עם מאהב, הוא שואל אותה האם היא מציירת לפעמים גם רגעים שמחים. היא אומרת שהיא עושה זאת מדי פעם, אבל לתחושתה, המראות הקודרים הם יותר ריאליסטיים. לזכותם של הבמאים, והתסריטאים אריק רוטפורד ודויד בזמוזגיס, הם מקפידים להכניס לסרט שלהם גם רגעים שמחים, או לפחות קלילים יותר. הם עושים זאת באופן שלא פוגע בתיאור של רדיפת היהודים בגרמניה ומאוחר יותר בצרפת, וגם בתיאור ההתמודדות של שרלוט לא רק עם העולם החיצוני, אלא גם עם עולמה הפנימי.

התוצאה היא סרט עם מספר גדול למדי של סצנות אפקטיביות, מסוגים שונים. לפרקים, הסרט הוא סוחט דמעות כצפוי ממנו, אבל יש בו גם רגעים של התרשמות מסגנון הציור של סלומון ומן העיבוד שלו בסרט, רגעים של סיפורים רומנטיים, ולהבדיל רגעים שנראים כמו לקוחים מסרט מתח. כולל שימוש יפה של התסריט בפערי מידע ואירועים המתרחשים מחוץ לפריים, באופן שגם משחק עם הדרך בה שרלוט, לפי עדותה בסרט, עירבבה בין דברים שאותם חוותה בפועל לבין דברים שחשבה. הטכניקה מאפשרת לסרט לגעת בצדדים שנויים במחלוקת בסיפור חייה של הגיבורה, כפי שנחשפו בשנים האחרונות.

רוב הסצנות הטובות של ״שרלוט״ הן כאלו שבמקום לקדם את העלילה מקפיאות רגעים בזמן, כפי שעושה ציור בודד. הסרט מבצע זאת הן על ידי הצגת סצנות מחיי היומיום והן על ידי סצנות בהן האנימציה לא מראה תנועה של הציורים הדוממים, אלא תהליך בו כתמי הצבע הופכים לציור דומם, מה שמדמה את תהליך הציור באופן אפקטיבי ולירי. לא כל הסרט שומר על רמה אחידה של ליריות, יופי הציורים או דרך הסיפור. לצד הסצנות הטובות עליהן דיברתי, יש בסרט גם לא מעט רגעים בהם נדמה כי היוצרים לא מצאו דרך מעודנת או מורכבת להעביר את העלילה, והתוצאה היא סצנות מזורזות או דמויות חד-מימדיות. התיאור הזה יכול להיות תקף לכל דמויות המשנה וכמעט גם לדמות הראשית. אך גם במקרה של הפגמים, האנימציה מאפשרת להתגבר על הפערים באיכות והסרט נותר יעיל גם מעבר לחשיפת הסיפור האמתי, שהוא חזק מספיק בפני עצמו, בדומה למקרה של הסרט השני בסקירה זו.

השורד
The Survivor

הסרט בעל השם ההגיוני אך לא מאוד ייחודי, מבוסס עם הזיכרונת של הארי (הרצקו לפני שהיגר לארה"ב) האפט, ניצול אושוויץ ששרד בין היתר בזכות הפיכותו למתאגרף במחנה ההשמדה. סיפורו הוא בעל דמיון לסיפורו של העיתונאי נח קליגר, שתועד בסרט "להתאגרף לחיים", אולם דומה כי הרקע באיגרוף טרם המחנה היה שונה בשני המקרים, כמו גם סוג הבחירות שנעשו לטובת ההישרדות. לאחר ההגירה שלו לארה"ב, האפט החל בקריירה של מתאגרף מקצועני ושאף לקבל קרב מול המתאגרף הגדול של תקופתו, רוקי מרציאנו. הוא עשה זאת גם מתוך תקווה שהדבר יפרסם את שמו ויעזור לו למצוא את אהובת נעוריו, אותה לא הצליח לאתר אחר המלחמה. במקביל, הוא נאבק בשדים שנוצרו עקב השהות במחנה והטבע של סיפורו האישי.

את התסריט כתב ג'סטין ג'ואל גילמר, תסריטאי עם ניסיון בעיקר בטלוויזיה, כאשר השם המוכר יותר נמצא על כיסא הבמאי: בארי לוינסון. משהו מאוד מוזר קרה לקריירה שלו. הוא פרץ עם הסרט האישי "דיינר", אחריו הפך לאחד מן הבמאים האמריקאים המצליחים ביותר בשנות השמונים, עם סרטים כמו "בוקר טוב וייטנאם" ו"איש הגשם". לאורך שנות התשעים שמר על מעמד כבמאי הוליוודי בכיר, אולם בעשורים האחרונים דומה כי הסרטים שלו ברובם זוכים לפחות הערכה, או לא ממש מעוררים הדים. לא מדובר בהתדרדרות ברמה של רוב ריינר, אבל דומה כי משהו בקולנוע של לוינסון נותר מעט מיושן וזה ניכר גם בסרט הזה. גם היתרונות אשר יש לו כבמאי נשארו והם נוכחים גם ב״השורד״, כאשר דומה כי הנכס העיקרי שלו, מלבד הסיפור האמתי יוצא הדופן, הוא צוות השחקנים. רובם נותנים הופעות טובות מאוד, גם כאשר לא בכל המקרים התסריט נותן להם הרבה חומר לעבוד עימו.

מי שנושא את הסרט על כתפיו, שכנראה עברו אימונים לצורך התפקיד, הוא בן פוסטר, שייתכן שהוא אחד מן השחקנים האמריקאים הגדולים של דורו למרות שהוא לא תמיד הוא מקבל את ההכרה על כך. כיאה לתפקיד של מתאגרף, דומה כי פוסטר ולוינסון השתמשו בהופעה של ברנדו ב"חופי הכרך" ודה נירו ב"השור הזועם" כסוג של השראה. אולם, פוסטר נותן לתפקיד גם את הגרסה שלו, כאשר הדמות שלו מצויה לפחות בשלושה מצבים נפשיים שונים במהלך הסרט. ההופעה שלו מעבירה היטב שילוב בין נחישות, אשמה פנימית תמידית ורצון לעזור לאחרים, שבפועל בא לידי ביטוי רק במה שיכול להיתפס כמעליב או מנותק.

ההופעה שלו היא העוגן של הסרט המנסה לספר את הסיפור בשלוש נקודות זמן ותוך קפיצות תמידיות בין שתיים מהן, במידה משתנה של הצלחה. התקופה המרכזית בה הסרט מתרחש היא בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, תקופה בה האפט סובל מירידה ביכולתו כמתאגרף, בין היתר כי הוא לא מצליח להשתחרר מעברו. הזיכרונות שלו מן המלחמה מוצגים בשחור-לבן (זה עדיין לא פסק). לפני הכניסה לאושוויץ, הם כוללים בעיקר פרגמנטים של סיפור אהבה עם לאה, המגולמת בידי השחקנית הישראלית דר זוזובסקי, בסצנות שרובן קצרות מדי. לאה היא האישה אותה הוא מנסה נואשות לחפש בארה"ב, גם כאשר שאר העולם איבד תקווה. מי שבכל זאת מנסה לעזור להאפט יותר מאחרים היא עובדת בשם מרים (ויקי קריפס), הנקשרת לסיפור שלו ומוכנה לסלוח לו על הזעם.

במקביל, עיתונאי (פיטר סארסגארד) פונה אל האפט בהצעה שיספר לו את סיפורו מעבר לכך ששרד את אושוויץ. פפה, (ג׳ון לגוויזמו), אחיו של הארי והמשפחה היחידה שנותרה לו, מתנגד לכל צורה של ראיון או דיבור על העבר בשואה. הארי בכל זאת מדבר במחשבה כי לחשוף את סיפורו יעזור לו למצוא את אהבת נעוריו. הסיפור כולל מערכת יחסים טעונה עם קצין אס.אס. (בילי מגנוסן) שמזהה בו כישרון לאיגרוף ולוקח אותו תחת חסותו. זה אומר שהוא מכריח אותו לעשות דברים אם הוא לא רוצה לקבל כדור בראש, והדברים הם לא רק איגרוף כמו שאנו מכירים אותו ולא רק דברים שבהכרח יעברו בלי ביקורת שנים ספורות אחרי המעשה. כאשר הסרט מתקדם, דני דה ויטו מגיע כדי לגנוב את ההצגה לכמה דקות, בתור מאמן איגרוף. אחרי שזה קורה, התפקיד של קריפס גדל למשהו שמאפשר לה להראות את הכישורים שלה. בנוסף, מעבר לחזרה אל העבר, הסרט גם מרמז בהתחלה למשהו שקורה בשנת 1963, כי למה לעבור רק בין שני צירי זמן.

יש הרבה היגיון בבחירה של הצגת המלחמה בקטעי פלאשבק, שכן הסרט עוסק גם בפוסט-טראומה. לפרקים, הדבר נעשה בצורה יעילה ולפרקים בצורה מגושמת או מיושנת, כאשר הסרט מזכיר את הפלאשבקים הבוטים אך יעילים לזמנם בסרטו הנהדר של סידני לומט, "המשכונאי". אולם הבאלגן העיקרי של ״השורד״ לא קשור לקפיצה בין הזמנים, אלא למיקום של רגעי השיא בכל אחד מצירי הזמן. הדבר נובע מן הסיפור האמתי ודורש מן הסרט לאתגר את הקהל, שכן אירוע אחד שנראה כאילו כל הסרט מוביל אליו מתרחש לא הרבה אחרי נקודת האמצע. הדבר מאפשר להדגיש את הדרמה הפנימית גם אחרי השיא, אולם הסרט לא תמיד הולך עד הסוף עם הצלילה לתוך הנפש של הגיבור, ולא תמיד מקנה לסיפור הפסיכולוגי שלו ייחוד. ייתכן ודווקא בגלל שחלק מן הסצנות נראות קצרות מדי, הסרט מרגיש ארוך מדי. אולם, הסיפור שבליבו לא מפסיק לעניין וההופעה של פוסטר ושאר השחקנים מצדיקה את הצפייה.