״אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל״, סקירת נטפליקס

בשלושת החודשים הראשונים של השנה, היצע סרטי המקור של נטפליקס לא כלל יותר מדי תכנים בפרופיל גבוה. עם תחילת אפריל עלו לשרת שני סרטים של במאים מוערכים ומשפיעים, ולא בתור מתיחה. עושה רושם כי  "הקפסולה" (The Bubble) של ג'אד אפטאו הוא הסרט שמקבל סיבוב יח"צ רציני יותר, ואילו סרטו החדש של ריצ'ארד לינקלייטר, "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" (Apollo 10½: A Space Age Childhood), נדחק מעט לשוליים. אולי באופן הולם לבמאי שאומנם לא מהסס לעבוד עם הוליווד, אבל נותר בשוליים של הקולנוע האמריקאי, גם בגלל שסרטיו הטובים הם כאלו המקדשים את הרגעים הקטנים בחיים על פני סיפורים מורכבים.

לינקלייטר הוא יוצר קולנוע מרתק שצבר חמש מועמדויות לאוסקר במהלך הקריירה, אבל משהו בקולנוע שלו מרגיש רחוק מן התפיסה המקובלת של קולנוע מסחרי. עבורו, הרגעים החשובים ביותר הם אלו שכנראה היו נחתכים בעריכה ברוב הסרטים המסחריים. ועדיין, לינקלייטר יוצר סרטים המספרים סיפור, לפעמים אפילו סיפורים יוצאי דופן. על פניו, סרטו החדש מספר סיפור היסטורי גדול: הנחיתה על הירח. אבל בניגוד לחלק מן הניסיונות הפחות מוצלחים של הבמאי בקולנוע המסחרי, הפעם לינקלייטר בונה את הסרט בסגנון שלו. למעשה, ייתכן וזהו אחד מן הסרטים האישיים והמייצגים ביותר שלו, כאשר במקרה של הבמאי הזה, כלל שהוא פונה יותר לגחמותיו האישיות – התוצאה טובה יותר. זהו גם הסרט השלישי בו הבמאי בוחר להעביר את הסיפור דרך אנימציה, ומבין שלושת הסרטים המונפשים שלו (יחד עם ״חיים בהקיץ״ ו״סורק אפלה״), "אפולו ½10: הרפתקה בעידן החלל" הוא המעודן ביותר מבחינה סגנונית, אך גם המגובש ביותר והסוחף ביותר.

הסרט מבוסס באופן חופשי על זיכרונות הילדות של לינקלייטר משנת 1969, בה הוא היה בן תשע וגדל ביוסטון, קרוב למרכז תעשיית החלל האמריקאית. אפשר לחבר את הסרט הזה לגל סרטי הבמאים שחוזרים לילדות שלהם, אבל דרך הסיפור של הסרט הזה קרובה יותר אל "ליקריץ פיצה" מאשר אל "בלפסט", ולא במפתיע – "ליקריץ פיצה" הושפע מ"טריפ נעורים" והקולנוע של לינקלייטר באופן כללי. הדגש הוא על חווית מתמשכת של ילדות ופחות על רגע של תפנית, גם אם מדובר בסופו של דבר בסיפור גדול מבחינה היסטורית. אפשר לתאר את הסרט כעוסק בנחיתה על הירח מנקודת מבט של ילד בן תשע, אבל למעשה הסרט עושה זאת ישירות רק בדקות הפתיחה ואז בחצי שעה האחרונה. בין לבין, יש מה שניתן לכנות כחצי שעה של אקספוזיציה, או להבדיל, רצף של אנקדוטות על החיים ביוסטון ופרבריה סביב שנות הששים. רוב האנקדוטות נוגעות לדמותו של הילד ששמו סטן, שדומה כי הוא סוג של אלטר-אגו של הבמאי. אבל לא פעם הדגש עובר לדמויות אחרות במשפחתו או לילדים אחרים באופן כללי.

על פניו, השעה הראשונה של הסרט לא מספרת סיפור רציף אלא מציגה תמונה של הווה מתמשך, גם אם במבט לאחור. במקביל, השעה הזו מתארת ניצנים ראשונים בגדילה של מי שיהפוך להיות מספר סיפורים, דרך העיניים של אותו מספר בגיל מאוחר יותר. סטן מדובב בתור ילד בידי מילו קוי, אבל הקול הדומיננטי בסרט הוא של סטן המבוגר, המדובב בידי ג'ק בלאק, שחקן שדומה כי רוב התפקידים הקולנועיים המוצלחים שלו היו אצל לינקלייטר. הוא מוסיף למתרחש תובנות ממרחק הזמן והוא המבוגר מצטיין כי סטן הצעיר הצטיין בהמצאת סיפורים ושקרים קטנים. כך מתאפשר לכל הסרט להיות בו זמנית שיקוף נאמן של התקופה, עם אופציה להקצנת המציאות ורצף של בדיות קטנות, בשילוב עם בדיה אחת גדולה הקשורה לשלד הנראטיבי של הסרט ברגעים בהם הוא כן נוגע בסיפור הגדול יותר.

אף כי הרקע המשפחתי של סטן שונה בכמה פרטים מן הרקע של לינקלייטר, התחושה היא כי הוא אכן יגדל להיות במאי קולנוע. חובבי לינקלייטר ישימו לב כי פרט למשפחה, משחקי ילדות, ועיסוק במשימות היציאה לחלל, הסרט מקדיש זמן רב לבייסבול ורומז כי סטן מצטיין בתחום. בעיניי, הדבר הופך את הסרט לסוג של חלק שלישי בטרילוגיה של לינקלייטר על החיים כמתבגר/אדם צעיר בעל אופציה לקריירת בייסבול, אחרי "טריפ נעורים" שנוצר על פי יום אחרון ללימודים בתיכון בשנות השבעים, ו"כולם רוצים את זה" שעסק בשבוע הראשון של שחקן בייסבול בקולג' כעבור מספר שנים. כעת, בסרט הזה אנו פוגשים בדמות דומה מעט לפני גיל ההתבגרות, אבל כבר עם אהבה לבייסבול, מעשי קונדס קטנים וסקרנות מבנות המין השני.

ההבדל הוא שסרט זה מתרחש ברובו על פני תקופת זמן לא מוגדרת או מוגבלת, סוג של חריגה מרוב סרטי הבמאי שנוטים להתרחש במהלך יום בודד, או לעסוק בפער בין נקודת שונות בזמן כפי שעשה בסרטו "התבגרות". אך למעשה, הסרט כולו הוא הרהור על הזמן שחלף וניסיון לבנות מחדש את המקום באמצעות הזיכרון. היחס לסרט כולו כאל זיכרון הוא חלק מן הדרך בה הבחירה באנימציה באה לידי ביטוי. חלק מן הסיבות לשימוש באנימציה בסרט נובע משיקולי תקציב, בעיקר לגבי סצנות הכוללות יציאה לחלל ונחיתה על הירח. אבל הסרט מאמץ את הסגנון גם לגבי האופן בו הוא משחזר את העבר באופנים שונים.

בסרטי האנימציה הקודמים שלו, לינקלייטר השתמש בטכניקה הקרויה רוטוסקופיה, בה הוא קודם מצלם את הסרט עם שחקנים ואז אנימטורים מציירים על הצילומים תוך שינוי הרגעים שלכדה המצלמה. הפעם הוא חוזר להשתמש בטכניקה בשילוב עם אנימציה מסורתית יותר. המקומות בהם האנימציה הרוטוסקופית בולטת במיוחד הפעם אינם בשחזור של חווית החיים ביוסטון, אלא בהצגת הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שסטן נזכר בהם. הסרט מציג מספר קטעים בהם הצפייה בתכנים מופיעה על המסך דרך הטכניקה, שצובעת מחדש סצנות מ"צלילי המוזיקה", "חבורת הפראים" ושורה ארוכה של קטעים מתכניות טלוויזיה כפי ששודרו, כולל קטעי ראיונות וחדשות שמופיעים בסרט כפי שהם. התוצאה משלבת בין נוסטלגיה לבין התפעלות מן היופי של הציור על הצילומים המוכרים בחלק מן המקרים.
לצד זאת, רוב הזמן האנימציה לא מבליטה את עצמה. עבור היוצר הזה, אין דבר שראוי יותר להבלטה מבחירת טעם לגלידה, שיחת מתיחה בטלפון הקווי, או מאבק על הצפייה בערוץ טלוויזיה אחד ולא אחר. במהלך הסרט "התבגרות", נשאלת את הגיבור השאלה האם הוא מאמין שיש קסם בעולם והתשובה היא שכן, אבל אנחנו לא תופסים אותו ככזה, שכן לוויתן הוא יצור לא פחות פלאי משדונים. בסרט הזה, הדרך בה דברים התנהלו בעבר הייתה פלאית, כולל דברים אשר נראים בעייתיים בימינו כמו ריסוס בדי-די-טי או ענישה פיזית לילדים.

לזכות הסרט, יש לציין כי הוא יודע מדי להרפות מן התיאור של השגרה ולחזור לדבר אשר שובר אותה, הנחיתה על הירח. בעוד "האדם הראשון" העלילתי ו"אפולו 11" התיעודי העניקו לקהל ממש לא מכבר את החוויה של הנחיתה עצמה, הסרט משלב דרך תחבולה עלילתית הנרמזת בכותרת בין החוויה הזו לבין החוויה הלא פחות מעצבת של צפייה בנחיתה מן הצד. במקרה זה, צפייה של משפחה בה האב עובד עבור נאס"א, אבל רק בצד הלוגיסטי. למרות שהתחבולה נעשית בחן, הרגעים הבולטים בסרט, ולא במקרה, הם אלו הקשורים לציפייה: בשורה על התקדמות הנחיתה במהלך ביקור בפארק שעשועים, רגעי ההמתנה הארוכים לירידה מן החללית, והניסיון להישאר ער במהלך אותם רגעים.

הסרט הופך את הצופים באירוע ההיסטורי לגיבורים היסטוריים, וזה עובד הודות לאותה שעה של אנקדוטות. בזכותה, התחושה היא כי סטן, הוריו, אחיו ואחיותיו הן דמויות עגולות ושונות זו מזו, ולכן הדרך בה כל דמות צופה בהיסטוריה מתרחשת מרגישה אמינה ומגוונת. כולל פערי דורות שבאים לידי ביטוי בכמה אופנים, ונתינת במה גם לביקורת שהושמעה בזמנו כנגד תכנית החלל, וכולל קטע ראיון שהופיע גם בסרט התיעודי "קיץ של נשמה". דרך קטע זה ואחרים נחשפת המודעות של לינקלייטר לכך כי סיפור הילדות שלו הוא סיפור של ילדות טקסנית לבנה ברובה, גם אם הדמות הראשונה ששמה מוזכר בסרט זוכה לשם היספני.

כאמור, מדובר בסרט טיפוסי לריצ׳ארד לינקלייטר. פרט להדגשת הרגעים הקטנים, הדבר בה לידי ביטוי גם בחשיבה על דרך הסיפור עצמה ועל מימד הזמן. יסוד חשוב לא פחות בקולנוע שלו הוא קבלה של פגמי הדמויות כדבר הראוי לאהבה ומצוי בבסיס החוויה האנושית. הקבלה של הפגמים הללו הופכת את סרטיו, כולל הסרט הזה, לחוויה שיש בה גם מימד של הצצה בעלת גוון אינטימי, אבל לא פולשני או שיפוטי. כתוצאה מכך, מצבור הסצנות הקטנות בשילוב עם הפניית המבט אל הירח הופכת את הסרט למקסים ומרגש בדרכו. הוא כולל גם פנייה לפנטזיה די גדולה שלא התרחשה במציאות, אבל בעצם סיפור הנחיתה על הירח שכן התרחש הוא פנטזיה מופלאה לא פחות.