מבט מחודש על סרטי ג'יין קמפיון: קצרים מוקדמים

היציאה לאקרנים (ובהמשך אל נטפליקס) של "כוחו של הכלב" משלימה סוג של תהליך אשר מתעצם בשנים האחרונות: עלייה במעמדה של ג'יין קמפיון כאחת מדמויות המפתח בתרבות של העשורים האחרונים. עלייה המתרחשת דווקא אחרי כעשור בו קמפיון יצרה רק לטלוויזיה, ועוד עשור לפניו בו הסרטים שלה התקבלו בתגובות מעורבות. הדיון מחדש על מקומן של נשים בעולם הקולנוע לא רק העלה את כוחה של קמפיון כאישה שביימה כמו גדולה של סרטים גם בתקופה בה התעשייה הייתה גברית כמעט לחלוטין, כולל זכייה באוסקר על התסריט של "הפסנתר", סרט שהפך אותה לאישה השנייה בלבד שזוכה לקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריות הבימוי, ועוד על סרט מניו-זילנד. לא מכבר, אותו סרט גם נבחר לסרט הגדול ביותר שנוצר בידי במאית במשאל מבקרים/ות מקיף, ולתחושתי קמפיון לא תמיד הייתה במעמד זה.

ההערכה המחודשת לסרטיה בקרב חובבי קולנוע נובעת לא רק מן המגדר שלה, אלא גם מכך שהיא הקדימה את זמנה בסוגיות אחרות. חלקן קשורות לייצוג מורכב של מיניות ודיון בטאבואים, חלקן קשורות ליצירת קולנוע הפועל בתוך הזרם המרכזי, ולפעמים גם בתוך ז'אנרים מוכרים, אבל המתבסס על תחושות יותר מאשר על נרטיב. זה גם כאשר היא נצמדת לספרים מוכרים אותם היא מעבדת. הענייון המחודש בקמפיון בא לידי ביטוי באתרים ופודקאסטים בחו"ל דרך בחינה מחדושת של כל סרטיה, ואני שואף להתחיל לעשות זאת גם בסריטה. זה מגיע גם מתוך סיבה אישית – אולי יותר מכל יוצר/יוצרת קולנוע אחרת, אני חש כי נחשפתי ליצירה קמפיון בגיל מוקדם מדי, לפני שיכולתי להבין את כל הדקויות והאמביוולנטיות הקיימת בסרטיה. לכן ויתרתי מראש על חלק מסרטיה המאוחרים ולא הערכתי כראוי את הסרטים אותם כן ראיתי. על "הפסנתר" כבר כתבתי טקסט אחרי צפייה מחודשת וכעת אני פותח, בלי נדר, בסקירה של הסרטים הנותרים.

את המסע אתחיל בפסטיבל קאן 1986, כנראה הפסטיבל בו קמפיון החלה לקבל תשומת לב בינלאומית. לפסטיבל היא הגיעה עם סרט באורך מלא שביימה לטלוויזיה האוסטרלית, אולם מכיוון שהוא יועד למסך הקטן ואורכו היה קצר יחסית (75 דקות), צוותו להקרנתו במסגרת "מבט מסוים" עוד שני סרטים שיצרה במסגרת הלימודים בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוסטרליה, כשנתיים קודם לכן. הפסטיבל לקח סרט מוקדם יותר של קמפיון מבית הספר לתחרות הסרטים הקצרים של אותה השנה, שם היא זכתה בפרס "דקל הזהב" לסרט הקצר הטוב ביותר. ניתן לראות בכך הקדמה לכך ש"הפסנתר" יהפוך אותה ב-1993 לאישה הראשונה שזוכה בדקל הזהב הראשי.

קמפיון נולדה בניו זילנד, למדה אמנות באנגליה ואז החליטה לעבור לקולנוע ולמדה את התחום באוסטרליה. רוב הסרטים בפוסט זה נעשו בתקופת הלימודים או מעט אחריה. בפוסט זה לא אסקור את כל מה שעשתה בתור סטודנטית, או בטרם ביימה סרט באורך מלא לקולנוע, אבל כן אגע בסרטים הקצרים שהוצגו באותו פסטיבל קאן ובסרט קצר חשוב נוסף. את סרט הטלוויזיה שהביא אותה לפסטיבל אשמור לפוסט הבא. הסרט הקצר הראשון נוצר בשנת 1982 והאחרון בשנת 1986, כאשר כל הסרטים שבאמצע מופיעים כבני שנים שונות באתרים שונים (ב-IMDB בכלל יש בלאגן). אני רושם אותם לפי הסדר שנראה כי בו הם נוצרו, אולם זה לא בהכרח מדויק ובהכרח לא משנה.

Peel
קליפה

זה הסרט שזיכה את קמפיון בפרס דקל הזהב לסרט הקצר, וגם הסרט שאני הכי פחות מחבב מבין הסרטים בפוסט הזה. אף על פי ששגם הוא טוב ויש בו יותר ממה שנדמה במבט ראשון. הסיטואציה המתוארת בו נפוצה בסרטי סטודנטים רבים, גם בישראל (ולא התפלא לגלות כי הסרט נלמד כאן בבתי ספר לקולנוע) – קונפליקט בתוך משפחה, כאשר אף צד לא מוכן לוותר. המשפחה מורכבת מאב, בן, והאחות של האב/הדודה של הילד שהצטרפה לטיול מתוך מחשבה כי תחזור מוקדם הביתה. אלא שהנסיעה התעכבה ומתעכבת יותר כאשר הילד משחק עם תפוז ומשליך את הקליפה שלו מן הרכב. האב עוצר את הרכב ומבקש ממנו לאסוף את הקליפה, הילד בורח והדודה מאבדת את הסבלנות שלה וכועסת על עצירה בגלל עניין שהיא רואה כמשני. הרבה יותר מזה אין בסרט, פרט לביצוע מדויק.

אולם, יש גם מימד של משחק אירוני עם כותרת המשנה של הסרט: ״An Exercise in Discipline״, תרגיל במשמעת. מעבר לכך שייתכן כי הסרט הוא פשוט תרגיל בנושא שניתן בלימודי הקולנוע, הבקשה של האב לאסוף את הקליפה היא סוג של תרגיל משמעת חינוכי עבור הבן. אך ככל שהסרט מתקדם (ואורכו 9 דקות, כך שזה לא הרבה), הוא גם נראה כתרגיל במשמעת עצמית עבור כל אחת מן הדמויות, אשר נדרשת לעמוד על שלה. בסופו של דבר כל דמות מתבצרת בעמדה שלה באופן שהופך את הוויכוח הפשוט למשהו אשר דומה כי אין לו כל פתרון אפשרי, לפחות לא פתרון המוצג בסרט.

Passionless Moments
רגעים חסרי תשוקה

על הסרט הזה חתומה קמפיון בצוותא עם ג'רארד לי, אם כי בחלוק מן המקרים הקרדיט ניתן רק לקמפיון ולי מופיע כשותף לתסריט/הפקה ו/או כבמאי שותף. לי היה חבר של קמפיון ללימודים והקשר המקצועי ביניהם נמשך בעתיד, כאשר הוא חבר עליה לכתיבת הפיצ'ר הראשון שלה, "סוויטי", והרבה יותר מאוחר במיני-סדרה "קצה האגם". את הסרט הזה הם יצרו במהלך הלימודים, אבל בלי אישור מבית הספר. קמפיון משמשת גם כצלמת. הסרט מכיל 10 פרגמטים בלי קשר ישיר ביניהם, פרט לכך שהם מתרחשים באותה שכונה שלווה למראה, ולפי כתובית הפתיחה גם באותו יום – השני באוקטובר (הסרט צולם על פני מספר ימים). כל פרגמנט מלווה בכותרת, קריינות, והוא באורך של פחות מדקה.

בכל השלבים בסרט יש הרבה מאוד אירוניה והטלת ספק, כולל בכותרת הראשית. הרגעים שנראים בסרט הם רגעים אשר בכוונה אין בהם דרמה גדולה מחוץ למחשבה של הדמויות, והדמויות ברובן המכריע נראות כמו אנשים שלא רואים בדרך כלל בסרטי קולנוע. קמפיון המשיכה ללהק דמויות כאלו לסרטיה גם בהמשך, אם כי לצד כוכבים. רק לכאורה מדובר ברגעים בלי תנודות גדולות ובלי תשוקה, וכבר בפרגמנט הראשון דמות מביטה במשפט הקשור לסקס ומצמצמת אותו מן האמירה "מין הוא דבר נפלא וטבעי" ל"מין דבר". בפרגמט השני, ילד מדמיין כי הליכה מן המכולת הביתה היא משימה צבאית הרת גורל. רגע מקסים אחר מציג אישה צעירה הממתינה לשיחת טלפון חשובה, אך את תוכן השיחה אנחנו לא רואים, ולעומת זאת מחשבה על אכילה אקראית של נקניק היא אולי בעלת חשיבות. שורת הסיום היא שיש מיליון רגעים בשכונה וכל אחד מהם הוא נוכחות שברירית שחולפת כמעט ברגע שהיא נוצרת.

הסרט הוא סוג של הצדעה לחיים הפשוטים ולרגעים חסרי תשוקה וחשיבות, אף כי בחלק מן הפרגמטים (לא אלו עליהם כתבתי) העמדת הדמויות בפריים כן מייצרת תשוקה. עולה השאלה האם בכלל ניתן לחוות רגע בלי תשוקה כלשהי או האם יש רגע בחיים שהוא זניח, במיוחד כאשר הסרט מקנה דרך הקריינות וגם דרך הבעות הפנים של השחקנים משמעות לרגעים אשר לא מותירים חותם. כולל אי הבנות קטנות או מחשבה שנודדת מחוץ לפעולה אשר מתבצעת על המסך. זהו סרט שמצד אחד נחווה כאירוני והומוריסטי, מצד שני הוא מצולם בשחור-לבן פיוטי ויש בו הרבה דיוק, לצד רגעי השגרה אשר לכאורה אין בניהם קשר. הפער בין התשוקה להיעדרה ומציאת הדרמה ברגעים נטולי דרמה, גם דרך כניסה לנקודת המבט של הדמויות או למחשבה, היא אלמנט שנראה לי יוסיף ללוות את הקולנוע של קמפיון. ייתכן שהוא מהותי לא פחות מן הדגש על נושאים הקשורים בנשים, נושאים שנמצאים בשלושת הסרטים הנותרים בפוסט.

A Girl's Own Story
סיפורה האישי של נערה

סרט זה כבר ארוך יותר מן הסרטים הקודמים (כ-25 דקות) והוא הרבה יותר מורכב בנרטיב שלו, עמוס בנושאים טעונים, ומכיל דברים אשר יכולים להיקרא כפרובוקציות אבל איכשהו הם מבוצעים בעדינות. שלא לומר באופן שמראה את הרגש והאנושיות מאחורי מה שנתפס כסנסציוני, בטח לזמנו ואולי גם לזמננו. זהו כבר סרט בשל של קמפיון, גם משום שהוא מתעתע בכוונה, כולל שוב בעזרת שימוש ספק אירוני בכותרת שנראית פשוטה אבל הולכת לכמה כיוונים. מצד אחד, ישנה הצהרה על כך שזה סיפור אישי של נערה אחת, מצד שני יש בסרט שלוש נערות וזו המרכזית מבחינת זמן מסך היא לאו דווקא זאת עם הסיפור המסעיר יותר. אולם למעשה, כל סיפור של נערה הוא מסעיר. אפשר לראות בסרט הזה סימנים ליצירות מאוחרות יותר של הבמאית, אבל למעשה הוא די מדהים גם בפני עצמו ובלי קשר לתקופה בה הוא נעשה (1983/1984).

הסרט נפתח בדימוי פרובוקטיבי שיהפוך לטיפוסי לבמאית: ציור מספר הדרכה של גבר עירום עם זקפה. הצילום מלווה בכיתוב שמזהיר כי הצילום יכול להיות מזעזע עבור נערות צעירות, אבל ידי הנערות שיהיו גיבורות הסרט דווקא מלטפות אותו בסקרנות. הסביבה אומרת להן להירתע, אבל הן דווקא נמשכות לדימוי הבוטה והאסור, משיכה שיש בה גם חוסר ידע. במשיכה ובחוסר הידע, או הבנה מלאה של היחסים, יוסיף הסרט לשחק בהמשך. עוד לפני העלילה, הבנות שרות I Should Have Known Better של הביטלס, שיר שגם ממקם את הסרט בתקופה מסוימת (שנות הששים), גם מסמן את הבנות כמעריצות של הביטלס, וגם נותן להן לשיר מזווית של גבר, שהיה צריך לדעת טוב יותר כיצד להתנהג עם האישה שהוא אוהב.

יותר מאוחר, שתיים מן הנערות ידברו על חברי הלהקה המועדפים ואף יתאמנו בנשיקות, תוך שהן מעמידות פנים שהן חברי הלהקה – סוג של גילוי ראשון של מיניות שנותר גם תמים מאוד. לא מעט אחרי, אחת מהם תגיד שהיא שמעה שגלוריה כבר עשתה דברים מיניים עם אח שלה. הבית בו מתרחשת השיחה הוא ביתה של פאם, ספק הדמות הראשית. היא בבית בו ההורים לא החליפו מילה מזה שנתיים, והיא ובני משפחה אחרים מאפשרים להם תקשורת לא ישירה.

במקביל, אנו רואים את גלוריה עם אח שלה. היא רוצה לשחק ב"חתולים" ומחקה חתולה, באורח שמשלב בין אינפנטיליות לספק משחק עם מיניות. האח מציע לעשות את המשחק בעירום (כמו חתולים), ומאוחר יותר אף מציע לקיים יחסי מין, סתם על מנת לעשות משהו. אין ספק שזה פסול ולא מה שגלוריה רוצה לעשות. יחד עם זאת, הסרט מותיר גם מקום מסוים של אמביוולנטיות לגבי סוג הקשר שגלוריה כן רצתה או רוצה מן האח, המנצל אותה בצורה מתעללת ומנותקת רגשית. הדבר בולט במיוחד בסצנה השנייה שלהם, סצנה בה הוא מגיע לבקר אותה כאשר היא נתונה להשגחת נזירות במעון לנשים הרות לא נשואות.

במקביל, פאם חווה ריחוק גם מן החברה אשר שיחקה איתה בהתחלה, ובנוסף נחשפת לצדדים הפרטיים בחיי ההורים שלה. אולם, דווקא ברגע שהשתיקה הופכת לאלימות, נוצר ביניהם גם סוג של חיבור מחדש. השנאה והאהבה חיות ביחד באותן מערכות יחסים בסרט הזה. מין הוא דבר מושך ומיסתורי, אך גם מסוכן הן מטבעו והן בגלל שהוא מוסתר בחברה ונחווה בצורה מעוותת. זהו סיפור אישי של נערה, אבל אולי גם סיפור של כמה נערות או הסיפור של המשפחה כולה. הסרט מציג סצנות מחיי הדמויות באופן לכאורה כרונולוגי, אבל לא בהכרח לינארי, מכלול של רגעים ממנו הקהל בונה את פרטי הסיפור וההתבגרות.

After Hours
שעות נוספות

סרט זה לא הוצג בפסטיבל קאן, אולם קשה להתעלם ממנו כי הוא עוד יצירה מורכבת של קמפיין באורך 25 דקות, שמשלבת עיסוק בנושאים נשיים/פמינסטיים עם סגנון קולנועי מגובש. אם בסרט הקודם מבנה העלילה היה לא-לינארי, כאן הסרט מפורק לחלוטין: סרט חקירה אשר קופץ בלי הרף בין זמנים, בין האירוע שהוא הבסיס לחקירה, לחקירת האירוע ולעוד רקע על חיי הדמויות. סרט בו כאשר כבר כמעט מגיעים לסוף, חוזרים לנקודת ההתחלה.

על פניו העלילה פשוטה: אישה צעירה שעובדת במשרד עמוס בנשים מתבקשת על ידי הבוס להישאר לעבוד עמו שעות נוספות. בהמשך היא טוענת כי הוא תקף אותה מינית כאשר היו לבד. אישה ממונה לחקור את המקרה. זה מילה שלו מול מילה שלה ו…יש דברים שעל פניו סותרים את העדות שלה. מצד שני, הקהל זוכה לראות גם את הערב בו קרה המקרה, מה שמצייר תמונה שונה. חזרה של הסרט לסביבת העבודה לפני ואחרי האירוע מראה כי הגיבורה די לבד גם מבחינת תמיכה של יתר הנשים. סצנה אחרת מראה את חוסר התמיכה מבן הזוג. כמו כן, האישה העוברת את התקיפה היא גם שחיינית ועם מה שנחווה במשרד נראה פסול באופן חד משמעי, דומה כי גם בשחייה היא חווה הטרדות שהן יותר בתחום אפור. בסופו של דבר, בשלב מסוים היא עוזבת את הקבוצה ונאמר עליה ש"היא לבד עכשיו".

לצד המבנה הנרטיבי השבור, קמפיון לא מתביישת להשתמש באלמנטים סמליים: ביום של התקיפה, כל עובדת מקבלת עוף אשר שמה רשום עליו, כדי לקחת אותו הביתה. הדבר מתכתב גם עם מילת סלנג לגבי נשים נחשקות. לצד זאת, למרות שהרבה מן הסצנות בסרט קצרות, קמפיון כן בונה את הסביבות השונות של ההתרחשות העלילתית באופן ריאליסטי, כולל הקפדה על בניית דמויות ותווי התנהגות אמינים ולפעמים סותרים. למשל, הבוס המטריד נראה מוטרד למדי בעצמו כאשר קולגה שלו מבלה עם המזכירה שלו באופן לא הולם בציבור.

עד כאן הפוסט, סקירה קצרה של סרטי המפתח בשלב הראשון של הקריירה של קמפיון. בפוסט הבא, שאני מקווה שיגיע בקרוב, אעבור לסקור את סרט הטלוויזיה ״Two Friends״. שקלתי לכתוב עליו כבר לפוסט הזה, אולם מגיע לו מקום מיוחד משלו.