• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

״חוצה את הקו״ (Passing), סקירת נטפליקס

20 בנובמבר 2021 מאת עופר ליברגל

סרטה הראשון של השחקנית רבקה הול כתסריטאית ובמאית היה אחד מן הבולטים בפסטיבל סאנדנס בראשית שנה. נטפליקס הזדרזה לקנות את הסרט להפצה, מתוך מחשבה לא רק על הוספת סרט איכותי ומוערך לקטלוג שלה, אלא גם על עונת הפרסים שתגיע בסוף השנה, בדגש עם האפשרות לקבל מועמדויות לאוסקר. אולם, עד בוא עונת הפרסים דומה כי הסרט איבד מעט את המומנטום, או אולי רק את הדחיפה של שירות הסטרימינג. במהלך פסטיבלי הסתיו גילו בנטפליקס שיש להם עוד שני סרטים עם סיכויי אוסקר, גם הם של במאיות, דרך אגב. דומה כי סרטה של הול, שזכה לשם העברי "חוצה את הקו" (Passing), לא ממש מקבל את חבילת השיווק היקרה שהכרחית לצבירת פרסים. יש לו קמפיין בארה"ב, הוא גם הופץ מעט בקולנוע (בישראל לא, בניגוד לתקוות אוסקר אחרות), אבל העיתוי בו הגיע אל השרתים נראה בעייתי: באותו סוף שבוע עם "הודעה אדומה", הסרט היקר ביותר של נטפליקס וזה שמקבל יותר קידום בתכניות אירוח ודחיפה למבקרים.

כתוצאה מכך, הסיקור בישראל על "חוצה את הקו" נותר מצומצם עד כה. כמה מבקרי קולנוע עמם שוחחתי על הסרט לא ממש ידעו על מה אני מדבר. זה חבל משום שיש סוג של תמימות דעים בקרב מי שכן צפה, כמוני: מדובר בסרט שראוי לצפייה, הערכה ודיון. ייתכן והוא גם ראוי לפרסים והיכללות ברשימות של הסרטים הכי טובים של השנה.  מצד שני, הסרט ממש זקוק לטקסטים מן הסוג הזה, כי אף על פי שיש בו נוכחות מסוימת של שחקני קולנוע מוכרים, ובמאית שהיא גם שחקנית מוכרת (אף כי היא לא מופיעה על המסך), הוא מצולם בשחור-לבן. זו בחירה שיש לה כמה סיבות אסתטיות, אולם יש בה גם משהו שמרחיק את הקהל אשר נתקל בסרט במקרה. אבל הסרט לא לא רק מצולם בשחור-לבן, הוא גם עוסק בשחורים ולבנים.

המונח Passing מתייחס למצב בו אדם שחור מצליח לעבור בתור אדם לבן, בגלל צבע עור בהיר יחסית. זה דבר שקרה בעבר לא מעט ואפילו היה נושא של שני סרטי קולנוע לא זניחים: "פינקי" של איליה קאזאן משנת 1949, ו"צללים" של ג'ון קאסווטס כעשור מאוחר יותר. הסרט השני מביניהם נחשב לאחד מן הסרטים המכוננים של הקולנוע העצמאי וכפורץ דרך גם בייצוג מערכות היחסים בין הגזעים; בשני הסרטים, את תפקיד האפריקאית-אמריקאית ש״עוברת״ בתור לבנה גילמה שחקנית בלי שורשים אפריקאים-אמריקאים, מה שבאופן טבעי אינו המצב לגבי סרטה של הול. היא מתבססת על ספרה של נלה לרסן שהקדים את הסרטים הנ״ל, עם פרסומו ב-1929.
העלילה מתרחשת באותה תקופה, בשכונת הארלם בה לצד הקיפוח שהיה בשיאו, חלק מבני הקהילה השחורה זכו להצלחה כלכלית יחסית והתפתחו ביכולת להתבטא תרבותית: מוזיקת הג'אז גררה עניין גם בקרב הקהל הלבן, ופרסום הספר של לרסן היה חלק מהתעוררות ספרותית. להפתעתי, גיליתי כי הקשר של הול לנושא לא נובע רק מאהבת הרומן: מסתבר כי השחקנית שתמיד תפסתי כבריטית-לבנה מאוד, היא רבע אפריקאית-אמריקאית ולמעשה "עוברת" בעצמה, עם או בלי כוונה, כמישהי שלא מקבלת תפקידים הקשורים לצד זה של המוצא שלה.

כל העיבוד הקולנועי של "חוצה את הקו" טוב מאוד, אולם רבע השעה הראשונה של הסרט נושקת למופת. הול פותחת את סרטה עם פריים לבן כמעט לחלוטין, שהדימויים בו נראים מטושטשים. בהדרגה, הקהל מתחיל לראות ולשמוע דימויים ברורים – שברי שיחות שרובם קטעי רכילות בהם אנשים מדברים על אנשים אחרים (בעיקר נשים), בעוד הפריים מתעקב על רגליים אשר מהלכות על מדרכה ניו-יורקית די עמוסה. רוב הרגליים מכוסות במכנסיים, אולם מדי פעם נראות רגליים נשיות חשופות ולבנות, כולל אלו של שתי נשים מבוגרות אשר המצלמה עוקבת אחריהן. במהלך השיחה שלהן נחשפת גזענות או תחושת חוסר היכרות עם שחורים, בדרך אגב. לכן, כאשר הן מועדות ואישה מן הצד עוזרת להן, היא חוששת מן התגובה שלהן. היא נראית די המומה כאשר הן מתארות אותה כנחמדה.

ההלם לא עוזב את פני האישה הזו, אשר תתגלה כגיבורה של כל סצנה בסרט. זוהי איירין (טסה תומפסון), או רייני בשם חיבה. איירין היא אפריקית-אמריקאית החיה בהארלם עם בעלה הרופא, בריאן (אנדרה הולנד). במהלך הסרט יתגלה עוד כסף לא יכול היה להזיק לזוג, אולם יש להם חיי רווחה יחסית למקום המגורים ואף משרתת החולקת עמם מוצא, אם כי גוון עורה מעט יותר כהה. איירין גם פעילה בארגון אירועי הצדקה, אולם בפתיחת הסרט היא נמצאת בחלק העשיר של מנהטן. ספק בכוונה ספק בטעות, היא מבינה כי היא מצליחה לעבור כאישה לבנה. החל מן הפתיחה אותה תיארתי, איירין מרגישה כי ייתכן וכולם מביטים עליה ובכל רגע היא עלולה להיחשף ולהיזרק מן המקומות המעונבים בהם היא נוכחת.

בעוד איירין חשה כי כולם מבטים בה, הסרט הולך ומדגיש את המבט שלה, אשר הופך לרגיש במיוחד למספר רב של אירועים אשר מתרחשים סביבה, בלובי ובחדר תא של בית מלון יוקרתי. שם היא גם נתקלת באישה אשר מחזירה לה מבט חודר ונוקב. אותה אישה יוזמת מפגש ממנו איירין מנסה לברוח, אך מתברר כי המבט כולל לא רק זיהוי של הגזע – אותה אישה היא קלייר (רות נגה) חברת ילדות של איירין. קלייר לא ממש מופתעת לראות את החברה שלה במקום ולא נראה שהיא מוטרדת מעיניי זהות. מסתבר כי עבורה, לעבור זו דרך חיים: היא חיה בשיקגו מזה מספר שנים, נשואה לגבר לבן וגזען (אלכסנדר סקארסגארד בהופעה קצרה), שלא יודע דבר על מוצאה. לפחות במפגש הראשון, מעבר לדאגה שהייתה לקלייר לגבי צבע העור בו תיוולד בתה, דומה כי היא חיה חיי נוחות בזהות שלה. המעמד הגבוה והבהיר הולם אותה.

אחרי פתיחה זו ולכל אורך הסרט, הדמות של קלייר תהיה סוג של חידה עבור איירין. הקשר בין שתי הנשים יחודש כאשר קלייר תבוא לבקר פעמים רבות בהארלם, או לחגוג, בתקופה בה לבנים נהנו לחגוג חצי בסתר את תרבות הג'אז ה"אותנטית". קלייר גם תתקרב אל ילדיה של איירין וגם לבעלה, אם כי עבורו ההתקרבות הזו מלווה בביקורת על עצם ההתחזות, או כל קבלה של האדם הלבן. בריאן סבור כי ארה"ב הגזענית היא לא מקום שראוי לחיות בו והוא דוחף למעבר, בעוד איירין מנסה לגונן על ילדיה מן החדשות והאלימות שבעולם, כולל בנושא הגזע. דרך שלוש הדמויות הראשיות הללו, הסרט מציג שלושה סוגי התייחסות שונים מאוד למצב הפוליטי: השלמה, התחזות לצד השני, וזעם. הדבר המעניין הוא שכל שלושת הצדדים הללו נמשכים זה לזה באופן המייצר מתח תמידי, מלבד המתח האינהרנטי הקיים סביב דמותה של קלייר. סכנת ההתגלות שלה היא תמידית וייתכן שהיא מסכנת חיים, אולם אין דרך לדעת.

חלק ניכר מכוחו של הסרט נעוץ במבנה הנרטיבי שלו, אשר מסתיר פרטי מידע רבים מן הקהל. בין היתר הדברו נובע מכך שהסרט מוצג מנקודת המבט של איירין, הפחות נועזת מבין הדמויות. סיבה נוספת היא קפיצה בזמנים של כמה שבועות או חודשים קדימה, המתרחשת מדי כמה דקות. הקהל צריך להבין מן הסיטואציה החדשה שמוצגת כי התבצעה קפיצה כזו, להסיק כמה זמן עבר ומה בדיוק התרחש בין ההצצות לחיים שאנו מקבלים, ודברים כן משתנים בתקופות שלא מתוארות בסרט. הדבר מכניס את הקהל לתהליך תמידי של הסקת מסקנות וקריאה מחדש של המצב, בדומה לאופן שבו איירין מנתחת ומנסה להבין מחדש את קלייר. עבורה, קלייר מעוררת פחד תמידי, אבל גם משיכה מסוגים שונים.
היא בעיקר תעלומה אשר איירין לא מצליחה לפענח לגמרי, כפי שלא ניתן באמת להבין את הזולת אך באופן קיצוני. למיסתורין הזו תורמת גם הופעה ממגנטת של רות נגה בתפקיד קלייר. יש לה פחות זמן מסך משנדמה, אבל נגה מביאה אלמנטים סותרים לכל שנייה שהיא על המסך: היא בו בזמן נערת מסיבות זוהרת, אישה המעמידה פני אריסטוקרטית, ודמות המצויה בסכנה תמידית שמחפשת גם מפלט וגם קשר מחדש לתרבות ממנה היא באה ואותה זנחה מאחור.

האופן בו הסרט מראה להקהל רק חלק מן המידע נשמר עד הסיום, וייתכן שאף מקצין ככל שהסרט מתקדם. שאלות מסוימות לגבי עלילה ולגבי מה נכון היה לעשות נועדו מראש להישאר בלתי פותרות. באופן מקרי, מצאתי דמיון בין האופן בו הסרט הזה מסתיר חלק ניכר מן המידע לבין סרט אחר שיעלה לנטפליקס בקרוב, אבל כעת מציג בבתי הקולנוע: "כוחו של הכלב" של ג'יין קמפיון. הבמאית הניו-זילנדית משחקת עם המבנה הנרטיבי באופן שונה ובסגנון אחר לחלוטין, אולם גם היא דורשת מן הקהל להשלים את התמונה בעודה עוסקת בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם אם בחלקים אחרים של ארה"ב. היא מספרת סיפור על עבר מאוד שונה פוליטית, אך על מתחים אשר עדיין קיימים בחברה בימינו.

על פניו מדובר בשני סרטים שונים מאוד, גם בשניהם הצילום הוא אקספרסיבי אך עדין. הסרט בו אני דן הוא סרט עירוני בשחור-לבן, אשר דומה כי המרחבים בו מצטמצמים, בעוד קמפיון יצרה מערבון צבעוני המתרחש במרחבים מיתיים. ב"חוצה את הקו" הצילום משחק עם הצבעים באופן המשקף את העלילה, וזה המקום לתת קרדיט לצלם אדוארד גרו שהאופן העדין בו הוא משחק עם התאורה תורם לתחושה כי השחקניות יכלו לעבור כבנות כל גזע, וגם מצייר את ניו יורק של שנות העשרים כמיתוס וכמקום ממשי בו בעת. בשני הסרטים יש גם משחק עם הקצב ועם בנייה של סצנות קטנות שיכולות להיקרא כשגרה ויכולת להתפרש כמאבק על החיים. ייתכן גם ושני הסרטים הללו נראים לי כמשלימים רק בגלל שהם שני הסרטים דוברי האנגלית הטובים ביותר של השנה עד כה בעיניי, בלי קשר לגוף המפיץ אותם ולזהות היוצרות.

תגובות

  1. לב אורלוב הגיב:

    הPassing עומד גם במרכז של שני העיבודים של "חיקוי לחיים". הגרסה של דאגלס סירק היא מהסרטים האמריקאיים הגדולים.

  2. תמר הגיב:

    הספר קצר ומעולה, אני ממליצה בחום לקרוא אותו. איירין היא מספרת "מפוקפקת" ומסקרן אותי לראות איך עיבדו את זה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.