״תמונות מחיי נישואין״, סקירה לגרסת חגי לוי

המיני-סדרה של אינגמר ברגמן "תמונות מחיי הנישואין" היא היצירה הטלוויזיונית האהובה עליי, או יותר נכון זאת שאני הכי מעריך. לכן הייתי סקרן לצפות  בגרסה החדשה לסדרה, מאת הבמאי הישראלי חגי לוי, שהוא גם יוצר שאהבתי את רוב הדברים שעשה בטלוויזיה. שלא לדבר על כך כי ההשפעה של ברגמן על עבודותיו ניכרת. אולם, בבואי לצפות בסדרה החדשה, לא ניסיתי לחוות אותה ביחס למקור מבחינת איכות, אלא רציתי לבדוק עד כמה היא מצליחה להיות דבר ייחודי בתור עצמה וגם לתת כבוד למקור. בסופו של דבר, דומני כי ההצלחה של הגרסה של לוי היא בכך שהיא שונה מן המקור, אף כי מהלכי העלילה זהים לעתים, פרט לחילוף מגדרי. השוני נובע לא רק מן המעבר לימינו והשינוי בפוליטיקה המגדרית בקרב המעמד הבורגני המשכיל, אלא גם מגישה דרמטית שונה, גם אם מושפעת, ומתוך הבנה כי יצירה היא תמיד אישית.

על הסדרה המקורית כתבתי ניתוח ארוך שאף גולש לפירוט מהלכי עלילה לכל אחד מששת הפרקים (הפרק שהיה השני במקור, נשר בגרסה החדשה). לא אעשה זאת הפעם, גם בגלל שלוי שמר לא רק על המבנה הכללי אלא גם יצר גרסאות משלו המקבילות להרבה אירועים ותפניות במערכת היחסים. בסופו של דבר, חלק מן הייחוד של שתי הסדרות הוא שהדגש אינו עלילתי, אלא שם במרכז אנשים מדברים אחד עם השני במשך פרק זמן ארוך. כולל פרקים שהם למעשה סצנה ארוכה אחת והם הלב של הסדרה, בעוד הפתיחה והסיום בונים מעט יותר סיפור. לוי שמר על המבנה, אבל ברא דמויות אחרות, ולא רק בגלל השינויים הבולטים שביצע: מעבר לימינו ואל ארה"ב, קיצור פרק הזמן בו מתרחשת העלילה, וכמובן ה"היפוך מגדרי" המדובר – מהלכים שהגבר עשה אצל ברגמן, האישה עושה אצל לוי. כמו כן, לא במקרה לוי נתן לגבר זהות יהודית ורקע דתי, בעוד הסיפור של האישה קושר אותה לישראל.

חלק מן ההנאה שלי מהסדרה הייתה לראות את המחוות הקטנות למקור. לא רק בעלילה, אלא גם בפרטים קטנים בעיצוב, בשמות בדיאלוגים (למשל, להקת רוק בשם "סרבנד" כשמו של סוג-של-סרט-ההמשך לסדרה), ועבורי בעיקר הכנסה של פיג'מה לתוך מזוודה, פיג'מה אשר מהדהדת סצנה מהותית מן המקור באותו פרק בו היא מופיעה גם בחידוש. יחד עם זאת, ניכר גם הבדל סגנוני של ממש: היצירה של לוי מאוד מוקפדת ומושקעת במראה שלה, בעוד ביצירה המקורית ברגמן צילם ב-16 מ"מ מגורען ויצר במתכוון מראה יום-יומי יותר לעומת סרטיו. בעוד ברגמן הראה בסוף כל פרק את האי הצנוע פורה בו הוא חי, כל פרק בגרסה של לוי נפתח בשוטים של מאחורי הקלעים, המראים בין היתר שזו הפקה מאוד גדולה. עם תשעה אנשים במחלקת הקפדה על כללי בטיחות קורונה בקרדיטים, כמות דומה לכל אנשי הצוות בחלק מן הפרקים אצל ברגמן.

לוי אומנם הושפע מברגמן בכל הסדרות שלו, אבל הוא גם יוצר עם אופי יותר ישראלי/אמריקאי: הוא מתקדם ומתעסק יותר בתכלס. אצלו אין זמן לפרק "איך לטאטא דברים מתחת לשולחן", גם בגלל שהדמויות האמריקאיות שהוא ברא פחות טובות בלטאטא באופן הזה. בנוסף, אציין כי למרות שידעתי לאן העלילה מתקדמת, משהו בסדרה בכל זאת הפתיע אותי, מן הבחינה הרגשית. כאשר התחלתי לראות את הפרק השני בגרסה של לוי קבלתי סוג של הלם מן ההבנה שעוד דקה אחווה מחדש, גם אם בצורה אחרת, את הסצנה הקשה מן הגרסה המקורית. לכן גם המתנתי עם פרסום הטקסט הזה עד שיסתיימו השידורים שלה בארץ, אף על פי שהיח"ץ העביר לי את הפרקים לצפייה מראש. את הסדרה הזו אני שופט כמכלול ולכן גם כותב עליה כאשר כולה זמינה לצופה הישראלי ב-VOD של ספקי התוכן השונים המשדרים תכני HBO (HOT, yes וסלקום tv). אכתוב עליה החל מן הפסקה הבאה כולל ספוילרים. לא לדאוג, הפעם זה לא יהיה ארוך כמו בגרסת ברגמן.

צפייה בגרסה החדשה הבהירה לי דבר מה אשר לא הדגשתי מספיק בניתוח שלי את הסדרה המקורית – זוהי לא רק סדרה על זוגיות וריבים בזוגיות, זוהי גם סדרה על התבגרות מאוחרת ובדיעבד. בגרסה של ברגמן, השינוי שהחל בחיי הנישואין מאלץ את האישה, מריאן, לגלות את עצמה מחדש גם ביחס לעברה. למרות שהיא חיה בתקופה של שוויון זכויות לכאורה, התפיסה שלה את עצמה עוצבה גם בידי המקום המסורתי לנשים בחברה והציפייה להתאים את חייה לחיי בן הזוג. אולם, הסדרה ממשיכה אחרי תהליך גדילה זה. בגרסה של לוי, הגבר, ג'ונתן (אוסקר אייזק), הוא זה העובר את השינוי המהותי יותר הדורש התבגרות מאוחרת. גם בגלל הצורך של הגבריות להגדיר את עצמה מחדש בימינו, ובעיקר מול הרקע הדתי אשר הוא לומד להשלים עמו וגם להבין כיצד הוא הגביל אותו במהלך הסדרה.

ג'ונתן מעיד על עצמו שהוא פגש את מירה (ג'סיקה צ'סטיין) כאשר עוד היה דתי ולא ממש דיבר עם נשים. אומנם עד שהקשר ביניהם הפך לרומנטי עבר זמן רב, והוא לא הגיע אליו דתי ו/או בתול, אבל בגלל אורך חייו הוא חווה התבגרות מינית בשלב מאוחר ולאורך כל הנישואין. דומה כי הוא היה עצור יותר בגישה שלו למין מאשר מירה, וזה היה חלק ממה שגרם למשבר מסוים בנישואין. בנוסף, כאקדמי במדעי הרוח, ג'ונתן טוב מאוד בלנתח ולהבין תהילכים כלליים והתנהגות של הזולת, אולם הוא פחות טוב בתחילת הסדרה בהבנת החיים שלו עצמו ובעיקר בתקשורת בין-אישית. עם בוא הפרקים המאוחרים ובעיקר הריבים הקשים, הוא לומד טוב יותר מה המגבלות שלו במערכת יחסים, מבטא את הרגשות שלו בצורה טובה יותר, וגם לומד לדרוש דברים ולא רק להקשיב. זה כרוך גם בשקרים ואמירת דברים כואבים לאנשים שהוא אוהב, מעשים בהם מירה כבר מתורגלת.

גם מירה עוברת תהליך של גילוי עצמי ולמידה במהלך הסדרה. זאת בניגוד מסוים למקבילה הגברית שלה, יוהן מן הגרסה של ברגמן. אני לא סבור כי יוהן הוא דמות שלילית לחלוטין או כזו שלא ניתן להזדהות עימה, אולם יש בו משהו ילדותי וגחמתי מן התחילה עד לסיום. לעומת זאת, מירה עוברת בסדרה משבר מקצועי של ממש, בעולם הנזיל של משרות בעולם ההיי-טק, שבמקרה שלה גם כרוך בערבוב של החיים הרומנטיים והחיים המקצועיים (אצל ברגמן זה גם קורה ליוהן, אבל בשלב מאוחר יותר בסדרה). במהלך הסדרה היא מבינה טוב יותר את הרצונות שלה, שהם לאו דווקא להצליח יותר. היא עדיין רודפת אחר הנאות ועדיין לא תמיד מבינה את העולם ממנו באים בני הזוג שלה, אבל היא מסיימת את הסדרה גם כמי שמקשיבה יותר ולא רק כמי שעומדת על שלה.

הסדרה מתרחשת במציאות הפוליטית-חברתית בימינו, וכבר מן הפתיחה מוקדשת בסצנת הראיון צורת הפנייה המועדפת לפי כללי התקינות הפוליטית. זה קורה באופן שמראה כי ג'ונתן בקיא היטב בכללים הללו בעוד למירה זה עדיין קצת מוזר. בכך, הסדרה מראה כי היא עוסקת בתקופה דינמית ולא בשינוי אשר כבר הושג. הבחירה הזו גם ממקדמת את הזוג מבחינה חברתית במעמד הכלכלי ובעיקר האינטלקטואלי המודע לכך כי אישה שמשתכרת יותר מן הגבר זה דבר שהוא עדיין לא נפוץ, אך גם מדגיש כי אין לכך למעשה סיבה בעולם המודרני ובמעגל החברתי שלהם. בחלקים אחרים בחברה האמריקאית והעולמית, גם למערכות היחסים כפי שברגמן הציג אותן בסדרה לדעתי יש עדיין מקום. בכל מקרה, שתי הסדרות מראות כיצד השינויים התמידיים במבנים החברתיים של המכלול המעמדי משפיעים גם על חיי הפרט.

בשני המקרים מדובר גם בסדרה אינטימית למדי, שרובה נשענת על שני שחקנים. אצל לוי כל הפרקים למעט סצנות בודדות מתרחשות באותו בית (אצל ברגמן יש בית בעיר, בית קיץ, וגם לא מעט סצנות במקום העבודה). אך העולם החיצוני כל הזמן נוכח, לא רק דרך פרטנרים רומנטיים אחרים ושינויים בעובדה, אלא גם דרך מה שמקובל מבחינה חברתית אל מול המוסד הקרוי "נישואין". איך שלא תהפכו את זה, הוא משהו מסורתי יותר שחוצה תקופות, ושתי הסדרות שואלות בדרכן האם וכיצד הוא עדיין רלוונטי. בשיחות ובראיונות, לוי הדגיש כי בעוד הסדרה של ברגמן היא לחלוטין נגד נישואין, הוא מציג עמדה פחות חד-משמעית ואופטימית יותר, תוך שמירה על אותו מבנה עלילה. אני לא ממש בטוח שאני מסכים עם האמירה לגבי החד-משמעיות של המקור, אבל בסדרה של לוי בהחלט יש דגש על כך שהסיבה להתפרקות הזוג היא לא בהכרח המחויבות לנישואין, אלא הבדלים ברצונות בשלבים שונים של החיים למרות קיומה של משיכה ואהבה. אהבה חזקה שלפעמים באה לידי ביטוי בגילויים של אכזריות, אשר הופכת את שתי הסדרות לנוגעות ללב.

הדרך הבולטת בה לוי מציג עמדה התומכת יותר במוסד הנישואין וגם במקומה של המסורת היא אמו של ג'ונתן (טובה פלדשו). בפרק האחרון של הסדרה של ברגמן, מריאן מופתעת לגלות כי אמה לא ממש אהבה את אביה וכי הייתה חוסר תקשורת בנישואין. לעומת זאת, ג'ונתן מושכנע כי הנישואין של הוריו היו חסרי אהבה, אולם מופתע לשמוע מאמא שלו דברים סותרים וגם את העמדה כי עדיף היה להישאר ביחד ולתמוך למרות הקשיים. אף כי בסצנה הזו האם מייצגת את העבר וג'ונתן את הערכים הליברליים, דווקא האם מעוררת יותר הזדהות וג'ונתן מוצג כמי שאיבד את היכולת להיות קשוב, אשר הגדירה אותו בפרקים מוקדמים.

יחד עם זאת, בסצנות אחרות ג'ונתן שב ומפגין את יכולת הקשב שלו, כפי שהוא גם שב במהלך הסדרה בצורה מצומצמת למנהגים יהודיים. אם בפרק הראשון הוא הופתע כאשר הגדיר את עצמו קודם כל כיהודי, דומה כי בסיום הסדרה הוא שלם עם כך כי היהדות ומנהגי הדת הם חלק מאורח חייו. אפילו אם הפסיק כנראה להיות אדם מאמין והוא עושה דברים שהם בבירור חטאים, כולל חידוש הקשר עם מירה. בפרק האחרון, ג'ונתן ומירה לא רק חוזרים לבית בו חיו, הם גם מכניסים לקשר שלהם ריגוש על ידי הפרת האמון של בעלי הבית העכשוויים דרך כניסה לעליית הגג, ושינה דווקא בחדר האסור. כלומר, הם סוג של חוזרים לילדות כמבוגרים.

הסיום של הסדרה כולל את הקראת הכותרת של הפרק האחרון בידי מירה. היא אומרת שזה לקוח מסרט, אף על פי שהכותרת המקורית לקוחה כמדומני רק מגרסת הסדרה, אולם יש בבלבול הזה משהו שמאפיין היזכרות. הסיום גם מראה כי הגרסה של ברגמן קיימת בעולם של הגרסה של לוי ומירה אפילו צפתה בה. אולם, גם הידע שלה לא מנע ממנה לעשות שגיאות דומות ולחיות מחדש את הסדרה המקורית, לטוב או לרע, ומתוך האישיות היחודית שלה. חלק מן הקסם של הסדרות הללו אינו רק הכניסה לתוך הבתים והפירוט הארוך של הריבים או רגעי ההבנה, אלא גם התיאור של חיכוכים שלא ניתן למנוע. גם לא שיש אהבה וגם כשמוציאים את הדרכים בכל זאת להיות ביחד.