סרטים חדשים: ״קנדימן״, ״מסע בזיכרון״

חגים שמחים לכולם, כולל פתיחת פסטיבל הקולנוע של ירושלים אמש בבריכת הסולטן. אור ועופר כבר תפסו מקומות באולמות, לירון תצטרף אליהם בהמשך, כולם ידווחו ואני אשתדל לא לקנא. הדיווחים שלנו מאירועי הפסטיבל יחלו לזרום החל ממחר ובאופן די אינטנסיבי אם להאמין לתוכניות של חבריי, אבל לא נשאיר אתכם ואתכן בלי סרטים לראות בערים שאינן בירת ישראל, או אפילו בלי לצאת מהבית. הבנתי שכולנו כנראה תקועים בלופ והמגפה חזרה, או נמשכה, או מעולם לא עזבה או השד יודע מה. אז בכל מקרה, אם למישהו או למישהי לא נוח ונכון ללכת לבתי הקולנוע והסינמטקים כרגע, אני לא שופט.

עוד הוכחה לאותה לולאת זמן בלתי נגמרת בה כולנו חיים היא שובו של הסרט ״בלוז ערבי״ (Un divan à Tunis / Arab Blues) אל הקולנועים. אך כיוון שכבר כתבתי בשלל הזדמנויות שונות על הסרט של מנאל לבידי בו גולשיפטה פרהאני מגלמת פסיכולוגית בטוניס, כולל לפני חצי שנה בהקרנות טרום בכורה למיניהן, נדלג אל צמד הסרטים הבאים. אבל לפחות שמתי תמונה מהסרט לעיל, כדי שלא תפסידו את גולשיפטה.

קנדימן (Candyman) – נתחיל עם סרט האימה שאני לא מוכן לכתוב את שמו חמש פעמים, מחשש שקנדימן יבוא. הסרט החדש מוגדר כהמשכון רוחני של ״קנדימן״ המקורי (1992) וחוזר אל השכונה בשיקגו בה האגדה האפלה החלה. האיזור עבר ג׳נטריפיקציה והשכונה כנראה פחות מפחידה משהייתה, מה שמשאיר הרבה מקום לביקורת חברתית כמו שאוהב המפיק והתסריטאי של הסרט, ג׳ורדן פיל (״תברח״, ״אנחנו״). את שרביט הבימוי הפקיד בידיה של ניה דקוסטה (״Little Woods״), שגם שותפה לתסריט יחד עם ווין רוזנפלד. יאיא עבדול מאטין השני, עדיין השחקן עם השם הכי מגניב בהוליווד כיום, מגלם אמן שעובר לגור בשכונה ולומד על האמת מאחורי אגדת קנדימן, אותה הוא מבקש לשלב בציוריו אך פותח שער לשובה של היישות הרצחנית. נראה לי שהצלחתי ועצרתי על ארבע פעמים, לא? אופס, יש גם את הכותרת של הפוסט, אז נראה שאבוד לי והוא יבוא. מזל שאור התחייב לסקירה הזו ולא אני.

מסע בזיכרון (Reminiscence) – בכנות, אני לא בטוח מה נחשב סרט יותר מרכזי או גדול השבוע. אבל אולי זה נחמד שאת כל סרטי השבוע ביימו נשים. הבמאית במקרה זה היא ליסה ג׳וי, היוצרת-השותפה של הסדרה ״ווסטוורלד״, שגם כתבה את התסריט לסרט הביכורים שלה. בעתיד בו פני המים עלו על ערים שלמות וחם מדי כדי לחיות בשעות היום, יו ג׳קמן מככב כמעין בלש פרטי. הוא ושותפתו (תנדיווה ניוטון, שהיא כבר לא ״תנדי״) משתמשים בטכנולוגיה מיוחדת כדי לחלץ זכרונות חבויים מן הלקוחות שלהם. אחת מהן, בגילומה של רבקה פרגוסון, תשלח את גיבורנו לתחקיר קצת יותר אולד סקול, ותהפוך לאובססיה שלו בחיפוש אחר גאולה ו/או בפענוח פשע מסתורי. עוד מככבים במותחן המד״ב הרומנטי: קליף קרטיס, דניאל וו, ומרינה דה טבירה (״רומא״). תיתכן סקירה.

סרטים חדשים ב-VOD

הסיוט של מיי

גם באגף הצפייה הביתית מתחילים להרגיש משום מה את עייפות סוף עונת הקיץ הקולנועי, כפי שמעיד בואם בבת אחת של הרבה סרטים מאותו סופש גורלי של חזרת בתי הקולנוע לתפקוד. למשל ״חיים אחרים״ (The Peanut Butter Falcon), ״אמאל'ה״ (Run), או ״ביל וטד שורפים ת׳זמן״ (Bill & Ted Face the Music), שלגמרי שכחתי שכבר כתבתי על בואו לקולנוע. אבל זה הגיוני כי גם שכחתי שצפיתי בו. כל זה היה תזכורת ארוכה שאני לא נוהג לכלול במדור הסרטים החדשים הגעה לפורמט ביתי של סרטי קולנוע. פשוט לא קרה דבר כזה איזה שנה וחצי אז חשבתי שכדאי.

אני גם לא כותב כמעט אף פעם על דברים שמוגדרים כסדרות טלוויזיה, אבל אני לא בטוח אם זה חל על הפרויקט הדוקומנטרי ״ניו יורק 2001-2021: במוקדי הרעש״ (½NYC Epicenters 9/11-> 2021) של ספייק לי, המוגש בארבעה חלקים בכל מקום בו יש HBO (יס, הוט8, סלקום, ונדמה לי שגם פרטנר). החלק הראשון כבר זמין מאז יום א׳ ואורך כשעתיים, בעיניי הוא סרט תיעודי לכל דבר ועניין. כאשר הפרויקט כולו קושר בין אירועי 20 שנה לפיגוע הטרור של ה-11 בספטמבר לבין ניו יורק כמוקד המגפה העולמי בתחילת עידן הקורונה.

הסיוט של מיי (Lucky) – גם החלק הזה של המדור מכיל שני סרטים שאחד מהם עונה להגדרה של קולנוע אימה. אני יודע את זה כי אור כתב עליו במסגרת אימת החודש של מאי. וגם הוא שווה תזכורת לכמה נדיר זה שאני כותב עליו למרות שהגעתו אל ה-VOD של yes מחר היא בעצם התווספות לקטלוג הזמין למנויי החברה ללא תשלום נוסף, שם אפשר היה למצוא את הסרט עד עכשיו. אבל נו, תראו עם מה אני עובד השבוע, סרט שפספסתי בזמן אמת וממילא זמין יותר כעת הוא אופציה. הקונספט של הסרט הוא שהפך אותו למדובר, שכן במהלך ליל ביעותים מגלה הגיבורה שמישהו מנסה לרצוח אותה בביתה, אירוע שלתדהמתה מתרחש גם למחרת, וכן הלאה. נשמע כמו "מז"ל טוב" רק בלי הצחוקים, ומבחינתי גם עוד הוכחה שאנחנו תקועים בלולאת זמן. נטשה קרמאני ביימה, בריאה גראנט כתבה ומככבת (זו היא בתמונה לעיל).

יש לו את זה (He's All That) – נסיים במה שרקחו לנו נטפליקס ליום שישי (27.8), רימייק מהופך מגדרית ללא-ממש-קלאסיקת הנעורים ״יש לה את זה״, 22 שנים אחרי הסרט המקורי. כן, חלקנו עד כדי כך זקנים. למי שצעיר או צעירה מדי, מדובר באחד מסרטי המהפך המכוננים וב-99׳ זה היה לגמרי סביר שבחור מקובל היה ניגש למי שנחשבה חנונית ומוכיח לכולם שהיא, ובכן, שווה או משהו. בימינו ספק אם זה היה עובר ולכן הוחלט שנערה מקובלת (אדיסון ריי) תחשוף את החתיך הפנימי של בן כיתתה הנעבעך (טאנר ביוקנן). כמובן שהיא בוחרת אחד עם מסת שריר ואחוזי שומן נמוכים, שפשוט לא נוטה להסתרק או להתלבש צמוד. מארק ווטרס (״ילדות רעות״) ביים, ורייצ׳ל לי קוק מהסרט המקורי מבליחה. אין זכר לפרדי פרינז ג׳וניור, בדקתי.