״עד במנוסה״, סקירה

הסרט "עד במנוסה" (Those Who Wish Me Dead) מגיע להקרנות בארץ בעיתוי שנראה אקטואלי, על סף האקטואלי מדי. הסרט עוסק בין היתר בלוחמי אש במדינת מונטנה שבארה״ב. בין הלוחמים גם אישה הסובלת מטראומה בעקבות שריפה קשה שהתרחשה טרם תחילת הסרט, ואנו מקבלים פלאשבקים ממנה. זו לא השריפה היחידה או הגדולה בסרט. בעקבות ההתחממות הגלובלית עלה מספר השריפות הקשות ברחבי העולם וגם בישראל, כאשר ממש השבוע התרחשה שריפה ענקית במשך מספר ימים בהרי ירושלים. זה קורה בסמוך ליציאה המקומית של הסרט, שברוב העולם יצא כבר לפני מספר חודשים.

במבט ראשון, הסרט לא ממש נראה כיצירה המנסה לרכוב על גל האקטואליה. הוא מבוסס על ספר מאת מייקל קוריטה שפורסם כבר בשנת 2014, תקופה בה שריפות היו הרסניות, אולם נכחו מעט פחות בדיון הציבורי הכללי בארה"ב. התרגום העברי לאותו ספר הוא גם הסיבה לשם הגנרי בעברית, בעוד השם המקורי, ״Those Who Wish Me Dead״ מכיל משהו מיוחד יותר. יש לציין כי למרות המעורבות של קוריטה עצמו בתסריט, להבנתי הסרט לוקח לא מעט חירות ביחס לספר. למעשה, הגיבור נמצא במנוסה לא רק בגלל שהוא עד, או הופך לעד רק בשלב מתקדם של הסרט. זו לא הסיבה העיקרית לכך שיש אנשים רבים אשר רוצים במותו, או לפחות נכונים לכך שהוא ימות על מנת שלא יחשוף את המידע שבידיו, ובידי אביו. גיבור הסיפור הוא בן 14 והוא רק חלק מגלריה רחבה של דמויות ביצירה, אבל עוד על כך מאוחר יותר.

קודם יש לציין כי אף על פי שמדובר בעיבוד ספרותי, זהו קודם כל סרט של הבמאי טיילור שרידן, שגם שותף לכתיבת התסריט ביחד עם קוריטה וצ'ארלס ליוויט (״קיי-פקס״). שרידן פרץ לתודעה כתסריטאי של "באש ובמים" ו"סיקאריו", בטרם עבר לביים (בעצם שב לביים, אבל סרט הביכורים שלו ״Vile״ הוא סרט אימה שכמדומני לא זכה להרבה קהל) את התסריט שלו ל"רוחות קרות". הוא בהחלט יוצר בעל קו אחיד שעובר בכל סרטיו: זירת התרחשות בחלק המרכזי של ארה"ב, בדגש על עיירות קטנות עד כפרים נידחים, דמויות שמתנהגות כמו במערבון אבל מתמודדות עם משברים של התקופה בה אנו חיים, ועיסוק בדינמיקה זוגית (ולעתים משולשת) בין דמויות. לרוב אלו גם דמויות שמכירות זו את זו זמן רב וגם דמויות שלומדות להכיר אחת את השנייה במהלך הסרט. כל זה מתבסס על עלילה בעלת כמה שיאים של גבורה מודרנית ובשילוב דיאלוגים איכותיים.

הכל קיים גם ב"עד מנוסה", מה שהופך את הסרט למעורר עניין לחובבי היוצר ואולי גם לחובבי תיאוריית האוטר. אולם, לצד הדברים הללו, הסרט החדש הוא הדבר הכי פחות טוב, שלא לומר הכי חלש, ששרידן היה מעורב בו בשנים האחרונות. לא מדובר בסרט נטול איכויות או רגעים מרגשים ומרהיבים, אבל יש בו משהו חלול יותר, והוא בוחן עד לקצה את היכולת של הקהל לקבל בחירות לא הגיוניות של הדמויות וצירופי מקרים.

העלילה מתפרסת על פני כמה מוקדים. במונטנה, אחת מן המדינות הפחות מיושבות בארה"ב, צוות כיבוי אש נערך לעונה החמה דרך חניכה של לוחמי אש חדשים, בעוד הצוות הוותיק משתכר ונהנה. מי שלוכדת את תשומת הלב בתעלול מסוכן היא האנה, שיכולה גם ללכוד את תשומל הלב בכך שהיא מגולמת בידי אנג'לינה ג'ולי. התעלולים של האנה לא עובדים על סגן השריף המקומי, איתן (ג'ון ברנתל), שיודע שהיא מתמודדת עם השריפה הקודמת בה ראתה לוחמי אש וילדים מתים, בטעות שאולי היא אשמתה ואולי באשמת נתונים לא מדוייקים שקיבלה. איתן הוא גם האקס של האנה, אבל כעת הוא חי עם אשתו ההרה אליסון (מדינה סנגור). השניים גם מנהלים חווה שבקיץ מלמדת ילדים על החיים בטבע.

עד כאן מונטנה, ומכאן לטריטוריה החדשה בקולנוע של שרידן: החוף המזרחי של ארה"ב. ליתר דיוק, דרום פלורידה. שם, צמד פושעים המגולמים בידי ניקולס הולט ואיידן גילן עושים משהו די מפחיד בשכונה יוקרתית. הדבר שהם עושים מכה גלים עד צפון פלורידה, שם יושב רואה חשבון בשם אואן (ג'ק ובר) ורואה חדשות. הוא עושה אחד ועוד אחד ומבין כי הוא היעד הבא וחייב לברוח למקום בטוח. הוא לוקח עמו את בנו הצעיר, קונור (פין ליטל) ויוצא לדרך בלי להסביר יותר מדי, מעבר לכך שבעבודה שלו הוא עלה על משהו מאוד פלילי שמערב אנשים מאוד בכירים, והוא לא יכול לסמוך על המשטרה. הוא צריך לההעביר את המידע לתקשורת וכנראה שזה יצטרך להיעשות פנים מול פנים. בשל כך, אואן נוסע לקרובי המשפחה עליהם הוא הכי סומך: הגיס שלו ואשתו, משמע איתן ואליסון במונטנה. יש לציין כי אואן וקונור עדיין כואבים את מות אמו של הנער, כך שיש עוד רובד של טראומה טרייה. אבל אין מה לדאוג, יש סיכוי סביר לעוד אחת – צמד הפושעים הבין דרך מבט בתמונות סטילס לאן אואן בורח. עד כאן הפתיחה.

בעצם, ייתכן והפתיחה עוד ממשיכה. ייתכן והסרט עצמו מתחיל רק כאשר קונור הילד והאנה לוחמת האש נפגשים. זה מתרחש עמוק לתוך הסרט, אחרי שהאנה מוצבת במגדל צפייה באש, שחוטף מכת ברק ולכן מכשיר הקשר שלו מנוטרל. הסרט מבהיר שיש לה גם טלפון לוויני, אבל כנראה היא מחליטה שזה לא הוגן להשתמש בו, או משהו אחר שפספסתי. היא לא עושה זאת גם כאשר היא מבחינה בשני דברים: שריפה ענקית וילד שמאוד סביר להניח שמישהו מסוכן מאוד רודף אחריו. שני הפושעים לקחו הפסקה מן המרדף רק לשיחה קצרה עם הבוס שלהם (טיילר פרי) שקרא להם בדחיפות על מנת להגיד להם להמשיך לעשות את מה שהם עשו לפני שהוא קרא להם. הפסקה הזו מכילה את הבעיות המהותיות ביותר בסרט. זה לא שהוא עמוס בדמויות יותר מדי או מכיל הרבה תפניות בעלילה, אלא שנראה כי הרבה מאוד סצנות ירדו בעריכה או בשלב התסריט ולכן נותרו רמזים לדברים שלא מתממשים וכעת הם בעיקר מעוררים תהייה. וזה חבל, כי בסופו של דבר יש בסרט כמה קטעי מרדף טובים ויתרון חזותי יוצא דופן: שריפה מצטלמת יפה. זה גם יותר יפה כשרואים את זה בקולנוע ולא במציאות.

יש גם הרבה מקום לפרשנות אקטואלית בסרט, מעבר לתדירות השריפות. יש בו קשר בין הרס הטבע לשחיתות פוליטית, ושליטה של גורמים חזקים ולא בדיוק מתחשבים בחיים במקום שלטון חוק גלוי ויעיל. הדמויות הטובות במונטונה גם מייצגות סוג של קשר לטבע, אכפתיות וחזון מאוד תקין פוליטית של מרכז ארה"ב. כל זה משולב ביכולת של שרידן לתאר היטב מחוייבות של בני אדם זה לזה – גם כאשר הדמויות שלו לא מפותחות בצורה מעמיקה (למשל, הדמות של האנה). הקשרים בין האנשים בעבר ובהווה נראים אמינים והם הופכים את הסרט למעניין ולפרקים מעורר הזדהות, כל עוד לא חושבים על בסיס העלילה שלו יותר מדי. הבעיה היא שכמות הסצנות שזורקות לכיוונים אחרים, שלא ממש מפותחים, היא גדולה מדי.

כתוצאה מכך, הסרט יוצא מן הקצב ומאבד מעט את קטעי המתח והעניין שהוא בונה, גם בטרם מנסים לחשוב על חורים בעלילה. ייתכן וחלק מזה נובע מן הספר, אולם מבט קצר על התקציר שלו מראה כי הרבה מאוד שונה בדרך למסך הגדול. סביר כי חלק מזה נובע מן הצורך לייצר סרט באורך של פחות משעתיים. זה כן מרענן לראות סרט באורך 100 דקות כולל קרדיטים, והסרט מספק מתח בידורי בזמן הזה, אולם יש תחושה כי עוד כמה סצנות היו מסבירים את הדברים בצורה טובה יותר. לחלופין, היה ניתן לקצר ולהדק את הסרט מעט יותר ולוותר על הקטעים אשר מסבכים אותו. כך או כך, משהו השתבש בדרך והפך את ״עד במנוסה״ ליצירה הכי פחות טובה של שרידן (לפחות מאז סרט הביכורים שלו שלא ראיתי). הוא עדיין יוצר מעניין, ואם "רוחות קרות" היה בסופו של דבר מעט פחות טוב מן הסרטים להם תרם רק תסריט, "עד במנוסה" בורח יותר רחוק לכיוון הנגדי.