פסטיבל סרטי הסטודנטים 2021: כמה המלצות

היום (ראשון) נפתח הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים בתל אביב, שיימשך לכל אורך השבוע, מה-20 ועד ה-26 לחודש יוני. את הפסטיבל אפשר לכנות בקיצור ״פסטיבל הסטודנטים״ – הוא לא רק מציג סרטי סטודנטים וסרטים קצרים בכלל, אלא גם מנוהל בידי סטודנטים ומביא לסדנאות אמן והקרנות יוצרים הנבחרים בידי הסטודנטים, מה שמייצג טעם צעיר ויותר רדיקלי משל פסטיבלים אחרים בארץ. אף כי השנה רוב כיתות האמן יתקיימו באופן וירטואלי, כלומר בלי נוכחות פיזית של אורחי הפסטיבל, רשימת האורחים כוללת כמה מטובי הבמאיות והבמאים שפועלים בקולנוע העולמי בשנים האחרונות. הדגש הוא על יוצרים שהסגנון שלהם לפעמים קיצוני מדי עבור הקרנה מסחרית, או אפילו הקרנה חד-פעמית בפסטיבל או בסינמטקים. לכן, ההמלצה שלי בפסטיבל היא לתת הזמנות לא רק לסרטים הקצרים המוצגים במספר מסגרות, אלא גם לכיתות האמן לסרטים של אורחי הפסטיבל, בהם גם הצלם פרדריק אלמס שכן מגיע לארץ, ואף יעביר סדנת אמן סגורה למשתתפי הפסטיבל.

בכל הנוגע לסרטים קצרים, יש בפסטיבל ארבע מסגרות – תחרות לסרטי סטודנטים ישראלים, תחרות לסרטים ניסיוניים, תחרות לסרטי סטודנטים בינלאומיים (הכוללת גם חלק מבתי הספר לקולנוע בישראל), ותחרות לסרטים עצמאים קצרים. היא אמנם אינה תחרות לסרטי סטודנטים אבל משלימה את התמונה לגבי המצב בתחום הקולנוע הקצר בארץ. ישנם סרטים קצרים נוספים במסגרות אחרות, כגון פרויקט "גיבורה" עליו אכתוב בהמשך, ופרויקט "קצר על הדרך" שבסרטיו השנה טרם צפיתי. בעבר הוא שמר תמיד על רמה גבוהה עקב תהליך בחירה קפדני וליווי היוצרים. השנה, שתי המסגרות הללו יאפשרו לקהל בארץ לראות סרטים קצרים רגע לפני שהם יוקרנו בפסטיבל קאן בתחילת החודש הבא – ״מה שלא נשבר״ של אלינור נחמיה ו״הביקור״ של מיה קפלן. הקרנות נוספות הם לסרטי סדנאות שונות של בית הספר לקולנוע על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב (גילוי נאות: אליו אני קשור במספר אופנים) וייתכן שבמהלך הפסטיבל אצפה ואדווח על מה שהוצג בהן.

בפוסט המלצות זה אכתוב בקצרה על כמה סרטים אותם כבר הספקתי לראות מן התכניות השונות של הפסטיבל, בעיקר קצרים אבל גם קצת ארוכים. זאת בנוסף ללא מעט סרטים עליהם כבר נכתב כאן כאשר הוצגו במסגרות אחרות. בפסטיבל ירושלים 2020 כתבתי על "תאונה", "מותו של זה", ו"המשימה חברון", שיוצגו בתחרות הקולנוע העצמאי הקצר. על "הורסט" שיוקרן גם הוא בתחרות זו, כתבתי בפסטיבל דוקאביב. מבין הסרטים באורך מלא שיוצגו כמחווה לאורחות ולאורחים, אורון כתב על "חבורת נערות" ועל "לנשום", שני סרטים צרפתיים שיוצגו במחוות לבמאיות סלין סיאמה ומאלני לורן (בהתאמה). את ״טומבוי״ של סיאמה בחרנו למצעד העשור של סריטה. על "לא איכפת לי אם ההיסטוריה תזכור אותנו כברברים" של ראדו ג'ודה כתבתי בפסטיבל חיפה. על צד אחר לגמרי של הבמאי הרומני, "כולם במשפחה שלנו", אור כתב במסגרת 20 שנים – 20 עלילות לוקיישן. מאז הספיק ג'ודה להפוך לזוכה פסטיבל ברלין האחרון. על "טאבו" של מיגל גומש כתבתי בקצרה בפסטיבל ירושלים 2012, מבלי להיכנס לכל היופי הייוחד שיש ביצירה של הבמאי הפורטוגזי. על הסרט הנוסף שלו שיוקרן, ״אלף לילה ולילה: חסר המנוחה״, אורון כתב במסגרת ביקורו בפסטיבל ורוצלאב. כעת אוסיף בקצרה סרט של יוצר שטרם כתבנו עליו, ומשם אעבור להמלצות על קולנוע קצר משלל המסגרות.

נוקטורמה
Nocturama

המפגש עם אורחי הפסטיבל הוא הזדמנות נהדרת לשמוע שיחה עם כמה מטובי יוצרי הקולנוע האמנותי באירופה בימינו (או עם הצלם הוותיק פרדריק אלמס). נראה לי שאחד מן השמות הפחות מוכרים אבל לא פחות מרתקים ברשימת האורחים הוא הבמאי הצרפתי ברטראן בונלו (״סאן לורן״, ״נערת זומבי״). באופן ספיציפי, סרטו "נוקטורמה" הוא אחד מן הניסויים הקולנועיים המעניינים של השנים האחרונות, וכמדומני הוא טרם זכה להקרנה רשמית בארץ. למעשה הוא כמעט וטרם הוקרן בכלל. בונלו הוא לא במאי שזר לפרובוקציות, אבל סרט זה כמעט ולא נצפה בגלל שילוב בין נקודת מוצא פרובוקטיבית ומציאות קשה: הבמאי יצר סרט על סדרת פיגועי טרור בפריז, כאשר בין השלמת הסרט לצאתו לאקרנים התרחשו בפריז סדרה אמיתית של פיגועי טרור. אולם, הגישה של בונלו לנושא שונה מן המצופה מכל במאי אחר.

בחצי הראשון של הסרט הוא עוקב אחר קבוצה של צעירים בדרך לביצוע שורה של פעולות, חלקן סמליות וחלקן פוגעות במתכוון באנשים. בחצי השני, הפוגעים מסתתרים מן הרשויות במקום שסוכם מראש, מקום שיוצר יחס אירוני שכן ייתכן שהוא מהווה תמצית של אורח החיים נגדו הם מוחים בפעולות שלהם. אלא שבונלו בכוונה לא מסביר את המניעים עם הסוף, או נכנס לעומק הפסיכולוגיה של הדמויות או המרד. הוא כן לוקח את הזמן ומתאר בעדינות את הדינימקה בתוך הקבוצה. היא כוללת אמון והפרת אמון, מאבקי כוח וקנאה וגם סוג מוזר של אחווה. הסרט חדור תחושת שליחות ורתיעה והוא מתאר פעולה לא מוסרית במתכוון, על מנת לערער על הסדר הקיים דרך הצפייה בקולנוע, הרומנטיזציה למרד והחשש מן האחר, כולל מי שיכול להיות האחר ויכול להיות הזהה. הסרט נע בין מה שנחווה כריאליזם קר לרגעים סוריאליסטיים ו/או סימבוליים, ולפרקים יש בו אווירה של סרט אימה או סרט פעולה, אבל בלי ניסיון להפחיד או למתוח.

התחרות הבינלאומית

אקורדים

אקורדים

סרטו של הבמאי המקסיקני חוזה אנטוניו דה לה טורה ווגה לא מורכב מחומרים מקוריים במיוחד: הוא עוסק בסיפור פשוט על קשר בין שני גברים שפוספס לפני מספר עשורים. כעת, לאחר רוב החיים, אחד מהם רואה במקרה את השני ומחליט לחקור מחדש את מה שפוספס. הסרט מספר זאת דרך תנועות עדינות במיזנסצנה באופן החושף את ההססנות של הדמות הראשית לצד הכאב על מה שאף פעם לא התפתח או התרחש, מה שיוותר תמיד בגדר החמצה. אפילו אם יש עתיד או אם החיים שכן נחוו היו עשירים יותר או מקובלים יותר בחברה ממה שכן היה יכול להיות. כאמור, זו לא היצירה הכי מקורית ומדובר בסרט פשוט וישיר למדי בהבנה, כולל שימוש בווייס-אובר שנותן אווירה ומשלים את המידע. יחד עם זאת, הפשטות הזו מביאה לעשייה מדויקת ומרגשת, בה מעט הסצנות שראינו מספרות סיפור גדול יותר הן בנוגע למה שהתרחש והן לגבי מה שתמיד יהיה פספוס.

הגר + כווית שמש

המקבצים השונים מסדרים את הסרטים לא רק לפי אורך ומגוון גיאוגרפי, אלא גם באופן המייצר הקשרים שונים בין היצירות. למשל, שני הסרטים הללו, אחד ישראלי ואחד אוסטרלי, שיכולים היו להיות תשובה לתרגיל "שתי דמויות במכונית". אם כי שניהם גם יוצאים מן המכונית מדי פעם ובשניהם יש השקעה של סרט גמר ולא תרגיל. "הגר" סרטם של עלמה חמו ושאולי מלמד, עוסק בנהגת מונית שמנסה להוכיח את עצמה בעבודה הגברית אך גם חשה בדידות. היא מתעקשת לקחת על עצמה נסיעה מבני ברק והנוסע הוא חרדי צעיר אשר נרתע ממנה, מסיבות שבמהלך הנסיעה מתברר שהם לא רק הצורך לא להיראות בפומבי בחברת אישה. מטבעם של סרטים הללו, שתי הדמויות באות מעולמות שונים מאוד אבל כל אחת מהן יכולה להרוויח משהו מן המפגש – הגר מוצאת את עצמה גם כסוג של מורה וגם כספק מנצלת או מוצאת תרופה במפגש עם הגבר הצעיר.

"כווית שמש" של ג׳סלין מאיירס הוא סרט על שתי חברות המצויות בטיול, אחרי שהחברות שלהן עברה טלטלה ממנה כל אחת מן הנשים הצעירות יצאה בדרך אחרת. בעוד אחת מהן מנסה בגלוי להיות תומכת ולממש את הטיול לפי התכנון, עושה רושם כי חברתה מנסה בעיקר להפריע. הדיאלוג בסרט רוב הזמן לא חושף את כל הדברים עד לרגעים הלא-ארוכים של עימותים ישירים או התרה. יש משהו אמין בדרך שבה הסרט מתאר גם כאב על משהו בחברות שעבר כבר וגם משהו חדש שיכול להיווצר.

הנני

מדע בדיוני בפסטיבל סרטים קצרים תמיד מרענן, והוא לרוב מדע בדיוני מן הסוג שחושב על טבע האדם ולא על שימוש באפקטים. אף כי האפקטים בסרט הזה של הבמאי הגרמני ג'רי הופמן יעילים ביחס לצניעות של סרט סטודנטים. העלילה עוסקת באישה החיה לבדה בבית ביער ובלילות סובלת מסיוטים. היא מוצאת ביער אנדרואידית ישנה. היא מתקנת אותה, בתור מי שנהנית לתקן דברים, וגם נהנתה לפחות בעבר לשבור דברים. האנדרואידית מתחילה לחיות עמה ולענות על כל שאלה בשאלה, במה שהופך למשהו שבין חברות לחיקוי מאיים על חיי האישה. מצד אחד דומה כי בחרה בבדידות, מאידך הקשר החדש מעורר זיכרונות מאירוע של שברון לב שפרטים ממנו מטפטפים לתוך סרט, כמו גם פרטים על נוכחות אחרת שמאיימת על הבקתה. לפעמים נדמה כי הרעיונות בסרט הזה נמסרים מהר מדי, אבל הוא משלב בצורה טבעית התמודדות פנימית עם טראומה, שאיפה מנוגדת לבדידות ולחברות, הרהורים על מה מרכיב את הזהות הפרטית ועל מה הופך אדם לאנושי, כמו בכל סרט עם אנדרואיד.

HOW SOON IS NOW?

הכותרת האנגלית בלבד (לקוחה משיר של הסמית׳ס) שייכת לסרט ישראלי, שאם לא היה מתחרה בתחרות הבינלאומית יכול היה כנראה להיות מוקרן בתחרות לקולנוע ניסיוני. אלה מוסרי מופיעה בתפקיד הראשי בסרט שביימה ביחד עם הבמאי השותף עמרי רוזי, סרט שמצליח לעומד בהגדרה המעתעת "שיר חזותי". הסרט מציג מערכת יחסים בשלב כבוי, כאשר האישה צעירה יותר מן הגבר שחודר לעולם שלה בכמה פריימים, ועושה רושם שכבר לא יודע לתת לה את המקום שלה לעומת דברים אשר נלקחו ממנה בתוך הקשר. דברים אשר מוצגים בצורה סימבולית דרך שורה של דימויים חוזרים: יער, נסיעה זוגית בכביש מבודד, ומופע של מקהלה שמהווה סוג של מציאות אלטרנטיבית/קול פנימי של הגיבורה, שאין לה קול בסרט נטול הדיאלוגים. באופן דומה, ייצוג הזוגיות נטול רומנטיקה, תשוקה או אפילו ריבים של ממש, אלא רק תחושת פספוס במקרה הטוב, או חנק במקרה הרע. כל זאת בסרט שגם יתר הסרטים שעמו במקבץ (על חלקם כתבתי לעיל) עוסקים בדרכם בשליטה בתוך מערכת יחסים. הכותרת מביעה תקווה כי ההווה יקרה, משמע תבוא דרך אחרת לחוות את המציאות או להרגיש משהו. אולם, כמו בשיר חזותי, הסרט פתוח על מנת לאפשר פירוש אחר של הדימויים ושל החוויה שהוא מעביר.

המסגרות הישראליות

פרדייז. צילום: דוד רודוי

אני נגד היונים

הברקה. סרטו של דניאל ריב, המתחרה בתחרות הישראלית לסרטי סטודנטים, משלב בין קולנוע דוקומנטרי ומוקומנטרי ופועל בלי הרף במספר רמות. העלילה היא אכן המלחמה של הבמאי ביונים, שאוכלות את האוכל של החתולה המבוגרת שלו. הקרב של החתולה והיונים הופך את הבמאי לאובססיבי לציפור המהווה סמל לשלום, והאובססיה הזו שולחת אותו לצלם יונים ברחבי תל אביב וברחבי הארץ באופן הפוגם בקשר בינו לבין משפחתו. דיווחי חדשות אקראיים לכאורה על מעבר שגרירות ארה"ב לירושלים נשמעים ברקע, אבל כל מילה או ראיון שרירותי למראה בסרט אינו מקרי כלל. הוא חלק מן המאגר של הסרט שדן בעזיבת בית, במחוייבות, בהתמודדות עם מוות מתקרב של חיית מחמד, ובמלחמה בלתי פוסקת ותיעודה. והכוונה היא לא למלחמה עם היונים ולצילום שלהם.

הקריינות של הבמאי מלאה באירוניה עצמית ובהומור, כאשר ברור מן ההתחלה שהעיסוק ביונים הוא תחליף למשהו אחר ובסופו של דבר דרך עקיפה לדון בנושאים מהם הוא מנסה להתחמק, אבל הם נוכחים בסרט באופן שמתעצם ככל שהוא נמשך. הזעם נגד היונים הוא לפרקים גם סוג של מכתב אהבה והערצה לחיה היוצרת זוגיות קבועה, ואף בונה לעצמה בתים או מתנחלת במבנים מעשי ידי אדם. זאת בעוד דניאל ריב, כדמות, מתקשה להתחייב למעבר דירה. ניגוד זה הוא רק חלק אחד משורה של ניגודים והקשרים הנוצרים בסרט בין חומרים תיעודיים (לכאורה), העוסקים על פניו  בנושאים שונים ומצולמים בטכניקות שונת, הנעות בין חוסר היכולת ללכוד את מושא התיעוד לפריימים מעוצבים היטב. הניגודים הללו מבטאים צדדים שונים בחיים האישיים וביצירה הקולנועית, כאשר כל רובד בסרט ארוג היטב ברבדים האחרים.

אמנה

סרטו של גיא נמש מתמודד בתחרות הסרט העצמאי הקצר. הוא עוסק בנסיעה של משפחה ישראלית בדרך לתת פיצויים לעוזרת ערביה שעבדה ב"שחור" וללא ביטוח – ונפצעה. הדרמה העיקרית במהלך הנסיעה הוא סירובה של הבת המתבגרת, שירי, לצאת לפגוש את העוזרת בדירתה, אף כי השתיים היו לכאורה קרובות. הסרט קרוי על שם דמותה של העוזרת, נוכחת-נפקדת לאורך רוב היצירה שעוסקת בנסיעה לעבר ביתה. גם כאשר מגיעים לבית, המצלמה כמעט ואינה מראה אותה, כאשר על גורלה מוחלט יותר מפעם אחת בידי אנשים אחרים. שירי היא הדמות שהסרט נחווה מבעד לעיניה אך היא נותרת מחוץ לקבלת החלטות, פרט לרצון שלה להימנע מן המפגש, מה שמייצר אפשרות לסוג של ברית בין השתיים דווקא ברגע של ניתוק ותחושת אשם. הסרט משתמש בנסיעה משפחתית הן כמטאפורה כללית יותר על יחסי התלות והניצול בין יהודים וערבים, והן כמקדם את הדרמה הבין-דורית דרך מבט על נערה שהמשבר בנסיעה הוא רק חלק מן הלבטים שלה לגבי זהותה והיחס שגילתה כלפי אמנה לאורך השנים. שירי היא הגיבורה של הסרט גם בגלל שהיא חשה כל הזמן אשמה על כך שיש בסיפור הזה קורבן גדול יותר. מדובר בסרט מהוקצע, כאשר הצלם הוא זוכה פרס אופיר דניאל מילר וגם במאי הסרט כבר זכה בפרס אופיר, על תרומתו לעריכת "פוקסטרוט".

פרדייז

עוד סרט בתחרות העצמאית שמשלב בין סיפור משפחתי ומבט על יחסי יהודים וערבים. עלא דקה (״הבן דוד״) מגלם את עלי, צעיר ערבי-ישראלי ששב לישראל מברלין לחתונת אחותו, כאשר החברה היהודיה שלו לא הצטרפה לטיול ברגע אחרון. עם הנחיתה באילת, מחליט עלי לשנות את התכניות ולנסוע לסיני במקום להתמודד עם המשפחה הלוחצת. קבוצה של צעירים ישראלים מזהה אותו כיהודי והוא מתמיד בזהות הזאת, בעוד הניסיונות שלו להתרחק מן הקבוצה לא צולחים. פרט למצוקה המשפחתית והרומנטית של עלי, ברקע יש גם את הנוכחות של דאע"ש בסיני ואת החשש היהודי-ערבי התמידי מניצול. עלי צריך גם להסתתר וגם להתמודד עם התסבוכות שההסתתרות יוצרת, כולל אופציה לסטוץ עם אחת מן הנשים בקבוצה.

סרטו של אסף סבן (״בית בגליל״) נעשה במסגרת המשובחת לרוב "קצרים מן המדבר" של פסטיבל סרטים בערבה, והוא מרחיב את המסגרת מחוץ לגבולות ישראל. עבורי לקח לסיפור קצת זמן לתפוס את הייחוד שלו, אבל בחצי השני הוא היה מעניין ומבדר למדי, בזכות המשחק של דקה ושל ורוני קורן, משחק שמצליח לשלב בין הקומי לביטוי אמין של כאב וצורך לברוח מן השלווה המדומה אשר החופשה בסיני מייצרת. הכותרת מתייחסת לחוף בו הסרט לא מתרחש, אולם דומה כי הסרט כולו עוסק לא רק ביחסי יהודים-ערבים, אלא בעצם הבריחה לים ולמדבר כמפלט אשר אמור להציע רוגע, אבל במציאות שלנו כל מפגש בין אנשים, אפילו בני אותו לאום, מעורר הרבה חששות. המצב הפוליטי הוא כזה ממנו לא ניתן לברוח, כמו עוד סוג של משפחה שלוחצת על מציאת שידוך טוב יותר.
(תחרות הסרט העצמאי הקצר)

קוסמופוליטן

סרטה של מורן נקר, עצמאי שלישי ואחרון לפוסט זה, הוא אחד מן הקצרים ביותר בכל המסגרות של הפסטיבל שממילא מוקדש בעיקר לסרטים קצרים. אורכו 7 דקות שמורכבות משתי סצנות שונות מאוד אך גם משלימות תמונה מלאה. במרכז הסיפור צעיר אתיופי הומוסקסואל, המבטא במעט מילים ותנועות את תחושת הזרות והרדיפה בשתי סיטואציות בהן הוא אמור במידה מסימות להרגיש שייך – תור למסיבת גייז, ונסיעה במונית שירות בה רוב הנוסעים חולקים עמו את צבע העור. הסרט כמעט ולא זועק רדיפה וקיפוח, אבל מבטא את היטב את החשש ואת הרצון לביטוי עצמי ומציאת דרך. בעוד הסצנה הראשונה מתנהלת באופן צפוי אך מבוצעת באופן יעיל, הפרטים הקטנים בסצנה השנייה סוגרים היטב את בניית עולמו של הגיבור באופן המספר הרבה יותר מן המעט שמתרחש על המסך.

הקרנות מיוחדות

הביקור

פרויקט גיבורה

פרויקט "גיבורה", בניהולן האמנותי של היוצרות מיה דרייפוס ומיכל ויניק, מקבץ יחד מספר יצירות של סטודנטיות סביב דמויות נשיות. הפרויקט הראשון הוצג בפסטיבל חיפה 2016 והוקרן בו בין היתר את הסרט "מכתב אהבה למ"מ שלי" מאת עטרה פריש, שהפך לבסיס לסדרה "המפקדת". תוכלו לצפות בסרט ואף לפגוש את היוצרת ואת ניר ברגר שיצר איתה את הסדרה, באירוע ״מסרט גמר לסדרת טלוויזיה״. בחזרה לפרויקט, האלמנט המקשר של היצירות במקבץ ״גיבורה״ הראשון הוא מקצועות. בפרויקט הנוכחי, שנחשף לראשונה במהדורת האונליין של פסטיבל חיפה 2020, הדגש הוא תקיפת מושג האומץ מכמה זוויות שונות, ותוך הצגת בחירות שנויות במחלוקת. בכל אחד מן הסרטים לא ניתן להגדיר את הגיבורה כחיובית או שלילית בהכרח.

ארבעה סרטים מרכיבים את הפרויקט הפעם ואף כי כל אחד מהם הוא בעל אופי משלו, ניתן לראות בהם סוג של חריזה. הסרט הראשון והשני עוסקים באמהות ובהקרבה של אם, בעוד הסרט השני והרביעי עוסקים במיניות ובאופן שבו האישה עצמה ו/או הסביבה שופטת התנהגות מינית. כל הסרטים טובים והצפייה בהם ברצף בפסטיבל חיפה הייתה עבורי הפתעה. גם באופן בו כל סרט לכאורה שובר כיוון לעומת הסרט הקודם, אבל גם מעצים את הדיון בכך שאין בחירה נכונה ממש עבור הגיבורות.

הסרטים של ארבעת הבמאיות – שני אגוזין, שירה שניידר, חוה רוכלין ומיה קפלן גם מציגים ארבעה צדדים שונים של ישראל: חוף הים הופך לדרום תל אביב ומשם לשיכון בעיירת פריפריה, ולישוב שהוא קהילה קטנה ועמידה. הסרטים גם שוברים את הציפיות מבחינת הז'אנר – סרטה של רוכלין הוא סוג של קומדית פשע פרועה שנמצאת בתוך דרמה על דמויות משולי החברה, וניתן גם לתאר אותו בצורה הפוכה. יש בו משהו ישראלי מאוד וגם סוריאליסטי ושוט הסיום שלו הוא כמעט גרסה ישראלית לסיקוונס של רוי אנדרסון, רק עם מראה של שיכון במקום סט מעוצב.

לא מכבר נודע כי הסרט המסיים את הפרויקט, "הביקור" מאת מיה קפלן, התקבל לתחרות הסינפונדסיון, תחרות סרטי הסטודנטים של פסטיבל קאן. זה לא מפתיע בהתחשב בסרט. הוא מבטא היטב את האמביוולנטיות כלפי המושג "גיבורה" ושאלת המעשה שנכון לעשות: מול יתר החברה, מול המימוש העצמי והרצון להינות מן החיים בגיל צעיר. אם להגדיר את הז'אנרים שהסרט הזה מתכתב עימם, ניתן לראות בו משהו שיכול להפוך בכל רגע לסרט אימה או קומדיה רומנטית, אולם חלק מן הפחד האמתי של מה שנחשף בו הוא שהחיים עצמם הם לא זה ולא זה, אך עדיין נדרש להגיע בהם להכרעות קשות ולחשבון נפש. גם כאשר מדובר באשמה משנית באירועים המתרחשים בסרט, אותם בכוונה איני מפרט.

יאנה

סרטה של נועה דולברג הוא סרט סטודנטים שמוקרן מחוץ לתחרות. הוא חריג מיתר הסרטים בשל אורכו (כ-50 דקות) וגם בגלל שהוא כבר שודר בשבוע שעבר ב-yes דוקו, וזמין כעת לצפייה ב-VOD של יס, מה שמרמז כי לסרט בהחלט יש פוטנציאל לגעת ברגשות של קהל גדול יותר. זהו סרט תיעודי אופטימי שלוכד כמה רגעים מופלאים במיוחד ולא מובנים מאליהם, בפרויקט שהחל כמסע אישי של הבמאית. נועה יודעת שהיא נמסרה לאימוץ מאוקראינה בתור ילדה, ובתחילת שנות העשרים לחייה היא יוצאת לסוג של מסע אימוץ הפוך – היא שבה אל המסלול שעשתה האם שגידלה אותה, פוקדת את התחנות של ראשית חייה. זאת בתקווה לפגוש את האם הביולוגית מבלי לרצות ממנה דבר פרט לעצם המפגש וצבירת ידע על העבר.

דולברג משלבת בסרט מעט קטעים מאויירים ולמעשה מציגה לצופים את עצמה כאישה ששלמה עם חייה, אך גם מודעת למורשת אחרת החבויה ממנה. והיא מטיילת בארץ לא מוכרת ומתקשרת בשפה שהיא לא לא יודעת, הכל בעיניים מלאות סקרנות. הסקרנות עוברת לקהל גם בטרם הסרט מגיע למפגש ולשאלת זהותה של האם. פתיחת השאלה האם להיפגש בפועל, ומה לגלות על חייה של האם.  אף כי הסרט לא מדגיש אלמנטים של מתח, לא אחשוף יותר מעבר לכך כי המילים סקרנות ואופטימיות ממשיכות ללוות את הסרט לכל אורכו. גם אם מן הסתם כל מסירה של ילדה לאימוץ כוללת גם מגע עם צדדים פחות נעימים בחיים.