״מלמקרוג״ (Malmkrog), סקירה לסרטו של כריסטי פויו

ייתכן שמבין כל במאי הקולנוע שפרצו במאה ה-21, הבמאי הרומני כריסטי פויו הוא השאפתן ביותר. אין ספק כי מבין הבמאים המפורסמים בנוף הקולנועי העולמי, הוא אחד מן המאתגרים ביותר. מאז פרץ עם סרטו השני "מותו של מר לזרסקו" (The Death of Mr. Lazarescu) בשנת 2005, סרטיו של פויו מעולם לא ירדו מאורך של שעתיים וחצי. והאורך הוא לא בהכרח הדבר המאתגר בהם. פויו מחפש לעשות משהו שונה בכל סרט, אם כי יש מספר דברים אשר נשמרים בכל סרטיו. למשל, האירועים הדרמטיים ביותר לאו דווקא מקבלים דגש או הסבר מלא למתרחש בהם. אלמנט חוזר נוסף הוא שימוש בהומור שחור פרוע למדי, אבל באופן בו ייתכן וחלק מן הצופים כלל לא יבחינו בו, בין אם זה כי דברים אחרים נמצאים בחזית ובין אם משום שהסרט גרם להם לתחושת שעמום או ניכור עד לרמה שהם לא שמו לב לעולם העשיר, המורכב והמגוון למדי השוכן בהם. בסריטה כתבתי בקיצור רק על סרטו "סיירה-נבאדה", סרט שאני מעריך יותר בזמן שחלף מאז הצפייה בו.

באופן שממשיך להפתיע אותי למרות שהדבר נודע לי כבר לפני מספר חודשים, שניים מסרטי הבמאי זמינים בנטפליקס בישראל (אבל רק עם תרגום לאנגלית וחיפוש בממשק בשפה האנגלית). אלו הם "מותר של מר לזרסקו", סרטו הנגיש ביותר, העוסק במערכת בריאות לא בדיוק מתפקדת וכאמור במוות של אדם, ו"אורורה" (Aurora) סוג של מבט מדיטטיבי על בן אדם שחווה משבר אמצע החיים, משבר נפשי וגם רוצח אנשים, אם כי אלו לא הפעולות להן הסרט מקדיש זמן רב. שני הסרטים הם חוויות צפייה יוצאת דופן בצורה שונה ומן המיטב של הקולנוע הרומני החדש. אם כי אני בהחלט אבין את כל מי שלא ייצלח את הצפייה המלאה ב"אורורה". או בסרטו החדש – "מלמקרוג" (Malmkrog, או Manor House), שאמנם לא צפוי להיות זמין בנטפליקס אבל זמין לצפייה בחודש הקרוב באתר MUBI. הסרט ערך את הבכורה העולמית שלו בפסטיבל ברלין 2020 ונראה לי שדי בטוח להמר שגם בלי משבר הקורונה, הוא לא היה מגיע להקרנות מסחריות בארץ.

חוסר הנגישות נובע לא רק משום שהפעם אורך הסרט הוא 200 דקות, שיא עבור הבמאי שכאמור תמיד מאריך בסרטיו ולא במקרה. למעשה, ייתכן ואורך הסרט הוא הדבר הכי נגיש בו. מדובר בפעם השנייה בה פויו מתבסס על הפילוסוף הרוסי ולדימיר סולוביוב כנושא לסרט, אחרי ״Three Exercises of Interpretation״ משנת 2013, סרט שלא ראיתי. ובמתבסס הכוונה היא שהסרט הוא סוג של עיבוד דרמטי לספר "War, Progress, and the End of History: Three Conversations: Including a Short Tale of the Antichrist". זהו ספר של מחשבות על השינויים באירופה לקראת סוף המאה ה-19 ועימות בין תפיסות שונות לגבי מוסר, תפקיד הצבא בחברה ומהות האמונה הנוצרית והשאלה של טוב מול רע. אף כי יש בו גם משל קצר על האנטי-כרייסט, לא מדובר בסרט נראטיבי.

פויו מתרגם את הספר לשיחה בין חמש דמויות אריסטוקרטיות רוסיות, הנמצאות באחוזה ביום חורפי אחד בסמוך לסוף המאה ה-19, או אולי תחילת המאה ה-20. מדובר בשלוש נשים ושני גברים שהסרט אף פעם לא מסביר במפורש את טיב ומשך ההיכרות ביניהם, אף כי המעמד שלהם ברור וצופה קשוב ילמד יותר עליהם ועל מערך הכוחות בניהם. חמשת המשוחחים הם לא הדמויות היחידות באחוזה או בסרט: ישנם עוד אריסטוקרטים וגם מספר רב של דמויות של משרתים, שהעלילה שלהם מועברת כמעט בלי דיאלוגים, בניגוד לעלילה של הדמויות הראשיות. הסרט מורכב משישה חלקים לא דומים באורכם, כל אחד מהם קרוי על שם דמות אחרת (חמש הדמויות המשוחחות ורב המשרתים). יש לסרט גם שני פרולוגים קצרים יותר המכניסים לאווירה וגם מציגים דמויות שלא יהיו חלק מן השיחה העיקרית.

הדמויות בסרט הינן רוסיות אך את השיחה הם מנהלים כמעט רק בצרפתית, כיאה לאריסטוקרטים. המשרתים, לעומת זאת, הם הונגרים. ההבדל הזה בשפה ובמוצא הוא חלק לא פחות חשוב בעיניי בסרט מאשר השיחות עצמן. לא מדובר רק בדיון פילוסופי, אלא בדיון שמגיע מעמדה של כוח ונוחות. גם אם יש לחלק ניכר מן השיחות משמעות גם בימינו, הוא נחווה כדיון של עולם מת, של אריסטוקרטיה שהקהל יודע כי תוך עשורים ספורים תנושל מן הכוח שלה, אשר כבר מן הפתיחה אחת מן הנשים רואה בו דבר מוסרי וערכי. אף כי לכאורה דיון על מוסריות הצבא ועליונות של האדם הנוצרי על בני אמונות אחרות לא קשור ישירות ליחסי אדונים-משרתים, בפועל ולאחר מעשה מדובר בדברים קרובים מאוד. כמו כן, על אף שמדובר בסרט דברני מאוד ואין ספק כי פויו מעריך או לפחות מתעניין עמוקות בפילוסופיה של סולוביוב, התחושה שלי היא כי רוב הזמן השיחה משמשת כסוג של הסחת דעת. זאת על מנת שהקהל ייתפס לא מוכן או אפילו יפספס את חלק מן הסיפורים המתרחשים ברקע של הדיון, שם מצויה לא מעט מן הדרמה האמתית.

פויו לא מפחד לשעמם את הקהל שלו. גם הקהל שצופה בסרט צריך לא לפחד מן השעמום, אף שלכאורה זו דרישה סותרת עבור החוויה הקולנועית. צופה שלא יפחד מן השעמום, ימצא את עצמו מופתע מן העניין שכן חודר לפתע בסרט, דרך רגעים דרמטיים שלכאורה באים משום מקום: אחד קטן כשעה לתוך הסרט, אחד גדול יותר הנבנה בהדרגה כעבור שעה נוספת. וכאשר פויו משיג את תשומת הלב של הקהל דרך הדרמה הסוערת, הוא עוזב אותה באמצע ונותן לקהל לבלות כמה דקות בצפייה בדבר אחר לפני שמובהרות התוצאות הסופיות של מה שנראה כשבירה של השגרה.

בנוסף, פויו הוא במאי משוייף מאוד. הסרט מורכב כולו משיחה פילוסופית, אבל הוא מצולם בצורה מוקפדת עם שוטים ארוכים מאוד שדורשים תיאום בין מספר שחקנים שצריכים לזכור שורות רבות, ושחקנים אחרים שלא מדברים, אך התגובה שלהם ולעיתים העיסוק שלהם בדבר שלא קשור ישירות לשיחה הוא חלק מהותי מן המתרחש. ככל הסרט מתקדם, פויו משלב יותר ויותר סצנות בהם יש מספר התרחשויות במקביל, גם אם בפסקול יש עדיין עדיפות להמשך הדיון הפילוסופי לגבי הטבע של האדם, השיבה לחיים של ישו (או כלל בני האדם), או הצורך של העולם כולו להפוך לאירופאי. מדובר גם ביחסים בין המשרתים עצמם ובין המשרתים והאדונים, אבל גם בדברים שבני המעמד העליון מעדיפים לטאטא מתחת לשולחן ולא ממש לדון בו. כמו למשל במצב של האריסטוקרט השישי שהוא דמות חשובה בסרט – גבר חולה המרותק למיטה ואף כי מוחו כנראה צלול, הוא נדרש לעזרה בכל פעולה ולא לוקח חלק פעיל מדי בדיון.

פויו גם יודע מתי לשבור לפתע את הסגנון של השוטים ארוכים לסיקוונס בו עריכה מהירה נעה בין מבטי דמויות שונות, במה שהופך את הסרט לסוג של עימות במערבון. אלא שבמקום אקדוחן טוב מול אקדוחן רע, יש אקדוחן שמאמין כי אלימות היא הכרחית מול הרוע שמסכן תמידית, מול אישה שמאמינה כי בכל בני האדם יש טוב בסיסי במהות. השליפה היא לכאורה רק מילים בשיחת סלון אינסופית הנעה סביב מספר אירועי הגשת תה או אוכל, גם אם היום בו מתרחש הדיון כולל כמה אירועים לא צפויים.

"מלמקרוג" הוא בדיוק מסוג הסרטים שניתן לפתור אותם כתרגיל אינטלקטואלי, או ככאלו ש"לא קורה להם דבר". למעשה, זהו סרט עשיר ולפחות בעיניי גם מצחיק מאוד. הוא מהווה גם תרגיל בתשומת לב לדברים שונים ובחירה במה להתמקד: במה שנאמר בקול, או בדמויות השותקות ובהבעות פנים שלכאורה מנסות לשמר את כללי המשחק, אך לפעמים חורגות מאותם הכללים. כל זה הופך את הסרט למרתק בעיניי, אם מקבלים את ההנחה כי מרתק לא סותר את העובדה כי לפרקים גם אותי הוא שיעמם. כשהסרט לכד את תשומת לבי, הוא הסתער עליה ברגעים מפעימים עד לדרגה בה אחרי הצפייה הארוכה, עלה בי צורך לצפות שוב בפתיחה שלו.

זה לא קולנוע עבור כל אחד, אבל כן קולנוע שכדאי להכיר. אם כי אולי עדיף להתחיל את ההיכרות עם פויו עם "מותו של מר לזרסקו" או "סיירה-נבאדה", כאשר הסרט השני מציע שיחה עכשווית יותר סביב שולחן הארוחה. אך גם השיחה הארכאית שנכתבה בתוך המאה ה-19 בסרט הנוכחי מטרידה אף בימינו. לא חייבים להעמיק בפילוסופיה על מנת ליהנות מן הסרט, אבל פויו הוא במאי המעמת את הקהל שלו עם רעיונות בלי לפסול אף דעה, וזה כולל כמה רעיונות שהם ההיפך מן התקינות הפוליטית או כל מחשבה של ימינו. הבמאי מוצא דרך לשים אותם בהקשר שגם נרתע מהם, אבל גם מסביר את המקום ממנו הם יכולים לבוא. כל זאת בלי קשר לכך שכנראה לי ולבמאי יש חילוקי דעות לגבי כמה דברים, למשל מצב העולם בכל תקופה ובמיוחד בתקופה הנוכחית.