• לקראת טקס האוסקר: על ״ארץ נוודים״ של קלואי ז׳או
  • ״עוד סיבוב״, דעה נוספת והפעם עם ספוילרים
  • אהבה ומפלצות
  • על ״אהבה ממבט שני״ והקולנוע של מיכל בת אדם
  • סרטים חדשים: ההיסטוריה האישית של דייויד קופרפילד
  • ?״ג׳יו ג׳יטסו״: האם הסרט הזה נורא כמו שהוא נראה
  • ״בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר״, סקירה
  • ״ברנשטיין: הפרטיזן האחרון״, סקירה
  • אוסקר 2020/21: פוסט פרסי איגוד השחקנים
  • ״מלמקרוג״, סקירה לסרטו של כריסטי פויו
  • ״מוד הקדושה״, סקירה

״הטיגריס הלבן״, סקירת נטפליקס

3 באפריל 2021 מאת עופר ליברגל

הטקסט הזה מגיע באיחור. "הטיגריס הלבן" (The White Tiger) כבר שוכן בנטפליקס יותר מחודשיים, וזה לא שהוא עלה לשם בסתר. מיד עם צאתו הוא הפך לאחד מן הסרטים הכי נצפים בנטפליקס ישראל וגם נידון בביקורות, כיאה לעיבוד לרב המכר המוערך של ארבינד אדיגה. על התסריט והבימוי מופקד הבמאי האיראני-אמריקאי ראמין בהראני, מי שהוא עדיין בעיני רבים אחד מן היוצרים האמריקאים עצמאיים הבולטים של המאה ה-21, גם אם בישראל דומני כי הוא מעולם לא היה פופולרי. ככל שהתקציב של סרטיו עולה, לעומת ההתחלה המאוד צנועה שלו, אני סבור כי איכות הסרטים שלו יורדת. יחד עם זאת, למרות בקשות אישיות לקח לי בערך חודש לצפות בסרט ועוד כמה שבועות עד שישבתי לכתוב עליו. הסיבה העיקרית לרתיעה שלי כלל לא קשורה לסרט או ליוצרים שלו.

החשש שלי מן הסרט נבע ממה שאני מכנה "תסמונת נער החידות ממומבאי", תסמונת הקשורה לא רק לסרט הנושא את שמה. מדובר בסרטים שאומנם מצולמים בהודו או במדינת עולם שלישית אחרת, אבל היוצר המרכזי אינו בן המקום וקהל היעד שלהם יכול אמנם להיות גם מקומי, אבל הוא בעיקר מערבי. מדובר גם בסרטים המתבססים על רב מכר. שתי נקודות המוצא הללו יחד גורמות לסרטים לשווק עוני לעיניים זרות באופן שלכאורה יש בו אמפתיה, אבל לרוב דומה כי הוא מחליף הבנה במבט מעט רומנטי על העוני או על הזדמנות לצאת ממנו.

"חיי פיי" ו"רודף העפיפונים" הם סרטים שחוטאים לדעתי בתסמונת הזו במידה שונה, כאשר בכל המקרים ההמחשה הקולנעית של רומן שקראתי וחיבבתי, למרות התסתייגות, חשפה את החולשות של המקור. את הספר "הטיגריס הלבן" אומנם לא קראתי, אולם נקודת המוצא שלי אומרת שכמו בכל מקרה של ספר שמעובד לספר ולא למיני-סדרה, הרבה מאוד דברים צריכים לרדת במעבר למסך. במקרה של סרטים על נושאים כאלו, נשארים רק עם ההיבטים הסנטימנטליים ועם רידוד של המציאות הפוליטית של המדינה הזרה. התוצאה גורמת במקרים הרעים לקהל להרגיש כאילו זכה לסיור של ממש לפינה אחרת של העולם ולמבט אותנטי על חיי התושבים שם, אם כי בפועל מה שהוא ראה זה תקציר הוליוודי עם ראייה מעט אופטימית למציאות יותר קשה ממה שצופי נטפליקס יכולים לעכל.

יחד עם זאת, היו מספר גורמים שגרמו לי לחשוב שאולי הסרט על פי "הטיגריס הלבן" יחמוק מן המלכודת. בעיקר בהראני, שהוא אומנם אמריקאי אבל עם שורשים בסרטים על חווית ההגירה והעוני ועם תקיפת הקפיטליזם כחוט המקשר בין הסרטים השונים שלו, לצד דגש גם על התנהגות אנושיות ורגעים קטנים. גם המועמדות של הסרט לפרס האוסקר, בקטגוריית התסריט המעובד גרמה לי להבין כי בהחלט צריך להתייחס לסרט הזה בכבוד (למרות שחלק מן הסרטים המעצבנים ביותר מסוג זה היו לזוכי אוסקרים גדולים). התוצאה הסופית היא שהסרט בהחלט ראוי לצפייה והוא טוב לדעתי מן הסרטים אשר ציינתי. גם אם הוא נופל בכמה וכמה דרכים וחלקים נרחבים ממנו מציעים לדעתי מבט שטחי מדי הן על הדמויות והן על המצב הפוליטי בהודו בראשית המאה ה-20. העניין הוא שלצד הנפילות, הרגעים החזקים של הסרט מיוחדים ומרשימים בדרכם, אולי מספיק גם על מנת להצדיק את הצפייה בסרט כולו.

טיגריס לבן הוא למעשה טיגריס הסובל מפגם גנטי, ההופך אותו למראה מרהיב לעין, תופעת טבע נדירה. כמו בן למשפחה מכפר מאוד עני שזוכה לא רק לעבוד עבור עשירים, אלא גם הופך לעשיר בעצמו. הסרט הוא סיפור של צעיר נדיר כזה, שכמו טיגריס גם הוא היה צריך להפוך מתישהו לחיית טרף, או לפחות לפגוע באחרים, על מנת להגיע למעמדו. הגיבור הזה הוא בלראם (אדרש גוראב), שנולד בכפר מאוד עני אבל מספר את כל סיפור הסרט במכתב למנהיג סין מתוך מעמד של כוח. הבחירה במנהיג סיני כנמען לא נועדה על מנת לספק הצדקה או אמינות לסיפור המסגרת. מעבר להיעדר האמינות, הבחירה הזו באה לסמן משהו לקהל המערבי: ארצות הברית ואירופה הם כבר לא האימפריות החזקות, הכלכלה העולמית נעה מזרחה ולפי הסרט הזה היא כבר שם. אף כי סין היא מדינה קומוניסטית, הסרט מראה גם את הכוח שלה כתוצר של קפיטליזם בינלאומי. היא לא שונה בהרבה ממאבק הכוחות השומר על ההבדלים בין המעמדות בהודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם שמצטיירת בסרט כאומה בה השוחד שולט בכל המפלגות והשליטים האמתיים הם העשירים.

בלראם משקר/משווק את עצמו עד למשרה עבור אחד מן האנשים העשירים שיצאו בערך מן האזור בו הוא גדל, ומשיג עבודה בתור הנהג של בנו. הבן הוא אשוק (ראג׳קומאר ראו) והוא חזר לאחרונה משהות ארוכה בארה"ב, יחד עם אישה הודית-אמריקאית חדשה ואדיבה בשם פינקי (פריאנקה צ׳ופרה). בלראם מבצע את משרתו בנאמנות, גם בתנאים משפילים וגם עם דרושה אכזריות כלפי קולגה על מנת להפוך לנהג הנשלח ללוות את אשוק בדלהי הגדולה (בה גם ממוקמת הבירה ניו דלהי). בדלהי, הנאמנות שלו עומדת בכמה מבחנים ובלראם מוחל על כבודו וגם על דברים אחרים למען המעסיק, עד לנקודה בה…דברים מתגלגלים לכיוון אחר. אל עבר סוג אחר של מעמד עבור בלראם, כפי שנחשף כבר בדקות הפתיחה של הסרט, שנפתח בשלב מאוד מתקדם בעלילה לפני שישוב לאחור.

כל הסרט מסופר מבעד נקודת המבט של בלראם, אולם בעיקר בחלק המתרחש בדלהי מתגלה סרט יותר מעניין, הנגלה רק ברמזים ושברי סצנות: הסרט על אשוק ופינקי. פינקי שגדלה בארה"ב מגיעה להודו עם סולם ערכים מעט שונה. היא לא מוכנה להיות רק ״האישה של״ ויותר מכך לא שלמה עם הקיפוח החברתי של המשרתים והעניים רק כי כך הדבר נהוג בהודו. כך, בעוד אשוק מודע לערכים אחרים אך גם נהנה ממקומו בראש שרשרת המזון במולדתו, פינקי מנסה לסחוף אותו למקומות אחרים ובעיקר רוצה לחיות בארה"ב, גם במחיר של פגיעה בעושר. היא חשבה כי החיים לצד בעלה בהודו יהיו דבר זמני, אולם דומה כי בעקבות המפגש עם משפחתו זנח אשוק את התכניות הללו, אם אי פעם היו לו. הסיפור של מערכת היחסים הזאת מעניין גם בגלל שרואים רק שברים ממנו, ואת האישיות המלאה של הדמויות נותר רק לדמיין. אף על פי שהערכים של רוב הצופים נוטים יותר לפינקי, והשחקנית שמגלמת אותה מוכרת יותר מן הגברים בסרט, הסרט בסופו של דבר לא מציג את הדמות שלה בתור חיובית בלבד או את אשוק בתור הגורם השלילי. זה מוסיף לעניין, בעיקר סביב נקודת המפנה הגדולה.

מעט אחרי אותה נקודת תפנית, יש גם כמה דקות בהן בלראם ניצב בפני דילמה של ממש. לדעתי אלו הרגעים הכי טובים של דמותו בסרט, רגעים בהם היחס של הבמאי לדמויות מזכיר מעט את סרטיו הראשונים, כשהוא מאט מספיק על מנת לאפשר מספר רגעים פיוטיים. לצד החלק הזה, עומד הקצב של כלל הסרט. והקצב הזה נע בין מהיר וסוחף למהיר מדי ומנסה להרשים בכוח. הסיפור החברתי הנידון בסרט לא יכול להיות מתומצת לכמה שורות ולמסר השחוק ״קיפוח זה רע״ ו״החזק שורד״, אולם לסרט אין די פנאי על מנת להיכנס ממש לראש של הדמות או לחשוף את הסיטאוציה במלואה. בעיקר בדקות הפתיחה והסיום, הסרט מרגיש בגלוי כמו גרסת הפשע ל"נער החידות ממומבאי". זה אומנם מעט מחוספס יותר, אבל עדיין מרגיש כמו סיפור אגדה שלא מלמד יותר מדי על המציאות.

כאשר בהראני מנסה להיות סקורסזה הוא נחשף בחולשה שלו כבמאי. זה שהוא מעצבן אותי אישית פחות מאשר דני בויל בהודו גם אומר שהוא מסעיר פחות את מי שמתענג על המבט הקליפי על קשיי מוכי הגורל בעולם רחוק. כבמאי, בהראני טוב יותר בקצב איטי מאשר בקצב מהיר ובסרט הזה הוא צריך להעביר יותר מדי עלילה בשעתיים, ועוד לשלב מסרים פוליטיים מקומיים וגלובליים. ייתכן וזה גם יותר מדי עבור כל במאי ובהראני כנראה עדיין לא במעמד שהיה מאפשר לו למתוח את הסרט לאורך הרצוי. או שהכישלון היחסי של "פרנהייט 451" בבימויו גרם למפיקים לוותר על הפורמט של מיני-סדרה, שדומני כי היה מתאים יותר לכמות החומרים שיש כאן.

באורך הנוכחי שלו, "הטיגריס הלבן" טוב מספיק על מנת שלפחות בעיניי הוא נראה יותר מכבד ממתנשא כלפי תרבות שאיני מכיר היטב או בכלל. אבל באותה נשימה, הוא גם שטחי וכולל חלקי מפתח אשר פשוט לא עבדו עבורי, ומפגינים חולשה בעיקר בתחום המעבר מן הספר לכתיבה קולנועית, התחום עליו הסרט קיבל מועמדות לאוסקר. זהו סיפור של משרת שהופך בדרכו לטיגריס לבן, אולם אני מצאתי אותו במיטבו כאשר הוא נותר אך ורק בטריטוריה של אדונים ומשרתים. אולי בדומה לעולם האמיתי, בו גורלו של טיגריס לבן הוא להיות מוצג מאוחרי סורגים בגן חיות, ואכן בלראם צופה בטיגריס לבן במצב הזה במהלך הסרט.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.