״מבצע ורסיטי בלוז: שערוריית השוחד למכללות״, סקירת נטפליקס

שחזורים הם כבר מזמן נחלת הכלל בסרטים דוקומנטריים. הכוונה לסצנות בהן מרואיין או מרואיינת מתארים, בעדות מול המצלמה, אירוע מפתח בסיפור בו מתמקד הסרט, כאשר בעוד המילים ממשיכות המסך עובר מראיון פרונטלי לסצנה שצולמה במיוחד. לא תמונות ארכיון, אלא ממש סצנות מבויימות שנועדו להשלים את האווירה ולהעצים המילים הנאמרות. אחד הסרטים שעשו זאת באופן שגרם לי להבין שגם זה קולנוע תיעודי, גם אם מותח את הגבולות, היה ״המתחזה״ לפני כעשור. מאז רק גברה הסובלנות של הצופה לגבי מה אפשר לכנות כקולנוע תיעודי, כאשר נדמה שכל מה שצריך הוא סיפור אמיתי ושלפחות חלק מן הרגעים המצולמים לא יהיו מבויימים (לכאורה).

דוגמה למתיחה נוספת של הגבולות הלא-קיימים ממילא לוקחת את השחזורים צעד אחד קדימה. לדעתי צריך להבדיל בינם ובין האופנה החדשה, נקרא לה ״המחזות״. כלומר סצנות מבויימות מא׳ ועד ת׳ שלא רק משחזרות על המסך את מה שאירע ומסופר לנו בערוץ השמע, אלא משתלטות גם על המימד הקולי ונותנות לשחקנים לדקלם דיאלוגים המבוססים על שיחות אמיתיות, או כאלה שנועדו להעביר את הנקודה. דוגמה לכך אפשר היה לראות בשנה שעברה בסרט של נטפליקס ושמו ״מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית״, סרט עם נושא חשוב ואף מעניין שפשוט שקע אל המצולות, מבחינתי וגם מבחינתנו כקבוצה בסופו של דבר, בגלל אותן המחזות או המחשות. דוגמה לאיך עושים זאת נכון ניסיתי לדלות ממעמקי הזיכרון אך כשלתי. למרבה החשש, זו הטכניקה שנבחרה עבור סרט תיעודי די חדש של נטפליקס על נושא נפיץ מהעת האחרונה – ״מבצע ורסיטי בלוז: שערוריית השוחד למכללות״ (Operation Varsity Blues: The College Admissions Scandal).

כפי שמבשר שמו, הסרט שב אל פרשייה אמריקאית שהתפוצצה יחסית לא מזמן, מרץ 2019 ליתר דיוק. שנתיים בלבד חלפו וכבר אפשר לצפות בתולדות הפרשה ב-99 דקות בלבד, לא רק לקרוא את ערך הוויקיפדיה ולחפש כותרות עיתונים מן התקופה. מצד שני, החיפזון הרי מהשטן וחבל שלא השיגו אותו להתראיין לסרט. שכן, החקירה הפדרלית שהעניקה את שמה לסרט מצאה מעל 50 אשמים בסעיפים שונים של הונאה והלבנת הון, סביב קבלת מועמדים מסויימים לאוניברסיטאות יוקרתיות ברחבי ארה״ב. על פי התחקיר, משפחות בעלות אמצעים פשוט שיחדו את דרכי הצאצאים שלהם אל בין כתלי מוסדות החינוך, המעלים את רף הכניסה מדי שנה. חלק מהעניין הציבורי בחשיפה היה כמובן שמות די מפורסמים, למשל השחקניות ההוליוודיות פליסיטי הופמן ולורי לוקלין (כך נהוג לכתוב את השמות שלהן בעברית, ידיי כבולות). אבל העניין כאן הוא לא רק צהוב אלא רחב יותר אפילו מאשר עוד מקרה שבו עשירי אמריקה מרמים ומוצאים קיצורי דרך. במיוחד כשיש נוכל ראשי שאפשר לבנות סביבו סרט.

מתיו מודין מדבר בטלפון – הסרט

החוט המקשר בין כל המקרים הוא ריק סינגר, תעשיית מרמה של איש אחד. על פי החקירה והסרט גם, סינגר הפעיל בין 2011 ו-2018 רשת של קשרים אישיים וכספיים שהפכה לדרך להתקבל לכל מוסד יוקרתי בלי קשר לאיכות הסטודנט, רק למצב הכלכלי של הוריו. כפי שהוא מסביר זאת בעצמו, לאוניברסיטאות וקולג׳ים בארה״ב אפשר להתקבל מהדלת הראשית, עם ציונים מספיקים, או מהדלת האחורית על ידי תרומה נכבדה לאותו מוסד. אבל למי שאין עשרות מיליונים לבזבז על אגף שייקרא על שמו בהאוורד או פרינסטון, רק כדי שהילד או הילדה שלהם יעשו טובה שהם לומדים שם, יש גם את ״הדלת הצידית״ של סינגר. תמורת כחצי מיליון דולר בלבד, מי שמציג עצמו כקואוצ׳ר המכין את התלמידים אל ליגת הקיסוס הנכספת (תודו שזה נשמע מטופש בעברית), בעצם משמן את מנהלי המחלקות הרלוונטיים. הסטודנט לעתיד נרשם בתור אתלט בספורט מים אקראי, למשל, או כל תעלול אחר שיאפשר לו להתקבל למקום שאפשר להשוויץ בתואר שנלמד בו.

כמובן שסינגר עצמו לא התראיין לסרט, כמו גם כל המפורסמים והסתם-עשירים שהשתמשו באותה דלת צד בלתי חוקית. למעשה, המרואיינים המישירים מבט למצלמה הם שלל עיתונאים ומומחים לנושא או לפרשה. לכן, המרואיין הרלוונטי היחיד בעצם הוא מי שהיה אחראי על מחלקת השייט התחרותי בפרינסטון, ג׳ון ואנדמור, שחייו נהרסו בעקבות הסקנדל. הוא קיבל תרומות נכבדות מסינגר בתמורה להוספת ״אתלט״ כזה או אחר לנבחרת, אבל הקפיד לא לקחת לכיסו הפרטי בניגוד לאחרים. בעיניי הסיפור שלו היה לב הסרט משום שאפשר להבין לבד האם מדובר באדם תמים למחצה שלא באמת לקח שוחד, או במי שמעמיד פני תם כדי להפחית את עונשו. להוציא אותו ואת מי שמצולמים בסרט על תקן מומחים חיצוניים, נשק יום הדין של הסרט היה שיחות ותמלולי שיחות של האזנות סתר שבוצעו לטלפון של סינגר. כיוון שקולנוע הוא מדיום אודיו-ויזואלי, יוצרי הסרט היו צריכים להחליט כיצד להתייחס אל ערוץ התמונה. כאמור, הם בחרו להמחיז – הדיאלוגים אמיתיים אך מפי שחקנים המשחזרים סיטואציה. זה צורם ומלאכותי כפי שזה נשמע.

את סינגר מגלם השחקן האמריקאי מתיו מודין, הלא הוא ג'וקר המקורי (של "מטאל ג'אקט", לא מסרטי באטמן) ועשרות תפקידים נוספים (לאחרונה בסדרה ״דברים מוזרים״ של נטפליקס אף היא). ואין לי בעיה לכתוב ״מגלם״ משום שכאמור, הנדבך הזה בסרט הוא עלילתי לכל דבר. השיטה בה בחרו היוצרים היא להציג בכל פעם דמות חדשה הקשורה לפרשה באופן תיעודי, כלומר מתצלום ארכיון ובשם האמיתי שלה, ומכאן לעבור לשחקנים ושחקניות המשחזרים עלילתית את שיחות הטלפון עם סינגר. טובות ההופעות ככל שיהיו, ומוזר לי לדבר על הופעות משחק בקולנוע תיעודי אבל הן אינן בהכרח כאלה, צריך להתרגל אל השתי וערב הזה בכל פעם מחדש, מכיוון שמדי פעם שבים וצצים המרואיינים שאינם שחקנים כמו גם קטעי ארכיון. יש משהו נכון במישמש הזה בין תיעוד ובדיה בסרט שעוסק בדרכים אפורות להשגת מבוקשך ובפרט באנשים שלא צריכים לרמות ובכל זאת מרמים. אולם, עם חווית הצפייה שלי לא הצלחתי להתווכח והיא נפגמה מן המהלך.

ג׳ון ואנדמור, המרואיין הרלוונטי היחיד בסרט

במאי הסרט הוא כריס סמית׳, שבאמתחתו כמה תיעודיים אחרים תחת נטפליקס. ״ג׳ים ואנדי״ היה דיוקן יפהפה ונוגע ללב של השחקן ג׳ים קארי, שבבסיסו ראיון פרונטלי מגובה בקטעי ארכיון. ״פסטיבל FYRE״ היה בנוי כמו קומדיית אסונות, עם ״ניצולים״ מהתרמית ששמה כשם הסרט והרבה פוטג׳ שצולם הן כחומר שיווקי והן כתיעוד עצמי. סמית׳ גם הפיק את המיני-סדרה ״טייגר קינג״, שחוגגת שנה לטרלול שלה אבל הבנתי שלא מדברים על זה יותר. בכל מקרה, הפעם לא היו לרשותו החומרים הוויזואליים שיהפכו את סרטיו להצלחה שלמה. הוא שב ונעזר בעורך של סרטו הקודם, ג׳ון קרמן, ליצירת נראטיב קולח וברור – קל לעקוב אחריו למרות המופרכות הרבה של הדברים וסכומי עתק שנזרקים כלאחר יד. אבל האלמנט של שחקן ראשי, שעל גבו הונחו סרטיו הקודמים של הבמאי עוד מ״סרט אמריקאי״ שלו מ-1999, רק נוכח-נפקד ב״מבצע ורסיטי בלוז״. התחושה שמדובר בכפיל אינה עוזבת במהלך הצפייה וכיוון שכוחו של קולנוע דוקומנטרי הוא הרבה פעמים באותנטיות הסרט הזה הוא בהגדרה חצי-כוח.

למרות הכל, אני לא חושב שאפשר לפסול את הסרט הזה על הסף ולו רק בגלל הנושא שהוא מעלה. לאו דווקא הפרשה עצמה, שבזמן אמת דנו בה הרבה יותר מדי ומזוויות לא מעניינות, אלא מה שהיא הציפה לתודעה. לא לחינם נפתח הסרט עם מונטאז׳ של פרצי שמחה אותנטיים מפי צעירות וצעירים ברגע בו נודע להם שהתקבלו אל מוסד הלימודים שרצו, ומונטאז׳ אכזבות משלים מגיע בהמשך. כמי שיצא לו רק ללוות מהצד מסע של לימודי תואר בניו יורק, אני מתחבר לאמירה המשתמעת מן הסרט לפיה משהו רקוב בממלכת ההשכלה הגבוהה בארה״ב.

ראשית, משחקי היוקרה למיניהם הם לא רק ההיפך מפדגוגיה בעיניי, אלא פשוט ריקניים נקודה. שנית, יש כאן הוכחה של הסרט והפרשה כאחד שתואר קונים בכסף במקום בעבודה קשה לא רק במדינות עלומות מאירופה, אלא גם בארה״ב שמתגאה במוסדות ובערכים שלה. להתנגד לקפיטליזם הדורסני זה הכי קל כשיושבים על הספה בבית וצופים בנטפליקס, אבל אולי זה עדיף מכלום. כי בעוד הדלת הצידית של סינגר אמנם סגורה, הדלת האחורית המתוארת בסרט נותרה פתוחה. מי שיצאו ללא רבב מן הפרשיה הם מוסדות הלימוד המאפשרים ואולי במידה מסויימת מעודדים אותה. נחמד שיש סרט שמטיל עליהם קצת מן הרפש שהם עוזרים לטפח, גם אם ספק שזה יזיז להם או יגרום לשינוי.