״לא ממושמעות״, סקירה

אל הסינמטקים שהחלו לפעול שוב בתחילת החודש מצטרפים גם סניפים ספורים של רשת בתי הקולנוע מובילנד, שמבטיחה הרצה בסוף השבוע הקרוב בכרמיאל ונתניה ובהמשך גם בחיפה. מבחר הסרטים לא גדול עדיין אבל שם אחד שבולט הוא ״לא ממושמעות״ (Misbehaviour), הסרט שערך טרום בכורה סינמטקית בחיפה בסוף השבוע האחרון ויהיה חלק מהתוכניות גם של סינמטקים נוספים בהמשך החודש. הנוכחות המוגברת הופכת את הסרט הבריטי לאחד מן היותר זמינים לקהל שמורשה ומעוניין לשוב ולראות קולנוע כמו שצריך. סיבה בפני עצמה להקדיש לו סקירה.

את בכורתו העולמית ערך הסרט בדיוק לפני שנה, בלונדון שלא ידעה כי היא עומדת להיסגר לתקופה ממושכת. באמצע אפריל כבר הפציע הסרט בשירותי ה-VOD של בריטניה ולאורך תקופת המגפה הוקרן באחד משני האופנים בהמון טריטוריות. בישראל זה טרם קרה עד חודש זה, ונדמה כי הארסנל הבריטי של סרטי 2020 הוא רוב מה שיש לאולמות להציע כרגע. מתוך ההיצע, עליו פירטתי במדור סרטים חדשים של השבוע, בולט ״לא ממושמעות״ מהרבה בחינות. לרשותו אנסמבל שחקניות ושחקנים מרשים, המון ניסיון מאחורי המצלמה, ועיסוק בנושאים אקטואליים דרך אירוע היסטורי, אך מבעד לעדשה קומית-דרמטית שאמורה להפוך את הצפייה למהנה. אולם, יש גם סיבות בגינן הסרט לא בדיוק סחף את הממלכה בסערה, ואין הכוונה למגפה שחיבלה בהפצתו.

הסרט מתמקד בתחרות מיס עולם של 1970, שנודעה בזכות שני אירועים חריגים שהתרחשו בטקס ההכתרה, ברויאל אלברט הול הלונדוני. אמנם אין שום ניסיון מצד היצירה עצמה להסתיר את האירועים הללו, אבל כדי להתחשב במי שרגישים לספוילרים אפילו יותר משהסרט רגיש בעצמו, אלך מסביב. קו עלילה אחד נוגע להכנות לתחרות, בדגש על הרגשתן של המתמודדות ועל ההשפעות הפוליטיות ומגוון הלחצים שהופעלו על המארגנים. הזוג מורלי (ריס איפנס וקילי הוז), מייסדי ומנהלי תחרות מיס עולם, צריך להתמודד עם המצב בדרום-אפריקה בפרט ועם שאלות כלליות יותר על טיבה של התחרות ששופטת נשים לפי צורות וצבעים. הם בוחרים להביא כמנחה אורח את בוב הופ (גרג קיניר) כדי שימשוך את תשומת האש, למורת רוחה של אשתו (לזלי מנוויל), ומעניקים שני מקומות למדינת האפרטהייד – מיס דרום אפריקה (אמה קורין) ומיס אפריקה הדרומית (לוריס הריסון). בנוסף, גרנדה שולחת לראשונה נציגה לתחרות (גוגו אמבתה-רו) ולוחצת לשתף נציג מן המדינה הקאריבית בחבר השופטים.

אולם, הצרות האמיתיות של מארגני התחרות רק מבשילות. זאת משום שקו העלילה הנוסף, ובמידה רבה המרכזי, נוגע לתנועה לשחרור הנשים. אל פעילותה של התנועה הפמיניסטית נתוודע, איך לא, דרך הדמות של ״החדשה״. קירה נייטלי מגלמת סטודנטית להיסטוריה שבתחילת הסרט מצליחה להתקבל ללימודים גבוהים. זאת למרות הפרצופים העקומים של ועדת הקבלה ששומעת על היותה אם יחידנית שחולקת את חייה עם גבר שאינו בעלה ועסוקה בלתת ציונים למראה שלה במקום להישגיה. היא מאמינה בשינוי המערכת מבפנים ונתקלת בבוז מופגן של פעילות המאמינות שגרפיטי הוא דווקא הפתרון. אחת מהן, בגילומה של ג׳סי באקלי, מציגה בפניה את הארגון והשתיים משתפות פעולה כדי להביא לידיעת המנהיגות את המטרה החדשה שלהן לפעולת ענק שתבהיר את מטרתן – תחרות מיס עולם.

את התסריט הזה כתבו רבקה פראיין (״הליידי״) וגבי שיאפה (״שעתם היפה״), וביימה פיליפה לותורפ, שלזכותה פרקים בסדרות כמו ״הכתר״ ו״מיילדת!״, אם למצוא דוגמאות מהזמן האחרון. כלומר, שלוש היוצרות המרכזיות מנוסות ביצירות תקופתיות שבמרכזן נשים. גם שאר הצוות ותיק דיו, למשל מעצבת התלבושות זוכת הבאפט״א שרלוט וולטר (שעבודתה הקודמת היא במיני-סדרה ״השומרים״) ותרומתה לסרט מתגלה כקריטית הן בסצנות יומיומיות ובעיקר בחזרות ובטקס של תחרות מיס עולם. למרות זאת, אם היו אומרים לי שמדובר בסרט ראשון או שני עבור מי מן האחראים, לא הייתי מופתע מאוד. העשייה הקולנועית מהוקצעת וההפקה לא נראית דלה לרגע, אבל יש משהו כמעט בוסרי בשלד הסיפורי של ״לא ממושמעות״ – הן באופן בו משתלבות, או יותר נכון מתנגשות, שתי העלילות והן באופן הגס עד ילדותי בו המסרים מועברים. התחושה שיצאתי איתה היא שהדגש על החשיבות מכביד על הסרט בעודו מתאמץ לשמור על קלילות מחוייכת. קצת כמו התחרות שהסרט מציג לביקורת, שזה אירוני.

אירוניה היא גם הנשק הנבחר של הסרט עצמו ובשלב הפרולוג חשבתי שזה עומד לעבוד. במנותק משאר הסרט, זוהי סצנה בה בוב הופ גרסת קיניר מגיע לבדר חיילים אמריקאים בווייטנאם, ומביא איתו את מלכת היופי של אותה שנה, שלא פוצה פה. הסצנה כאילו משחזרת אירוע אמיתי אבל הדיוק בבימוי מוסיף לה רובד אירוני שקשה לפספס. ממש חרקתי שיניים נוכח האמירות הסקסיסטיות של הופ, ההחפצה המגוחכת של האישה שאין לה שם אלא רק ״תואר״ ומידות, ובעיקר הידיעה שככה זה באמת היה (או עדיין קיים). הלוואי שזה היה הטון של כל הסרט וחבל שלא. קו העלילה של התחרות כן ממשיך את האירוניה הדקה אך מעבה אותה כמעט בכל סצנה שחולפת, מורח עוד שכבה נדיבה עד שכבר לא רואים את הכריך. אבל זה עוד סביר לעומת עלילת הפמיניסטיות שפשוט מטיחה את הסאבטקסט במסך ומקווה שהוא יידבק. אך כיוון שטקסט אינו פסטה ולהציף את הסאבטקסט זה בכלל אמצעי קומי, התוצאה כמעט נלעגת.

התהליך שעוברת הדמות של נייטלי, היסטוריונית ואקטיביסטית שהייתה באמת ושמה סאלי אלכסנדר, מבקש מהצופה להאמין שדיון מקרי עם זרה יכול לשנות מן הקצה לקצה השקפת עולם של אדם. דמיינו את זה קורה ברשת חברתית כדי להבין את הסבירות. בכל זאת, היא עוברת מ״לשנות את המוסד מבפנים״ ל״לשרוף את הפטריארכיה״ במהירות שרק תהליכים נפשיים בסרטים מסוגלים לה. כיוון שאני מסוגל להבין את שתי הגישות קיבלתי בהבנה את הקפיצה המטאורית, וגם השחקנית סייעה. אבל הזכרתי לעצמי שנייטלי ידועה ביכולתה לעורר אנטגוניזם עוד לפני שפצחה במונולוג, ואני תוהה האם היו צופים שסבלו מהעניין. אבין גם אותם משום שיש לי דוגמה הפוכה בזכות באקלי. אני עדיין לא מצליח להקליק עם נוכחות המסך שלה או להבין מה אחרים מוצאים בשחקנית הזו. אולי לכן מצאתי את הדמות שלה כאן כבלתי נסבלת. היא מוצגת כקונטרה לסטריאוטיפ ״הפמיניסטית הזועפת״ שמגלמת נייטלי, ואמינה עוד פחות ממנה. יש לה חיוך מאוזן לאוזן בזמן שהיא מבצעת פשיעות קטנות כמו השחתת רכוש וכשהיא בורחת מהמשטרה היא רצה כמו ילדה בגן שעשועים. אני מניח שיש פרץ אדרנלין במצבים כאלה, לא התנסיתי בכך, אבל המשחק ועיצוב הדמות של באקלי מוגזמים לרמות של ״הביטו איזה כיף להיות פמיניסטית, אנחנו בכלל לא כבדות או מרירות״.

מעבר לעיצוב הדמויות של מי שאמורות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, כל סצנה איתן גם מאופיינת בדקלום סיסמאות ובנייה דידקטית של סיטואציות. כל התנגדות להן עשויה כך שהיא בעצם מרימה להנחתה והתחושה היא שברגעים אלה הסרט כל-כך שטוח עד שאי אפשר היה אפילו לסדר איתו שולחן מתנדנד. מדהים עד כמה כל מה שקשור לתחרות נראה כמו סרט אחר מבחינת אמינות, קונפליקט ומורכבות יחסית. קיניר אמנם מגלם נבל שוביניסט, אבל לא רק שזהו עימות עם התדמית האהודה של הופ, בסרט ובמציאות, מנוויל מאזנת אותו יפה בסצנות המשותפות שלהם. במקרה של הזוג הנבזי הנוסף, איפנס קצת גונב את ההצגה להוז וההנאה שלו מתפקיד המארגן שאולי קצת רוצה בעצמו להיות מיס עולם, היא הנאה מדבקת. גם התגובות של המתמודדות לאי הטבעיות של המאורע כולו מעוררת הזדהות ומבחינת משחק יש מי שמתבלטות. זו דווקא לא קורין, בתפקיד לפני תהילתה כנסיכה דיאנה בעונה הרביעית של ״הכתר״, כך שהוא זעיר למדי. הקשר בין מלכות היופי של גרנדה ואפריקה הדרומית מחלץ סצנות הדורשות משחק מאמבתה-רו והריסון, בעוד מתחרות נוספות זוכות לכמה רגעי חסד. בעיקר קלרה רוסגר בתפקיד מיס שוודיה, שנחשבת לפייבוריטית אבל בכלל לא רוצה להיות שם, וסוקי ווטרהאוס בתור מיס אמריקה שמפנטזת על תהילה.

דווקא בגלל הרגעים הטובים יחסית, החלק של התחרות מפוספס בעיניי והיה מגיע לו סרט שלם. כי להציג את מיס שוודיה כמסתורית ואת מיס אמריקה בתור בימבו, זה לא מקורי ונדמה לי שזה גם לא מעצים במיוחד. לא שזה מתפקידי לקבוע, אני באמת תוהה. כלומר, איך זה שסרט שאומר בקול רם ״נשים הן לא רק תוויות״, מתקשה לתת למשתתפות אישיות ייחודית מלבד שם ושם משפחה, או סיפור קצר על ההיסטוריה הפרטית (בהערת אגב, איך בסרט כל-כך טעון פוליטית ובשנה בה התרחשה התחרות, מיס ישראל דאז, עירית לביא, לא קיבלה אפילו שורה אחת?). השאלה הקלישאתית הנהוגה בתחרויות אלה, על תחומי העניין של כל משתתפת, עוברת מן הבמה אל אחורי הקלעים כדי לנסות ולאפיין בכל זאת את הנשים הנפתחות מעט זו בפני יריבתה. אבל אם זה נעשה בעומק שלולית על הבמה, לא הבנתי איך זה אמור להיות מעמיק בקונוטציה חברית ואינטימית מאחורי הקלעים. עוד נשגב מבינתי מדוע שתי האג׳נדות הפוליטיות המוצגות בסרט סותרות או למה שיהיו בריב. אני מסכים כמובן שנשים אינן ריהוט, כשם שהייצוג של אידיאל יופי שאינו רזון לבן הוא חשוב גם בעיניי למרות שמי שואל אותי. מדוע האחד צריך לבוא על חשבון השני?

כל אלה מחשבות שהעסיקו אותי בצפייה עצמה, אולי משום שהסרט לא היה סוחף במיוחד אלא מהנה לפרקים ומחכים לעיתים נדירות. אך בתום הצפייה חלפה במוחי מחשבה אחרת שדי מבטלת את עודף הביקורתיות שהפגנתי. כי אולי בעצם יש מי שצריכים סרטים מסוג זה על הנושאים הללו. אני משער שיש מספיק צופים פוטנציאלים שלא מבינים שכולנו בבעיה רצינית בנוגע לאופן בו החברה מתייחסת אל נשים, ולא רק ב-1970 או בתחרויות יופי. עבור מי שמחזיק בעמדה זו, הריכוך והפילטרים כנראה דרושים. כי זה סרט קולנוע, המדגים ש״ככה היה״, מדבר ספציפית על אירוע שנתי שהוא שיא ההחפצה במסווה של בידור קל, ועושה הכל באופן שאינו משתמע לשתי פנים באשר לאופי וחומרת הבעיה. אז אולי כפי שהצלחתי אני להכיל עוד עמדה בקשר לנחיצות סרט כמו ״לא ממושמעות״, יצליח הצופה שאינו מודע למצב להעלות אותו על דעתו? אולי, אבל אולי אני סתם מנסה לסיים בטון חיובי. השנה היא 2021 ורוב מה שקורה בסרט רלוונטי לאללה.