פסטיבל דוקאביב גליל 2020: מדריך והמלצות

הגיאוגרפיה אמנם בוטלה השנה, בגלל אתם יודעים ואתן יודעות מה, אבל אפשר לברך על ההתעקשות של עמותת דוקאביב לקיים כמדי שנה גם את פסטיבל דוקאביב גליל מעלות תרשיחא. המהדורה הצפונית והמשובחת תמיד של אירוע הקולנוע הדוקומנטרי הגדול בישראל תתקיים זו הפעם ה-12 וכמובן תיערך אונליין, כך שאין חובה להצפין הפעם. זה אומר 30 סרטים תיעודיים, חלקם בבכורה ארצית ואחרים בהזדמנות נוספת, שיהיו זמינים לצפייה מקוונת דרך אתר הפסטיבל בין יום שלישי ה-1 בדצמבר ומוצאי שבת ה-5 בדצמבר. למרות שהפסטיבל אונליין מספר הצפיות לכל סרט מוגבל ממש כמו מושבים באולם קולנוע, אז לא כדאי להתמהמה, ובהחלט מומלץ לבדוק את תאריכי הזמינות של כל סרט שנראה מעניין. זאת משום שחלקם יהיו זמינים רק ליום אחד, אחרים לכל משך הפסטיבל, ורובם בכלל יהיה איתנו עד סוף החודש (והשנה). לא שציפינו אחרת מהדוקאביבים שמפנקים בקולנוע תיעודי עד הבית פחות או יותר מתחילת תקופת המגפה הארורה.

כיוון שכך, על חלק מסרטי המהדורה הנוכחית כתבנו בפוסט ההמלצות המקדים של מהדורת דוקאביב, דוגמת ״היו זמנים בוונצואלה״, או בהזדמנויות אחרות כפי שהיה עם ״קולקטיב״. במהלך הפסטיבל התל-אביבי, שגם הוא היה אונליין כמובן, כיסה עופר לבדו את ״שלושה יוסי״, טיונינג״, ״ארבע אמהות״, ״מלחמתה של רעיה סיניצינה״, ״אהבה זאת לא הייתה״ – כולם יוצגו שנית גם בדוקאביב גליל. כמובן שלא הספקנו להקיף את מלוא העושר של הפסטיבל הקודם וסביר שגם לא נספיק את זה הנוכחי, אז אנא התרשמנו מאתר הפסטיבל כדי לקבל את התמונה המלאה.

כדי להתמקד בפן מסויים בחרנו בסרטים שיוצגו לראשונה בדוקאביב גליל בטרום-בכורה או כבכורה ארצית. מבחינת היבול הבינלאומי, יוקרן הסרט ״קית׳ הרינג: אמן רחוב״, על תחנות חייו ויצירתו של האמן הניו-יורקי, וצמד סרטים קצרים מדנמרק שחוברו יחדיו: ״ילדת הקארמה״ על נזירה בודהיסטית בת תשע, ו״שיעור מחול״ על רקדנית בת עשר שמלמדת ילדים שונים ביכולתם. מהצד הישראלי יוקרן ״ישראלים שמשנים את העולם״, טרילוגיית סרטי תעודה של yes דוקו על מדענים פורצי דרך בתחומי הבינה המלאכותית, אבחון מחלת הסרטן וחיבור אלקטרוני לתודעה האנושית (אמאלה). מה שהופך את הפסטיבל לגלילי במהותו הם מיזמי היצירה המקומית ״כנפיים״ ו״אני מרגיש שאנחנו דומים״.

על ארבע הבכורות המדוברות יותר של הפסטיבל, לפחות כפי שאנחנו מבינים זאת, תוכלו לקרוא את הדעות של עופר ליברגל ואורון שמיר בפוסט זה. כולל שתי ביוגרפיות מעניינות על פרסונות מגוונות, ועוד שני סרטים השונים זה מזה בגישתם הקולנועית – האחד הוא זבוב על הקיר והאחר עושה שימוש בחומרי ארכיון ביתיים. הטקסט האחרון בהחלט מחולק לשניים כי עופר חשש שהוא מספיילר, קראו בזהירות. בשאר הטקסטים הקצרים שלנו אין ספוילרים כלל.

אני, גרטה
I am Greta

אלא אם ביליתם או ביליתן את השנתיים האחרונות במאדים, ובמקרה כזה יש הרבה מה להשלים, אין צורך להציג לכם או לכן את גרטה טונברי. או תונברג, כמו שאוהבים לרשום את שמה בישראל. האקטיביסטית השבדית הצעירה מככבת לא רק במהדורות חדשות וברשתות החברתיות, אלא כבר הייתה מושאם של ספרים וצצה גם בסרטים תיעודיים על הנושא הבוער בליבה – משבר האקלים. הייחוד של ״אני, גרטה״, שיוקרן בבכורה ישראלית בפסטיבל, הוא כפול. ראשית, מדובר בסרט הכי מקיף שנעשה אודותיה. זאת משום שהבמאי, נייתן גרוסמן, ליווה אותה ממש מראשית דרכה, עוד מהשביתה הראשונה מול הפרלמנט השבדי. שנית, ואת זה חשוב בעיניי לדעת, מדובר בדיוקן של גרטה כאדם צעיר ואכפתי. כלומר, זה לא סרט אקטיביסטי שהוא קריאה מאולצת לפעולה (לרוב ריקה מתוכן, אלא אם באמת הייתם או הייתן במאדים ואז בואו נדבר). זה גם לא סרט על התמודדות עם תסמונת אספרגר, על תהילת עולם בזכות פופולריות ברשת, או יתר הנושאים שבהחלט עולים לדיון. זה סרט על גרטה כאדם ועל מה שהיא חווה במשך שנה מטלטלת. הגישה הזו לא רק הפכה אותי למעורב רגשית אלא עשתה ממני שלולית עד תום הצפייה, בלי קשר להתחממות גלובלית.

הסרט נפתח עם תמונה של טונברי ממוסגרת בסירה המתנודדת בים סוער. רק היא והים, שכל-כך חשוב לה שמפלסו לא ימשיך לעלות. רק היא והמחשבות שלה על איך הגיעה לכאן. אלא שלא כמו בפתיחת סרט נעורים אייטיזי-ניינטיזי, אין חריקת תקליט והקריינות שלה מפוכחת. כמו כל הנאומים שלה שיצא לי לשמוע, רבים מהם משובצים לאורך היצירה. טונברי אומרת באותו רגע פותח שהיא מרגישה בסרט, ״וזה לא סרט טוב או אמין במיוחד״. כך היא מסכמת את מאורעות אוגוסט 2018 עד אוגוסט 2019, החודש בו שטה לניו-יורק בסירה כדי לא לטוס. כך בוחר הבמאי בן ארצה לפתוח את סרטו שלו, בידיעה ובהודאה בכך שהסיפור הזה אגדי, אולי גם טרגי. הסרט ממשיך להיות בבואה של הגיבורה שלו לכל אורכו, בירידה לפרטי פרטים ובחדות של כל רגע המופיע על המסך, לפעמים תוך התעלמות ממה שאחרים אולי היו מגדירים כעיקר. ההתעכבות אינה על הזינוקים שלה בפופולריות העולמית, אלא על התגובה הבוגרת להפליא שלה לכך כמו גם לביקורות הארסיות המושמעות נגדה. כולל על ידי מנהיגי מדינות המרגישים מאויימים מנערה, משום מה.

חלק מן הביקורת הקבועה נגד טונברי, לפיה פעילת איכות הסביבה לא אומרת מה צריך לעשות כדי לפתור את משבר האקלים אלא רק משמיעה את פעמון האזעקה, משולבת בסרט. אם יורשה לי, כמבקר במקצועי, זה פספוס אטומי של הנקודה. טונברי חכמה ממבקריה ועושה את מה שהיא עושה מכמה סיבות. היא יודעת מה הדרך לדבר אל אנשים כפי שהם רגילים לשמוע, בסיסמאות והפחדות, והיא משתמשת בנשק של האנשים היחידים שקובעים לצערנו, פוליטיקאים, כנגדם. זה יעזור להביא למודעות הרבה יותר מכל נחמדות או אפילו הדבר הזה שהפך לחסר ערך – מידע מדעי. חשוב יותר, היא מדברת מדם ליבה. כי למרות ההתאבססות שלה על כל מילה בנאומיה, הרגש הוא שמנחה אותה. לא ההיגיון המדעי אותו היא יודעת להשאיר למומחים. וככל שהיא מוזמנת ליותר כנסים כך היא רק יותר זועמת, שהרי בעולם שצועד לקראת פתרון לא היה צורך בהם או בפעילות שלה. ככל שיותר אנשים רוצים להצטלם איתה מטעמי הון חברתי, כך היא מתרחקת מבחינתה מן המטרה. כל אלה שרק רוצים סלפי או מתהדרים בשמה בפאנל שלהם, מצויירים בסרט כגרועים לא פחות ממכחישי משבר האקלים. לגרטה של הסרט לא אכפת מן הדימוי שלה, והיא שמחה להדוף ממנה קרדיט ומחמאות. אבל מעריציה שיחפצו לראות אותה מחייכת, נקרעת מצחוק, או סתם עם שיער פזור ולא קלוע בצמה – זה הסרט בשבילכם ובשבילכן.

כאמור, הדגש בסרט הוא על המסע הפנימי של גרטה, בעוד החיצוני ידוע ומוכר. הפופולריות שלה לא מעניינת כמו העובדה שהיא צריכה להתמודד איתה עם הכלים שחילק לה הגורל, כילדה דחויה חברתית כל חייה שהפכה בזמן קצר ובגיל צעיר למאמי בינלאומית. גם אבא שלה שם בכל שלב בדרך ובכל יעד במסע הפיזי שלה, תומך ועוזר אבל גם מלחיץ אותה (ואותי) לא מעט, בעוד בבית מחכות לה אמא ואחות וגם כלבים וסוסים. הרגעים של גרטה עם בעלי חיים בסרט ימיסו כל לב, אני מקווה, גם משום שהחיות הן שגרמו לה להזדעזע מן האפשרות שהעולם יהפוך בעתיד למקום שאי אפשר לחיות בו אם האנושות לא תשנה פאזה. לכן, כשם שהיא לא מבינה למה אין סנכרון בין מצב הרוח שלה לבין זה של האנשים שמזמינים אותה לנאום, כך אני לא מבין איך אפשר שלא לאהוב אותה. אי אפשר לפספס עד כמה אכפת לה עמוקות. ברמה של לצאת מאיזור הנוחות שלה, או לוותר על נוחות בכלל, במסעות שהם עינוי לאספרגרית שחייבת שגרה. אכפת לה ממשהו באמת, ולא משנה כרגע ממה – כמה אנשים כאלה כבר יש? ועוד בגילה. על פי הסרט, יותר ממה שחשבתי.
(אורון שמיר)

בלושי
Belushi

סרטי ביוגרפיה אודות אמנים מפורסמים הם חלק חשוב מפסטיבל לקולנוע תיעודי: תמיד יהיה להם קהל, הם לרוב נגישים גם למי שלא מכיר את האמן וגם למי שלא בהכרח אוהב קולנוע תיעודי. זה גם המקרה לגבי סרט זה, אודות השחקן והקומיקאי האגדי ג'ון בלושי (אחיו, ג'ים בלושי, כנראה לא יזכה לסרט), שסגנון המשחק והאישיות שלו כקומיקאי משפיעות עד היום. בתקופה הקצרה שבין סוף שנות השבעים לתחילת שנות השמונים הוא היה אחד מן השחקנים הכי מצליחים בעולם בכל תחום, דרך להיטים בהם "בית החיות" ו"האחים בלוז" שממשיכים להיות מן הקומדיות האהובות בכל הזמנים. בנוסף, בלושי הוא עדיין אחד מן הכוכבים הגדולים ביותר של התוכנית "סאטרדיי נייט לייב" לדורותיה ומדובר בתוכנית פופולרית מאז ועד היום. באופן אישי, בלושי אף פעם לא היה בדיוק כוס התה שלי ו"בית החיות" הוא סרט שלא הבנתי את סוד הקסם שלו, לעומת "האחים בלוז" אותו אני אוהב. אני גם מעריך את בלושי כשחקן כשלקח תפקידים רגועים יותר, מה שכמעט ולא קרה.

מנקודת הפתיחה הזו, מצאתי את סרטו של אר.ג'יי קוטלר (ידוע בעיקר כמפיק) מעניין ומספק למדי בדרך בה הוא מספר את חייו של בלושי. כילד למשפחה אלבנית שניסה להתגבר על הבושה במוצאו. כבחור בעל כריזמה יוצאת דופן ובעל כישרון קומי שגרם להצלחה על הבמה גם בגיל צעיר יחסית ובטרם היה מפורסם. כאמן שידע גם לארגן את המופעים סביב הכישרון שלו ושל אחרים וכמי שהתחתן והמשיך לאהוב את החברה שלו מימי התיכון. כמו בכל סיפור עלייה יש גם את הנפילה, שהיא בעיקר התמכרות לסמים. הסרט בעיקר מחמיא אך דן גם בצדדים בעיתיים יחסית באישיות של הגיבור שלו: בגידות באותה בת זוג, אגו גדול שהוביל לעימותים, ואמונה כי נשים הן פחות מצחיקות מגברים, מה שכבר בחייו עורר חוסר נחת מסויים ובטח שנראה לא טוב היום, גם אם רבים החזיקו בעבר או משום מה עדיין מחזיקים בעמדה זו.

הערך המוסף של הסרט הוא המועד בו נערכו הראיונות המרכיבים אותו. הפסקול מורכב ברובו מראיונות של מכרים וחברים של בלושי שנערכו זמן קצר אחרי מותו, לצורך כתיבת ספר. קוטלר לוקח קטעי ראיונות שלא נשמעו מעולם ומשתמש בהם כמדריך שלו וכמעין מספר של חייו של בלושי – מה שמעניק להם תחושה מיידית יותר. כלומר, האנשים מדברים על בן אדם שמת לא מכבר, בלי התובנה של השנים שחלפו מאז מותו, שנים ארוכות יותר משנות חייו של בלושי. כך יוצא שבסרט מרואיינים אנשים שכבר אינם בין החיים ובחלק מן המקרים המבט שלהם שמגיע משנות השמונים מקבל גם מימד נוסף. כמו קארי פישר שמדברת על קשיי גמילה מסמים. מעבר לכך, אין בסרט תגליות של ממש או אמירה על טבעה של אמנות מעבר לדיוקן אוהד ברובו של אמן פופולרי ומצליח – שזה, כאמור, בדיוק מה שסרט מסוג זה אמור לספק.
(עופר ליברגל)

המעגל
The Circle

זה לא הסרט הראשון ולא האחרון שנקרא ״המעגל״, אבל משהו בבחירת השם מתאים לו. זאת משום שגם מושאי התיעוד נראים בטוחים שהם יצליחו היכן שרבים נכשלו, משוכנעים שהם מקוריים אך גם מקורקעים בקטע טוב. גיבורי הסרט הזה הם 12 מבוגרים ו-6 ילדים אסטוניים, שהחליטו להקים קומונה ולחיות חיים ברי קיימא בקואופרטיב חקלאי אורגני. בתור הציניקן שאני, אשקר אם לא אתוודה שהגעתי לסרט לא רק משוכנע מראש שהם עומדים להיכשל, אלא גם עם דעות קדומות לגבי האופנים בהם ייכשלו. אם זו גם הסיבה שלכם ושלכן לרצות לצפות בסרטה של מרגיט לילאק, אספר שלא שמחתי לאידם של המצולמים וגם למדתי בעצמי שיעור קטן על ציפיות והתגשמותן. בעיקר כי הגבול בין המתעדת למתועדים כנראה נמוג עבורי (אולי גם באשמת פלאשבקים קשים לשכונת נחלאות), עד כדי כך שתהיתי האם היא שותפה לאידיאליזם הנאיבי שלהם. הצופים והצופות יוכלו לשאול אותה את זה, או כל דבר אחר, בשיחה שתתקיים איתה אונליין ביום ד' ה-02.12 בשעה 20:30 ובהנחיית דפנה לוי.

במשך חמש שנים עקבה לילאק במצלמתה אחר הקומונה האקולוגית הראשונה באסטוניה, ורמת האינטימיות אליה הגיעה עם המתועדים מרשימה. לפרקים הם כאילו מופיעים מול המצלמה, לרגעים שוכחים לגמרי שיש אחת בחדר, ובפעמים נוספות נלכד בעדשה רגע פרטי בין שני אנשים או בין האדם ועצמו או האדם והטבע. יש הרבה מריבות על הדברים הקטנוניים ביותר, אבל זה לא ממש ״האח הגדול״ או כל תוכנית ריאליטי אחרת, משום שהוויכוחים משרתים תכלית ולא נועדו לבדר את הקהל בבית. יש גם קשת שלמה של רגשות אנושיים שנחשפים, בעיקר אלה הנוטים לעוצמה גבוהה – אהבה, קנאה, שנאה וכאב לב. אני מודה שהרגעים החביבים עליי היו דווקא אלה הטבולים באירוניה, למשל בכל פעם שאותם אנשי המאה ה-21 המתיימרים להיות אחד עם הטבע נעזרים במכונות כשאינם מסוגלים לבצע מטלה באופן ידני. ממחישה זו היטב סצנה בה הקבוצה מתאחדת כדי להזיז דבר מה גדול וכבד, ללא הועיל, עד שלאחר כמה נסיונות אחד מהם מציע להביא את הרכב.

כתבתי שאת הקומונה מרכיבים מבוגרים וילדים אבל במהלכו קשה לדעת למי הכוונה בכל אחת מן ההגדרות הללו. כלומר, הבמאית עושה עבודה טובה באפיון הדמויות, חלוקתם לראשיות ומשניות, והסברים על מי הצאצא של מי ואיזו משפחה הגיעה יחדיו לחיים החדשים. אבל אלה שנראים כמו המבוגרים בסרט מתנהגים במקרה הטוב כמו זאטוטים, בעוד הרגעים הכי אמיתיים שנחשפים מול המצלמה וכמה מן האמירות הכי חדות ובוגרות נאמרות מפי אלה שגילם חד-ספרתי או קרוב לכך. באופן מפתיע יחסית אליי, הצטערתי שחלקם של הילדים בסרט משני בלבד. הם גם הסיבה בגינה קשה לראות את הסרט באופן ציני. כי מאחורי כל הורה אידאליסט יש גם ילד או ילדה שעוברים פתאום לחיות באופן שיתופי ושונה, רחוק מבית הספר והחברה האנושית אותה הכירו (אם בכלל) – ויש לכך השלכות. המלצתי היא לצפות בסרט הזה אם קיים בכם או בכן עניין אנתרופולוגי, או בעיקר אם עברה בראשכם או בראשכן המחשבה על חיים מסוג זה, שכן הסרט יגדע אותה באיבה.
(אורון שמיר)

פרעצל מקסיקני
My Mexican Bretzel

לצד ההשתלטות הכמעט טוטאלית של הצילום הדיגיטלי על העשייה הקולנועית, אנו נתקלים בשנים האחרונות ביותר ויותר סרטים תיעודיים בהם היוצרים (לתחושתי: לרוב היוצרות) במאה ה-21 שבים לסרטים ביתיים שצילמו קרובי משפחה שלהם, לרוב הסבים, ומציבים אותם באור חדש המצביע על שתי התקופות. יש לי חיבה לסרטים הללו, שכן הם עוסקים הן במגע בין דורי והן במהות המדיום והדימוי בכלל, כולל הפיכת הדימוי הפרטי למשהו פומבי. דימויים שנועדו לשקף את רגעי ההנאה הופכים לפתח להוצאת הצדדים הפחות זוהרים במשפחה גם לעיניים זרות, כאשר הדימוי השליו על המסך והחיוך למצלמה משולב עם בחינה של דברים כואבים שדומה כי אין דרך לגשת אליהם שלא דרך הדימוי. במידה רבה, כזה הוא גם המצב בסרטה של הבמאית הספרדית נוריה חימנז, המבוסס על צילומים אשר צילם סבה החל משנות הארבעים ועד לסוף שנות הששים.

מדובר בצילומי חובבים ללא סאונד, וחימנז מוסיפה להם לכאורה מעט מאוד דברים בפסקול: רק מעט אפקטים להשלמת החוויה או לעתים על מנת לייצר דרמה המשלימה או נוגדת את הטקסט הנלווה לסרט. אלה הם קטעי יומן אשר מספרים גם את מה שלא נראה בתמונות המציגות חזות של זוג מבוגר אמיד מאוד הנופש בספרד או ברחבי העולם. הצילומים כוללים מדי פעם מבט פיוטי על אתרי נופש ואתרי שגרה והם חורגים מצילומים ביתיים, אף על פי שהמהות שלהם היא תיעוד עצמי.

הסיפור המסופר דרך הטקסט המלווה את התמונה כולל גם משברי התמודדות מול אסונות פרטיים ואירועים מן החדשות וגם מפגש עם דמות אחרת אשר מוסיפה את המילה מקסיקני לכותרת. יש בצפייה בסרט נוסטלגיה לעבר שנראה זוהר, אך גם ביקורת לא תמיד סמויה על אורח החיים העשיר שלא מוביל לאושר, וכן כולל גם התעלמות מסוימת מעוני הנראה, אם בכלל, רק בשולי הפריים. שלא לדבר על ההיסטוריה של ספרד והעולם בתקופה המצולמת, אשר לפעמים אירועים ספציפיים ממנה נוכחים, גם אם רק בגלל שהם נוגעים גם לחיי הפרט. בגדול, הסיפור מספר יותר על הצלחה של תרופה מסוימת מאשר על פרנקו, או כל מנהיג אחר.

אם זה נשמע לכם מספיק מסקרן, ייתכן ותרצו לצפות בסרט לפני המשך הסקירה הזו (או כל טקסט אחר אודותיו) כי חווית הצפייה בסרט שונה במידה ונכנסים אליו מבלי לדעת כלום או אם יודעים עליו פרטים מסוימים. יש לציין כי בכל מקרה, הקצב האיטי לפרקים של הסרט והיחס בין התמונה, הטקסט הכתוב והפסקול, שהופך לנוכח דווקא משום שהוא מינימליסטי, היו ממקמים את הסרט הזה במסגרת "עומק שדה" לו היה חלק מן התוכנית של פסטיבל דוקאביב. כלומר זה שמתקיים על הנייר בתל אביב, לא בשלוחה האיכותית אך המצומצמת המתקיימת על הנייר בגליל.
(עופר ליברגל)

–לא בדיוק ספוילרים לסרט מכאן–

הרמז הראשון לכך שמשהו בסרט אינו שגרתי נמצא בציטוט אשר פותח אותו: "שקרים הם רק דרך אחרת לספר את האמת". זהו ציטוט מתוך ״המיוחס״ של קאהריאפאלי, סופר שמשמש מנטור לכותבת היומן שחלקים ממנו מעטרים את הסרט. בכתוביות הסיום נמסר כי אחרי מותה של האישה, התגלה כי הכתבים של קאהריאפאלי מורכבים מאמירות שגנב מכותבים אחרים. הוא מנטור כוזב כשם התרופה שבסרט היא פלסיבו.

יותר עמוק בכתוביות הסיום, יש קרדיט לסבא וסבתא של הבמאית. הסב מקבל קרדיט כצלם, שניהם מקבלים קרדיט כשחקנים, של דמויות ששמם שונה מן השם המוצג לאורך הסרט. בנוסף, האישה כותבת ביומן על כך כי אינה יכולה ללדת ילדים, דבר העומד בסתירה לכך כי את הסרט יצרה הנכדה של השניים. כל הדברים הללו מתחברים לשקר הגלוי: הצילומים הם אומנם צילומים שהבמאית מצאה, אך את כל הטקסטים היא כתבה בעצמה. לכן היא גם חיברה את כל האמירות שרצתה להכניס לסרט לדמות בדויה נוספת, של סופר שלא היה ולא נברא. הוא נקרא בידי אישה שאנו אומנם רואים צילומים ביתיים שלה, אך היא לא באמת הייתה ולא כתבה יומן.

הסרט משנה את המשמעות של המצולם בו בדרכים נוספות, בעזרת שתי תאונות שקרו או לא קרו – אחת בפתיחה והשנייה היא אירוע היסטורי מוכר המתרחש באמצע הסרט. האירוע השני ללא ספק קרה, אך הוא מקושר באופן ישיר למצולם דרך הפסקול בלבד ודרך הצילום שנעצר עקב כל אחת מן התאונות, מה שמותיר ספק לגבי אמיתות התיעוד. גם בסרט בו כל מה שנראה הוא תיעוד אותנטי, הבמאית מוצאת דרכים שונות להוסיף המצאות משלה, שהן לכאורה בדיה שכן היא מצהירה כי חשבה שהסיפור הפרטי של משפחתה אינו דבר שהיא מעוניינת לחשוף. הסרט הוא שילוב בין חומר תיעודי (הצילומים) ולבין סרט עלילתי (הטקסט).

הציטוט מן הפתיחה מהדהד מעל כל הסרט. ייתכן והאמת שנחשפת דרך השקר היא אמת כללית על כל זוג אמיד ובורגני, או כל זוג בכלל: כאשר לא מדברים על המשברים, גם הנאות החיים הן תחפושות. וגם להיפך: גם בגידות או משברים בחיי הנישואין לא אומרים שאין בהם האהבה. ייתכן והשקר הוא בכלל שקר מסוג שונה. אומנם השמות שונים והשפה היא זו של הבמאית, אך יכול להיות שדרך הדמויות שהיא טוענת שהן בדויות, חימנז דנה במה שבאמת קרה לסבים שלה, או במה באמת קרה בדור אחר במשפחה שלה?

לדעת מה באמת בדוי ומה באמת אמת זו כבר גלישה לרכילות, בסרט אשר בסופו של דבר חושף כי האמת מצויה גם בגלוי וגם במה שנותר סודי. זהו סרט שהדיון עליו יכול להיות מעניין לא פחות מן הצפייה עצמה, או אפילו חלק הכרחי מחוויות הצפייה, בין אם קיים ידע מקדים ובין אם לאו. במקרה של סרט ניסיוני זה לא פועל בהכרח נגדו, שכן הדיונים שהוא מעלה רלוונטיים גם לגבי המדיום הקולנועי בכלל. זה גם רלוונטי לטבע של הזיכרונות – אלו המצולמים שאנו מעוניינים לשמור ולהציג לבני משפחה ואלו אשר אנו שומרים בסוד, אך לפעמים גם הם עוברים מדור לדור.
(עופר ליברגל)