״תקווה״ ו״צ'רטר״, סקירה סקנדינבית כפולה

כאשר צופים בסרטים מרחבי העולם, לפעמים יש סרטים שונים שקווי הדמיון ביניהם נראים לפתע רבים. כך זה גם במקרה של שני הסרטים בהם עוסק הפוסט הזה, שניהם: נוצרו בידי במאיות סקנדינביות, דרמות משפחתיות המתמקדות בדמות של אם, מתרחשים לאורך תקופה של פחות משבועיים, כוללים אירועים מאוד דרמטיים אבל המוקד בהם הוא המפגשים בין הדמויות, מרגישים צנועים וקטנים אבל ניכר כי הם נוצרו מתוך הבנה עמוקה של הדמויות ושל הסיטואציה. בכך אני מסיים את פרק הדמיון, כי מדובר בשני סרטים שונים בתוכן, גם אם שניהם מומלצים. משהו באופי הצנוע שלהם גרם לי לעכב מעט את הכתיבה עליהם והיא מגיעה קצת באיחור. "תקווה" עומד בקרוב לרדת מן האתר של פסטיבל סרטים בערבה (הוא זמין שם עד היום, ה-15 לנובמבר) בעוד "צ'רטר" כבר הוצג בפסטיבל הסרטים חיפה (אבל הוא זמין כעת ב-VOD של יס). קשר נוסף בין הסרטים הוא המירוץ לפרס הסרט הבינלאומי באוסקר: "צ'רטר" יהיה נציג שוודיה לתחרות ו"תקווה" ייצג את נורווגיה.

תקווה
Hope

משהו בכותרת סרטה של מריה סודהל מזכיר מעט את הסרט "כח משיכה" של קוארון, זה בו סנדרה בולוק מנסה לחזור מן החלל לכדור הארץ בתנאים של מחסור בכוח משיכה. גם הסרט הנורווגי הזה קרוי על סמך מה שכלכאורה אין בו. הסרט מתמקד בדמותה של אניה (אנדריאה בריאן הוביג), במאית תיאטרון ומחול מוערכת. בתחילת הסרט מופע שלה זוכה לתשואות, בהמשך היא מתאוששת מסרטן הריאות ועוברת בדיקות נוספות שמראות כי הסרטן חזר עם גרורות גדולות במוח. זה קורה בדיוק כשהמומחים בבית החולים יצאו לחופשת חג המולד ולכן הם לא יכולים ליידע אותה מיד אם אין דבר מה שניתן לעשות, או אם אפשר יהיה לערוך ניתוח שאולי יאריך את חייה, אבל לא יציל אותם.

התקווה מצויה בכתוביות שפותחות את היצירה, בהן הבמאית מבשרת כי מדובר בזיכרון שלה מן האירועים אשר קרו לה. משמע, עצם זה שהסרט נעשה מפריך את האבחנה, שנשמעת חד-משמעית בשלבים רבים של הסרט, אולם בגוף הסרט עצמו אין אף רגע נוסף של הקלה. אני לא הורס את עלילת הסרט, שכן הוא לא עוסק בטיפול שעל הגיבורה יהיה לעבור, אלא בהכנות לתחילת הטיפול, במשך תקופה אשר חופפת את תקופת החגים. במהלך התקופה הזו על אניה להחליט לגבי סוג הטיפול, לנסות להשיג רופאים בכירים יותר, לבשר את הבשורה לבני משפחה וחברים, וגם לבחון באיזו מידה היא רוצה שבן הזוג ייקח חלק בלווי שלה את התהליך.

השאלה לגבי בן הזוג נובעת מכך כי אניה לא הייתה בטוחה לגבי מערכת היחסים, בלי קשר לאבחון. היא חיה ביחד עם תומאס (סטלאן סקארסגארד), אמן מוערך ומצליח בפני עצמו (לחובבי רכילות: בחיים האמתיים סודהל נשואה לבמאי הנס פטר מולנד). לדעתה של אניה, תומאס נמצא יותר מדי בעבודה על הפרויקטים שלו ופחות מדי בגידול הילדים, עניין בעייתי כי יש שישה כאלו: שלושה צעירים משותפים ושלושה ילדים של תומאס מבת זוג קודמת. הילדים שלו לפעמים מתפקדים כבייביסיטר/הורים בפועל לאחיהם למחצה, מה שגורם מדי פעם לסכסוכים ברקע. אולם, לא מדובר במשהו חריג הן בזוגיות והן ביחס לילדים. עושה רושם כי אניה היא אמא דואגת ואוהבת, גם לילדים שהם לא שלה במקור.

הסרט מעמת את אניה גם עם הרגשות שלה כלפי מכלול הילדים, אם כי בהתחלה האתגר שלה אחר. אחרי שבחג המולד הקודם הילדים התמודדו עם סרטן הריאות שלה, היא מנסה לדחות את ההודעה על חולי על מנת שילדיה לא ישנאו את החג. זה קשה כי מומלץ לה לעבור ניתוח בימים הראשונים של השנה הבאה. תומאס שותף ללבטים שלה ומנסה להיות בן זוג יותר תומך ואף מעלה את הרעיון כי השניים יתחתנו כעת, כי זה הדבר הנכון לעשות. אניה לא מרגישה בנוח בעיתוי זה, לא בגלל המחלה אלא בגלל הרגשות שלה כלפי הזוגיות. לאורך הסרט, היא משנה את העמדה הרגשית שלה כלפי אנשים שונים בחייה – לא רק הבעל והילדים, אלא גם אביה של אניה וחברה קרובה.

בסופו של דבר, הסרט הוא דרמה על הכרעות בלחץ זמן – על הגיבורה לא רק להשלים עם מותה הקרב, אלא גם עם חייה. מי יטפל בילדים והאם יחסיה עם בן הזוג יהפכו לחתונה, הן שאלות לגבי הדרך בה היא מגדירה את עצמה. כבמאית, סודהל מסתמכת בעיקר על השחקנים שלה על מנת לבסס את ההגדרה הזו. הסרט מצולם ברובו בחללים סגורים, נע בין צילומים בהם נראית השחקנית הראשית בלבד לכאלה בהם המיזנסצנה מלמדת על היחסים בין הדמויות. הסרט מתחיל בתגלית דרמטית ונע לעבר רגע דרמטי – ניתוח. בין לבין, עולה השאלה הדרמטית האם להתחתן, להיפרד ואיך לטפל בילדים בהמשך חייהם. אולם, הקצב מקטין במתכוון את הדרמה. העיקר הוא לא רק הבחירה של הגיבורה, אלא החיים עצמם אשר מתווים את הבחירה וכוללים בסופו של דבר מערכת גדולה של כלים תומכים המגיעים ממקורות שונים. כאמור, התקווה לכאורה נוכחת רק בשם הסרט ולא בעלילה, אבל היא למעשה הדמויות חוות אותה כל הזמן בתור מה שלא ניתן להגדיר במילים – סוג של אהבה גם בזמן ריב או ניתוק, או לשמוע על סיכויי הישרדות אפסיים ולמצוא את שביב המידע שמדבר על פציינט ששרד.

צ'רטר
Charter

גם הבמאית השוודית אמנדה קרנל ביססה את סרטה על חווית אישיות, אלא שהעיבוד שלה הוא יצירתי יותר ולא ישיר. הסרט מבוסס על החווית שלה כבת להורים גרושים ומהווה הצדעה לנחישות של ההורים לשמור גם על חייהם הפרטיים וגם לגדל את הילדים. את הסיטואציה הזו היא מביאה לנקודת הקיצון דרך דמות של אישה שפחות או יותר מסכנת את כל המשך חייה על מנת שתוכל לחיות גם בנפרד מבעלה וגם עם שני ילדיה.

את גיבורת הסרט, אליס (השחקנית הנורווגית אנה דאהל טורפ), אנחנו פוגשים לראשונה כאשר היא עובדת כרופאה בשטוקהולם, אחרי שעזבה את בעלה ושני ילדיה בעיירה הצפונית הקטנה והקפואה בה משפחתו של הבעל חיה. שיחת טלפון לילית מן הבן שלה גורמת לאליס לחשוב כי ילדיה בסכנה והיא יוצאת לעיירה על מנת להציל אותם. שם, הבן הקטן לא ממש משחזר את הרגשות מן השיחה או מביע רצון לראות את אליס לפרקים ארוכים, בעוד בתה המתבגרת של אליס מפגינה כלפיה איבה גלויה.

למרות שבנוכחות משגיח נייטרלי מדגישים הילדים כי הם מעדיפים את החיים עם אב המשפחה, אליס עדיין חשה שמשהו אינו כשורה. היא מוציאה את הילדים מבית הספר באמצע היום ולוקחת אותם בטיסת צ'רטר למקום הכי רחוק באופי שלו מן העיירה המושלגת: האי הספרדי טנריפה, מקום בו יש הרבה בריכות וכל בילויי התיירות המזדמנים. הילדים מצטרפים למסע במידה מסויימת של רצון (למתבגרת ניתנה הזדמנות לוותר על המסע) אף כי כל אחד מהם מבין ברמה אחרת כי אליס למעשה חוטפת אותם. מפגש עם שוודים אחרים בחופשה הוא גם הזדמנות לבילוי משותף וגם חשש מהסגרה, כי הכלים המשפטיים בשלב זה הם נגד אליס. היא די מאבדת אפשרות לחזקה גדולה יותר על ילדיה בעתיד בגלל המעשה הקיצוני, אך היא בכל זאת מקווה שיוביל למשהו.

"צ'רטר" הוא סוג של מותחן המסתתר מאחורי סצנות בריכה וקריוקי, שאחת מהן היא משיאי הסרט. משטרה בינלאומית מעורבת, יש מאבק משפטי עם תפניות – אבל אנחנו בעיקר רואים אתר נופש, מה שכולל גם רגעים של התקרבות והתרחקות בין האם וילדיה. אליס מבינה כי אומנם הזעקה לעזרה הגיע מן הבן, אך ייתכן ודווקא בתה היא זו שזקוקה כעת לנוכחות אמהית ממגוון רחב של סיבות, שלא את כולן אליס מפרשת באופן נכון בהכרח. מערכות היחסים שבסרט נחשפות בהדרגה, כולל מערכת היחסים בין אליס ובעלה לשעבר, שנראה רוב הזמן רק כאנטגוניסט. אולם, הוא מקבל גם רגעים בהם הוא נראה יותר אוהב ובעיקר יותר סובל – גם בגלל החשש לילדיו, גם בגלל הכאב שנותר מן הפרידה.

קרנל נשענת על הנוף כאמצעי המקרין על הנפש. זה מתחיל בניגוד בין השלג לשמש ולמלון עתיר האטרקציות, אבל מתפתח למבט מורכב יותר על הרחובות וההרים באי טנריפה, ובסופו של דבר עובר לשימוש בסלעים וים כביטוי לחופש או מבוי סתום, לעתים בהתגשות. אם מעל "תקווה" מרחפת חרב הסרטן, מאוחרי "צ'רטר" ניצב הדין המפשטי שלא צפוי להיות תומך באליס, בייחוד כשהילדים לא ממש מראים העדפה כלפיה כהורה, לפחות לא באופן מתמשך. צפייה בסרט היא לפרקים כצפייה בנהגת מכונית המגבירה את המהירות לפני המפגש עם צוק, אבל נותר שביב של תקווה כי אהבה של המשפחה, או כוח כלשהו, יעצור את מה שנדמה כגורל הבלתי נמנע שהיא עיצבה לעצמה. החיבה לטוטאליות של הרגש האמהי מצד הגיבורה מניע את הסרט, ובזכות זאת משהו בו תמיד מרגיש פחות כבד מן ההשלכות האפשריות של המעשים. הסרט עובד גם כי העלילה אמנם מתארת אירוע קיצוני, אך התפתחות מערכות היחסים בין הדמויות אינה כזו. למעשה היא מכילה לא מעט ניאונסים, בעיקר בכל הקשור למתח בין האם ובתה.