פסטיבל סרטים בערבה 2020: על סרט הפתיחה ״חברים יקרים״ של אנדריי קונצ'לובסקי

סרט הפתיחה של המהדורת הווירטואלית של פסטיבל "סרטים בערבה", שיקיים השנה גם מהדורת דרייב-אין (כפי שכבר סקרנו), הוא "חברים יקרים" (Dear Comrads) של הבמאי הרוסי הוותיק והמשובח אנדריי קונצ'לובסקי. כמצופה מן הלקטורה של הפסטיבל המדברי, לא מדובר בסרט פתיחה המכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא באחד מן הסרטים הטובים של השנה. צר לי כי צפיתי בו על המסך הביתי ולא על מסך ענק שהיה מגדיל את צילומי השחור-לבן ביחס מסך 3:4 למשהו שגדול מן החיים, מה שהיה מאפשר לראות לא רק את התקריבים על הדמות הראשית, אלא גם את המעבר של הסרט בין סצנות פרטיות לסצנות ראווה מרובות משתתפים. הסרט זמין לצפייה באתר פסטיבל סרטים בערבה עד ל-16 בנובמבר, אבל אני מניח ומקווה כי לקהל בארץ יהיו גם הזדמנויות נוספות לחזות ביצירה זו.

קונצ'לובסקי הוא אחד מן הבמאים הרוסים המוערכים ביותר בעשורים האחרונים, כמו אחיו הבמאי, ניקיטה מיכאלקוב (לפי דיווחים, היחסים בין השניים מתוחים על רקע פוליטי בשנים האחרונות). את הקריירה הארוכה שלו החל למעשה בשנת 1962, אז הגיע לפסטיבל ונציה עם סרט קצר שביים, ועם השתתפות בכתיבה של "נעורי איבן", סרט הביכורים של אנדריי טרקובסקי. השנה הוא חזר אל ונציה עם "חברים יקרים" וזכה בפרס מיוחד של חבר השופטים. בין לבין, הספיק קונצ'לובסקי ליצור סרטים מורכבים ולעתיים אפיים בברית המועצות דוגמת "סיביריאדה", לברוח למערב ולביים את סרטי האיכות המצליחים ביותר של חברת קאנון בתקופת מנחם גולן ("מאהביה של מריה" ו-"רכבת אל החופש"), ואז לחזור לרוסיה ולהפוך לבמאי מוביל ומגוון גם בגיל מתקדם, עם סרטים כמו "לילותיו הלבנים של הדוור". סרטו הנוכחי מהווה סוג של סגירת מעגל לקריירה של קונצ'לובסקי שכן הוא  שב לשנת 1962 בה החל לפעול. הסרט משלב אלמנטים שונים מן היכולת המגוונות שלו כבמאי – זהו סרט היסטורי על אירוע אמיתי, תיעוד של אירוע פוליטי מן העבר שרלוונטי גם להווה, תיאור של חברה שלמה אבל לא פחות מכך של הפרט בתוך החברה, ובעיקר מבט אוהד על דמות שמבינה כי משהו בחיים שחיה עד כה היה פגום, גם דרך הניתוק שהיא חווה מן האנשים שהיא אוהבת.

הסרט עוסק באירוע היסטורי שהממשל הסובייטי ניסה להסתיר מידע אודותיו במשך שנים, המכונה "אירועי הדמים בנובוצ'רקסק". כלומר, במרכזו יש אירוע שתוצאותיו קשות, אולם הסרט שומר על מתחים שונים גם לפני שחזור האירוע או אחריו. הוא עושה זאת הן ברמה של הדיון במכלול והן במבט שלו על הדמות הראשית. זוהי לודמילה, חברת מועצת העיר נובוצ'רקסק וחברה נאמנה מבחינת האידאלים של המפלגה הקומוניסטית והשלטון, למרות שהיא מרגישה שבתקופת סטלין הדברים התנהלו בצורה טובה יותר. לודמילה היא אישה חזקה וקשוחה המאמינה בעצמה ובתפיסת העולם שלה ולא מבחינה בסדקים הנגלים הן בתוך ביתה והן בתוך המועצה והעיר שהיא חלק ממנה. היא חיה יחד עם אביה הפנסיונר ובתה בת ה-18 ודומה כי היא לא ממש שמה לב להבדלים אידאולוגיים בתוך הבית. בכלל, היא לא ממש רואה את בתה כבעלת עמדות עצמאיות וכאישה לכל דבר. הבת עובדת במפעל הרכבת המקומי והאם פותרת כמעט בלי משים את התלונה של הבת על המרמור בקרב העובדים, שהשכר שלהם קוצץ במקביל לעלייה במחירי המזון.

החלק הפחות טוב של התסריט, אותו קונצ'לובסקי כתב בשיתוף עם אלנה קיסלבה (שכתבה את סרטיו האחרונים), הוא שהדברים מסומנים בצורה ישירה מדי ומצביעים על האדישות של לודמילה לטובות ההנאה שהיא מקבלת – יחס מועדף במכולת, רומן עם גבר נשוי, וכמובן תנאי עבודה נוחים. אולם, טובות ההנאה והפעילות הלכאורה לא מוסרית של הגיבורה מתחברת לעיוורון של המפלגה כולה, כאשר האויב בסרט הופך להיות שביתה במפעל הרכבת, שביתה שבעצם דורשת את האידיאלים שהמדינה הקומוניסטית לכאורה קמה על מנת לשרת. הסרט מתרומם כמופע ראווה כאשר הוא מגיע לסצנות המון בהן ברור שהולך להתרחש דבר מה גדול (כאמור, אירועי דמים). לשיאו מגיע הסרט כאשר הוא חוזר להתמקד רק בדמות של לודמילה, כעת במצב רגשי לגמרי שונה – לא רק שהאמונה שלה בדרך מוטלת בספק ושום דבר חדש לא מחליף אותה, אלא שגם התא המשפחתי הקטן שלה עובר טלטלה. היא לא מסוגלת להמשיך בחייה באופן בו מצופה ממנה, בעיר המקבלת הוראה לחזור לשגרה.

המניע הדרמטי העיקרי בחלק זה של הסרט קשור לרצון הבסיסי של אם, אבל לצד הדרמה הסרט מעביר היטב את משבר האמונה בדרכי המפלגה. אובדן האומנה בשלטון הוא כמו איבוד האמונה באל עבור אדם דתי – בלי להיות בצד השולט והצודק, הגיבורה כמעט ואינה יודעת כיצד ללכת או לדבר. הסרט גם מכניס לעלילה שמירה על אמונה נוצרית כאקט של התרסה, או שמירה על שפיות בעזרת נאמנות ליותר ממערכת ערכים אפשרית אחת. לודמילה יוצאת בחברת בן ברית שיכול בכל רגע לשנות את עמדתו כלפיה, ואף לגרום לסוף חייה ולצאת מכך בלי עונש, אולם דומה כי כבר לא איכפת לה מגורלה אלא רק מן הרצון לדעת מה אכן ארע. המסע שלה והידע לגבי הסיפור הפרטי והסיפור הכללי מגיע למקומות לא צפויים וכולל מספר רב של תגליות וטונים רגשיים החורגים ממה שאני חושף בטקסט זה.

הרצון הפרטי מתנגש עם הקו הרשמי של השלטון, המתמודד עם המשבר בדרך של העלמת ראויות. מעבר לדרישה לסודיות ספציפית לגבי אחד האירועים, יש בעצם המדיניות של סודיות לגבי המשבר מימד לאומי הקשור לתקופה הסובייטית כולה, גם לגבי משברים בתקופות אחרות. אף כי הסרט לא שובר את הריאליזם שלו, משהו בהעלמת הראיות עמה נדרשות לשתף פעולה כל הדמויות בסרט הזכיר לי את הסצנה מעוררת המחלוקת ב"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. מדובר לא רק באירוע הבודד (והאמיתי במקרה של הסרט הנידון כאן) אלא גם בתסמונת רחבה הן ברמה הלאומית והן בפסיכולוגיה הפרטית ובהיסטוריה המשפחתית. כמו ב"פוקסטרוט", פרטים על שני הרבדים הללו מתקבלים בשלב מתקדם של הסרט ומציעים קריאה מחודשת של כל מערכות היחסים המוצגות.

זו לא הדרך היחידה בה הסרט חורג משחזור של אירועים אמיתיים ומבקש מן הקהל להביט על כל היצירה מחדש. הצילום בשחור לבן וביחס מסך הטיפוסי לקולנוע הקלאסי לכאורה מדמה סרטים מן התקופה, אולם משך השוטים וההקפדה על הפרטים נראים מודרניים לחלוטין. כך גם הנושאים בהם נוגע הסרט: עימות בין המשטר לעם ושאלת תפקוד של צבא, משטרה ומשטרה חשאית במקרים אלו; שחיתות ברמות שונות וגם חמלה ושיתוף פעולה במקומות שונים; הגבלת תנועה על חלקים מן האוכלוסיה לתקופה מסוימת; מבוי סתום אך גם מספר פתחים לתקווה. בכל כמה דקות נאמר בסרט משפט שנראה רלוונטי לגמרי ל-2020, בכמה חלקים של העולם ובמספר דרכים שונות.

/// התמונות מתוך הסרט ובאדיבות יח״צ הפסטיבל