״הבית שלו״, סקירת נטפליקס

בואו נעשה תרגיל מחשבתי קטן: נניח שסיפרו לכם על סרט אימה בריטי חדש בנטפליקס, עם מאט סמית' (הדוקטור שחובב טורבנים, למי שעקבו אחרי "דוקטור הו") שבמרכזו זוג מהגרים מדרום סודן. מה הייתם חושבים שהעלילה שלו תהיה? אני אוטומטית הנחתי, ומתוך היכרות עם גוון המשחק הצעקני משהו של סמית', שנקבל סיפור על חוויה של זרות בארץ חדשה, סיפור מוסר על איך היחס של תושבי המקום לזרים הולך לעורר כוח נוראי, או לפחות איזו רוח רפאים בריטית תקופתית עם קורי עכביש, מלמלה ונרות. כבר דמיינתי איזה מישהו נרגן, לו שייך במקור הבית מהכותר, ואיך הוא יעיד בצורה כזו או אחרת על קסנופוביה עמוקה שגם מתכתבת על הדרך עם קולוניאליזם כי בריטניה.

ובכן, צדקתי לגבי השימוש בנרות. בלי לפרט מדי כי הסרט זמין בנטפליקס, ואני ממליצה עליו בפה מלא, יש בהחלט עניין מלחיץ סביב הבית ופחד שקשור למקום, אבל הסיפור לא מיועד לחנך אותנו. כן, יש אנשים ברקע שמסמנים באופן ברור חוויית זרות מהי, אבל לא זה הנושא של הסרט, או יותר נכון, לא מנקודת המבט הזו ולא כסיפור חינוכי על איך להתנהל נכון יותר. לא שאין מקום לסיפורים כאלה, יש ויש, אבל הפעם ההתמקדות היא בחוויה האישית של זוג הפליטים מתוך חוויות החיים שלהם והטראומות שעברו לפני ובדרך למה שאמור להיות חוף מבטחים. זה הסיפור שלהם, על מי שהם ועל סך המטענים שהם סוחבים איתם ואיך אלו יבואו לידי ביטוי במקום החדש.

יש כאן כמובן גם קשר להיקלטות, היטמעות ועוד מילים מעייפות על האופן שבו מצופה מאנשים זרים להתנהג כדי להתקבל במקום חדש, אבל זה נדבך אחד שמשמש יותר כבסיס להתרחשות, הוא לא הליבה שלה ולא הנושא המרכזי. מתוך כך היה משמח לראות שלפי נטפליקס הסרט היה במקום 7 ברשימת הנצפים ביותר בארץ לפני שבוע. הוא אמנם מביא סיפור בדיוני של פליטים מדרום סודן באנגליה, מה שלא זהה להתנהלות כאן, בטח לא בכל מה שקשור למערך הקליטה שמטפל בהם (או בעצם העובדה שהוא קיים באופן מסודר ומתפקד), אבל הדמויות והנרטיב שלהן יכלו להתגלגל גם אלינו.

על הבימוי אחראי רמי וויקס, שגדל בלונדון עם חוויית זרות משלו ועשה תחקיר עומק כדי לבנות את התסריט, עליו הוא חתום לצד פליסיטי אוונס וטובי ונאבלס. כל אלו יוצרים קולנוע פחות או יותר בפעם הראשונה, וזה סרטו הראשון באורך מלא של וויקס. יחסית לסרט ביכורים, הוא עושה עבודה טובה מאוד גם במשחק עם מוסכמות הז'אנר, גם עם הכנסת תמות מתרבות שאנחנו (קהל צופים עם רקע ותפיסת זהות של תרבות המערב) לא מכירים והפיכתה לנגישה, וגם עם השתעשעות עם הציפיות שלנו ושבירתן, יותר מפעם אחת.

סמית', השם המוכר יחסית בין השחקנים נמצא כאן בתור המקבילה הבריטית של עובד שירותי רווחה, עם הרבה כוונות טובות, שמדבר בשקט באופן מפתיע. הדמות שלו כל כך מינורית שאפשר להניח שהוא השם המוכר שהכניסו כדי לעורר עוד עניין בסרט, והאמת שזו סיבה טובה מספיק. הוא מספק מדי פעם נקודת מבט חיצונית על הדמויות הראשיות, בול (שופה דיריסו שמככב בסדרה "Gangs of London") וריאל (וונמי מוסאקו), זוג שהגיע אחר תלאות ביבשה ובעיקר בים, וכעת אמורים לברך על מזלם הטוב. הבית בו שיכנו אותם אמנם קצת מוזנח וצריך ניקוי יסודי ואולי גם שיפוץ, והוא ממוקם בשכונה משמימה משהו, אבל היי, מדובר בדירה שלמה שהם מקבלים לעצמם. בדרך כלל, כך מבהירים להם יותר מפעם אחת, סדר גודל כזה של מעון היה מאכלס בצפיפות רבה הרבה יותר פליטים. בעודם מנסים להתרגל לחופש על תנאי, מסבירים להם שאסור להם לעבוד או להתגורר במקום אחר, עליהם להתייצב מדי שבוע לדווח על מצבם ועוד כמה תנאים כאלו ואחרים.

מכאן מנסים בני הזוג ללקק את הפצעים ולנסות להתמקם. יש חלוקה ברורה ודיכוטומית בין בול שמנסה בכל כוחו להתאקלם ולהתיידד, כמו שהנחו אותו, להוכיח שזה יהיה הבית החדש שלו, לבין ריאל שלא מתאהבת מיד במקום החדש. בפערים ביניהם ניכרת בוסריות מה של התסריט, כי יש משהו קצת בוטה בחד משמעיות שבה ריאל מייצגת את מי שעל פניו מתקשה לשחרר את המקום והתרבות מהם באה, בזמן שבול מייצג אדם שמוכן למחוק את זהותו הקודמת רק כדי להרגיש שייך. הרצון להימנע מהעמק השווה מובן ומשרת את הקונפליקט של העלילה כשעניינים נעשים מסובכים ומפחידים יותר, אבל הוא גם משטח קצת את הסיפור וגורם לו להיות מעט שבלוני.

עוד דבר שפוגם קצת הוא הבחירה מתי להסביר לנו את המתרחש, או מה הדמויות מרגישות ומתי הן לא. יש מקרים בהם מקבלים משפט אחד או שניים יותר מדי, כשהדמויות צועקות את הסאבטקסט במקום לתת למה שלא נאמר להדהד ולהותיר רושם. מצד שני, מאוד מוערך שהסרט לא מבזבז זמן על צלילה אל תוך המתח בתוך הבית, שלא בדיוק נבנה אלא יותר נופל לנו על הראש מתוך הקירות המתקלפים. דווקא שם היה אפשר לתת לדברים מעט יותר זמן. הסרט נמשך כשעה וחצי ואולי היה אפשר להראות פחות את הזמן של בול וריאל במתקן המעצר (או המקבילה שלו באנגליה) ובהגעה לבית, ולתת להם ולנו יותר זמן לבלות בבית עצמו. כלומר להתחיל בהתחלה ולהשקיע בהדרגה קלה שם, ולא לתת לנו אקספוזיציה במקום אחר.

כמו שאפשר להבין, הסרט לא מושלם, ורואים פה ושם היכן יד אמונה של עריכת תסריט הייתה מיטיבה עימו. אבל קל לראות מעבר לפגמים כשהסיפור מתברר ומתגלה, בין הפחדה אחת לשנייה ובמתח שבין המטען שהשניים נושאים עימם לבין מה שכל אחד ואחת מהם מרגישים שנדרש מהם לעשות עם אותו מטען כדי לזכות בסיכוי להתחלה חדשה. הדיון כאן הוא אפילו על עצם האפשרות של חשיבה במונחים של התחלות חדשות, על איזה תפקיד העבר והטראומה משחקים בנפש של מי שנחלצו ושרדו. אלו באים לידי ביטוי בסצנות שחלקן מרשימות בהעמדה שלהן, בצבעוניות ובתאורה שמטשטשת מציאות, דמיון, סיוט, הזיה ומשהו שאורב בין כתלי הבית ומבלבל אותנו.

מה שעובד יפה בסרט הוא שהדמויות הראשיות לא מתברברות בתהייה מה זה, הדבר שבין היתר מגולם על ידי חוויאר בוטט (השחקן ארך הגפיים שמגלם בכישרון רב יצורי ביעותים בסרטים שונים) ומאיים על הניסיון שלהם להרגיש בבית או בכלל להתקיים. מהר מאוד ברור שבול וריאל יודעים במה מדובר, או לפחות משוכנעים שהם יודעים. פער המידע מונח בינינו הצופים לבינם, כשאנחנו פנויים לנחש קצת ולהניח מעט הנחות על למה הדבר הזה כאן ומה המניעים שלו. אנחנו מקבלים הסבר די מהר, כי לא שם טמון הפתרון. כדי להבין באמת מה קורה נצטרך להיחשף לדברים דרך נקודת המבט של בול, וגם של ריאל. הוא רואה את החוויות באופן אחד והיא באופן אחר. רק אחרי שנשמע ונראה את הדברים מעיניהם, יתגלו כמה סצנות מפעילות רגשית שמכניסות כמה חבטות בבטן. כשבאמת נבין מה קורה, וגם אם תנחשו קודם זה לא נורא, אפשר להעריך נכון את כובד המשקל ששניהם נושאים, שניהם יחד וכל אחד לחוד.