״בעלי הבית״, סקירה לשבוע הקולנוע הצ'כי

השבוע הוא לא רק הראשון של נובמבר, המכריע בגורל האומה האמריקאית מזה שנים, או כל דבר אחר שתבחרו לציין. השבוע הוא גם שבוע הקולנוע הצ׳כי בסינמטקים, אונליין כמובן, והוא החל כבר אתמול למעשה. בחרו את הסינמטק הווירטואלי החביב עליכם ועליכן, ותוכלו לצפות בבית בימים הקרובים בחמישה סרטים שנאצרו בשיתוף עם בשיתוף הבית הצ'כי, ירושלים, המרכז הצ'כי בתל אביב ושגרירות צ'כיה בישראל. העיתוי הרשמי הוא 30 שנים לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וצ׳כיה, ועבור הצופה השבע מפלטפורמות הצפייה הרגילות זה אומר שבכל יום השבוע יהיה זמין סרט חדש לצפייה דרך הסינמטק לבחירתכם ולבחירתכן. רק שימו לב שלא כל הסרטים זמינים בכל סינמטק, אני הלכתי עם התוכניה של תל אביב.

מתוקף הנסיבות, וכי אין פסטיבל עם סרטים צ׳כוסלובקיים ששלם בלעדיו, יוקרן ״רכבות נשמרות היטב״ של יז'י מנזל המנוח (או ״מנצל״ כפי שהוא נקרא בתוכניה, כי על השם הפרטי שלו לא רבו מספיק), שהלך לעולמו השנה. למי שטרם התוודעו, או ירצו להיזכר, בסרט שהוא שם נרדף לקולנוע הצ׳כי של הסיקסטיז / האביב של פראג, הוא זמין החל מהיום (שני ה-2 בנובמבר). ולמי שלא מכיר או מכירה, הסרט שזיכה את צ׳כיה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשפה זרה מתרחש בימי מלחמת העולם השנייה בכפר צ׳כי הסמוך למסילת רכבת, ועוקב אחר רצונו של עובד תחנה צעיר להפיג את בדידותו. שני סרטים נוספים מאותה תקופה יהיו חלק מן ההיצע, וכיוון שהם מפורסמים פחות הם דווקא מסקרנים יותר.

החל מיום רביעי יהיה זמין ״חתול במשקפיים״ (The Cassandra Cat) של וויצ'ך יאסני, המתואר כפנטזיה קומית. העלילה אכן נשמעת לא שגרתית ומתחילה עם קרקס נודד שמגיע אל כפר ובו חתול החובש משקפיים, שגורמים לתושבי המקום להחליף צבעים. כלומר, מילולית: הבוגדניים נצבעים בצהוב, הגנבים באפור, המאוהבים באדום והשקרנים בסגול (כך שהסרט רלוונטי גם לישראל של ימינו). הפרמיס המעניין ושני פרסים בפסטיבל קאן של 1963 משכנעים בעיניי לתת לסרט צ׳אנס. הסרט המוקדם אף יותר, שנחשב לאחד מראשוני הגל הצ׳כי של 1960, נקרא ״יונה לבנה״ (The White Dove). ביים אותו פרנטישק ולאסיל ("מרקטה לזרובה"), שבצילום שחור ולבן פיוטי מספר סיפור מקשר בין שני ילדים דרך יונה לבנה שהולכת לאיבוד. סרט זה הוא האחרון להיות זמין בפסטיבל, כלומר יעשה זאת החל מיום חמישי.

באמצע השבוע, כלומר בשלישי, יוקרן נציג שנות ה-90 של צכ׳יה (בלי סלובקיה), ליתר דיוק 1996. ולא, זה לא ״קוליה״ שמסתבר שאפשר לקיים שבוע קולנוע צ׳כי בלעדיו, אלא סרט בשם ״האור הנשכח״ (The Forgotten Light). סרטו של ולדימיר מיכאלק חוזר אל שנות ה-80 הקומוניסטיות במדינה ומציג את מאבקו של כומר כפרי בבירוקרטיה, בניסיון להשיג תרומות לשיפוץ הגג של כנסייתו, מאבק שהוא יודע שעלול לעלות לו במעמדו או בהתעמרות השלטונות. באופן מתכתב, ספק במכוון, גם הסרט החדש ביותר בפסטיבל עוסק בצורך לשפץ גג ובהתנגשות בין אינטרסים שונים סביב הנושא המאוד ספציפי הזה. צפיתי בסרט, שפתח את האירועים אתמול ויהיה זמין עד סוף השבוע, לטובת פוסט זה. אקדיש לו מקום משלו.

בעלי הבית
Owners / Vlastníci

את שבוע הקולנוע הצ׳כי בישראל פתח אמש זוכה שלושת פרסי הקולנוע של צ׳כיה מהשנה החולפת. הוא מוגדר כקומדיה אירונית ובהחלט יכולתי לדמיין את קהל הסינמטקים יושב ונהנה מול המסך, אבל האפקט של צפייה ביתית אינו בהכרח כזה. חשוב לי לציין שסוג ההומור הוא אכן אירוני במקרה הטוב, או מרומז ומילולי בלבד סביב נושאים חברתיים, אז אל תצפו לקומדיה עם אנרגיה מתפרצת ופעלולים גופניים. למעשה, הסרט מתרחש כמעט כולו בחלל בודד ונסוב סביב נושא אחד – ישיבת ועד בית שיוצאת מכלל שליטה. אם זה נשמע כמו משהו שתרצו לחוות במשך כשעה וחצי לא כולל קרדיטים (בהם כדאי לצפות כי הם מכילים עוד הבלחות של הדמויות), הישארו איתי לעוד כמה פסקאות. לעומת זאת, אם עצם המחשבה על סרט בסגנון ״זרים מושלמים״ עושה לכם ולכן רע, אולי נסו את הקלאסיקות במקומו.

סרטו של יז'י האבלקה, שעיבד את המחזה הבימתי שלו לקולנוע, מתחיל דווקא באופן מאוד קולנועי. שכונת מגורים חביבה למראה מוצגת בפנינו, כולל קישוטים לחג, ומשפחה מרובת ילדים עושה את דרכה בהילוך איטי ובאיחור ניכר אל החלל בו תיערך ישיבת דיירים. האישה היא יושבת ראש ועד הבית שיש לה עניינים דחופים לקדם, הבעל הוא השפוט השלומיאל שלה, והילדים מגיעים לישיבה כי אין ברירה. לפחות התינוק נשאר בבית עם שמרטפית ונחסכו צווחותיו לאורך הסרט. בישיבה עצמה נלמד להכיר לאט לאט את הנפשות הפועלות, חלקן יהיו מוכרות מיד (ומדי) לכל מי שנכח בישיבה מסוג זה גם בישראל. למשל, הדייר המבוגר שמתחיל כל משפט עם ״בתקופתי״, הרכלנית המעורה בחיי כולם הרבה יותר ממה שידעו, בעלת הדירה שרק משכירה אבל לא גרה בבניין בכלל אך דעתה נספרת ואף נחרצת, וכן הלאה. ישנם גם כאלה שחדשים עבור דרי הבניין המורגלים בישיבות אלה – צמד אחים שירש דירה מאביהם המנוח, ושני שוכרים חדשים, זוג צעיר ובהריון מתקדם. אף אחד מהחדשים לא מבין לאן נקלע, כשדיון מיוחל על שיפוץ הגג המתפרק של הבניין נקטע שוב ושוב בשל ויכוחים ברמת קטנוניות בלתי אפשרית ועלבונות אישיים לרוב.

העובדה שמדובר במחזה נוחתת בחוזקה על השולחן מיד עם תחילת הדיאלוגים, לפחות בכל הקשור לקצב וסגנון. אך האבלקה משתמש בכל הטריקים הקולנועיים שעומדים לרשותו בכדי לעטוף את המחזה שלו, בעיקר בפתיחה המתוארת אבל גם בסיום שמנסה להפתיע פעמיים. בין לבין הוא חותך להצצה לדירות בזמן הישיבה. כך, תוך כדי שהדיירים מדברים על הארמונות שלהם, נחשף היעדר פאר עוולה את התהייה מדוע שמישהו יתנגד לשיפוצים. הדיונים המתישים עצמם מצולמים מכמה שיותר זוויות ועם כמה שיותר תנועות מצלמה וחיתוכי עריכה, על מנת להעניק להם מרץ ולהעצים את הדרמה שיכולה להתלקח לפתע אחרי אמירה שלא במקום. יש עוד רגעים שוברי שגרה המהדהדים את הפתיחה וכך יציאה החוצה מחדר הישיבות שהיא אוויר לנשימה ומקור לרגעים קומיים מסוג שונה. אולם, עיקר הסרט הוא בילוי במחיצת האנשים שנלמד להכיר דרך הווכחנות או הקטנוניות שלהם, לא חלילה דרך רוחב לב וסולידריות, מילה שכל דור בישיבה רואה באופן שונה. אינני דרמטורג אבל נדמה לי שזו בחירה עלילתית קלאסית, או במילים אחרות מיושנת. כחווית צפייה, קחו בחשבון שאתם עומדים לפגוש אנשים שהייתם מסתכסכים איתם כשכנים.

רוצה לומר, מי שמתגעגע לימים שלפני המגפה בה אפשר היה לשבת ולשוחח בנועם עם אנשים בעלי תפיסת עולם אחרת (הכניסו גיחוך כאן), עומד לקבל מקלחת צוננת של מיזנתרופיה קלה עד בינונית. כי הסרט מוכיח שאם רק תשימו שני אנשים בחדר מספיק זמן – הם כבר ימצאו על מה לריב. כמובן שהדיירים הבלתי נסבלים הם ספק ההומור המרכזי, שמתחלק לשניים. צד אחד הוא האבסורד של הסיטואציה כולה, כלומר חוסר היכולת להסכים על שום דבר עד לרמת למי שייך איזה חלק בחללים המשותפים. או האם הדייר בקומה העליונה צריך לשלם יותר על חשמל משום שהוא מדליק את כל נורות חדר המדרגות בכל פעם שהוא עולה או יורד. הפן הקומי השני הוא עצם הירידה לפרטי פרטים, שאותי באופן אישי הוציאה מהדעת. אבל אני לגמרי יכול לדמיין קהל שיצחק דווקא מההתעקשות על התפל והטריוויאלי ביותר. מה שיכול לסייע לכל סוג של קהל הן דמויות המשנה הקומיות במופגן, אלא שלא מנסות לקדם את העניינים או לחבל בהם, אלא פשוט לא תמיד מבינות מה מתרחש סביבן. יש כמה כאלה בסרט והשימוש בהן נעשה במינון הנכון על מנת לא להפוך אותו לטיפשי מדי.

מבחינת הופעות המשחק, אפשר להכריז על הצלחה מעצם העובדה שמיד עם תחילת הסרט קל לבחור צדדים, ועד תומו לגבש דעה על בני אדם מורכבים כמעט רק דרך שיחות על צריכת מים לנפש. בשלב מוקדם ברור שכולם יקבלו מונולוג מתישהו והסרט אכן משתדל לעשות זאת, בין אם אלה ששומרים את הקלפים קרוב לחזה ומחכים לרגע האמת, או אלה שנראה כי עומדים להתפוצץ בכל רגע. בעיניי חלק מהפיצוצים היו מופרזים ופגעו בקלאסה של היצירה, אבל הם כן הגיעו אחרי בנייה ממושכת אז הייתה בכך הקלה מסויימת. שתי השחקניות הזוכות בפרסי הקולנוע הצ׳כי, לצד התסריט של האבלקה, מגלמות שתיים שהופכות ליריבות במהלך הישיבה הטעונה – כוח בונה וכוח הורס. תרזה ווריסקובה, המכונה זואי דויטש של פראג (כלומר כך אני מכנה אותה מאז הצפייה וכנראה שרק אני), היא יושבת הראש הצעירה והלהוטה להצליח לנהל דיון. קלרה מליסקובה מגלמת את התקנון האנושי, המתעקשת על כתיבת פרוטוקול וחלוקת תפקידים לכל הדיירים, כמו גם על הצבעה על כל דבר ודבר (כולל על ההצבעה עצמה ועל מי צריך לספור את הקולות, בהצבעה על ההצבעה).

ההתנצחות ביניהן היא המחשה למאבק של רצון אישי מול מנגנונים בירוקרטיים, כאשר הסרט זורק פנימה עוד ועוד נציגים לנושאים אחרים המטרידים את החברה האירופאית בכלל וכנראה שגם הצ׳כית בפרט. האם הוא מטפורה או מראה לחברה הצ׳כית העכשווית – זאת לא אתיימר לקבוע. אבל כן אציין מלבד שתי השחקניות זוכות הפרסים גם את נציגי הדור הוותיק: דאגמר הבלובה בתור החטטנית של הבניין, ויז'י לאבוס כזקן העקשן שמתנגד לכל שינוי מעצם היותו שינוי ומתגעגע לימים עברו. סוגיות העולם הישן מול החדש הן לא רק ילדי המהפכה נגד הבולשביקים, אלה גם ההגמוניה נגד מיעוטים. אלה באים לידי ביטוי בסרט דרך דייר הומו, שממש לא היה לי נעים לראות כמה יורדים עליו ולחייו, והאזכור של דיירים שחורים (המיוצגים על ידי בעלת הבית שלהם), מה שהוביל לכמה בדיחות גזעניות. לא ההומור המועדף עליי אבל בהחלט קל לדמיין עיבוד בימתי ישראלי לסרט זה, אתם יודעים ואתן יודעות באיזה תיאטרון (הכנתי כבר ליהוקים אם צריך). בשל כך גם אפשר להניח שהסרט היה יכול לעבוד היטב מול קהל מקומי, והשאלה היא האם הוא ימצא אותו לבד בבית. בשיא הענווה, זו אחת הסיבות שכתבתי על הסרט למרות שנהניתי ממנו רק לפרקים ובמידה סבירה.