״סרט המשך בוראט״, סקירה

הסאטירה נאבקת על חייה. יש מי שכבר הספידו אותה לגמרי, במיוחד מאז שדונלד טראמפ זכה במירוץ לנשיאות ארה״ב. אין ספק מה שקרה בארבע השנים האחרונות מייתר את עבודתם של הרבה קומיקאים, שלא מסוגלים להתחרות במציאות מבחינת מופרכות. איך יברא הסאטיריקן הזרה קומית כשאין לאן לדחוף את רף המוזרות? כיצד ישתמש בקומדיה כאמצעי ביקורתי כשהכל מגוחך ושטותי יותר ממה שיעלה על הדעת? כל אשפי התחום, מ״סאות׳ פארק״ ועד ״ארץ נהדרת״, חוו ירידה בפופולריות (גם אם לא בהכרח באיכות) כשהמציאות מגוחכת מספיק. לכן התפלאתי שלא חובקה יותר בזמנו הסדרה ״מי זו אמריקה״ של סשה ברון כהן, שהצליחה להנשים את הז׳אנר הגוסס. במקום להתנשא או להקטין את מושא הסאטירה, הקומיקאי עשה זאת לעצמו, אימץ את הסלוגן ״הכל מטומטם״ וגרר איתו מטה את המרואיינים כדי להוכיח שתמיד יש לאן לרדת. זו אחת הטקטיקות שהוא הביא אל ״סרט המשך בוראט״ (Borat Subsequent Moviefilm), ההמשכון שהגיע במפתיע, ובאיחור ניכר, ללהיט מ-2006. על אהבתי לסרט הבכור של בוראט, וגם לדמות ולאיש שמאחוריה, כבר התפייטתי מוקדם יותר השבוע כחלק מההכנה לצפייה בסרט הנוכחי. עכשיו תורו.

כמו שאף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית, כפי שיטענו כמה ממקורות ההשראה של ברון כהן, כך היה מדהים לגלות לפני כחודשיים ש״בוראט 2״ הצטלם בחשאי מזה כשנה, כולל בזמן מגפת הקורונה. עוד יותר מפתיעה הייתה המהירות בה הגיע אל המסך הביתי, בהיעדר אופציה אחרת בהרבה מדינות, וגם זהות הפלטפורמה הזוכה – אמזון פריים וידאו. מי שהתעלמו משירות הסטרימינג עד כה, ייאלצו לכל הפחות להשתמש בשבוע הניסיון החינמי כדי להתאהב מחדש בעיתונאי הכאילו-קזחי. בהתחשב בפופולריות של הדמות בישראל, אני מעריך שזה יקרה. גם אם כמו לא מעט קולות שיצא לי לשמוע ובעיקר לקרוא, גם אני חששתי מאכזבה. סרט המשך אחרי כמעט עשור וחצי הוא מהלך שתמיד מריח חשוד, ובמקרה הטוב נגמר כמו ״משפחת סופר-על 2״ (על המקרים הפחות טובים חבל להרחיב). אבל כפי שהצעתי השבוע לא לזלזל בסשה ברון כהן, כך אמליץ לא לוותר או לבטל מראש את הסרט הזה.

כמו קודמו, גם לסרט החדש יש כותרת מלאה. בממשק העברי של אמזון, התותב הוא ״העברת שוחד עצום לשלטון אמריקני לרווחת קזחסטן בעבר אומה מופלאה״. בשפת המקור יש כמה גרסאות, חלקן מופיעות ככותרות ביניים בסרט עצמו, אבל הרשמית היא: ״ Delivery of Prodigious Bribe to American Regime for Make Benefit Once Glorious Nation of Kazakhstan״. זו לא רק כותרת ארוכה באופן קומי אלא גם נקודת המוצא העלילתית. קזחסטן (של הסרט, לא מסתבך עם האמיתית) כבר פחות מופלאה משהייתה, כפי שמסביר בוראט סגדייב בפתיחה. בתוך פחות מדקה כבר צחקתי פעמיים, מה שכמובן הפיג כל ספק ועל הספירה ויתרתי מהר מאוד. בוראט מפרט את השינויים שחלו באיזור מגוריו מאז הבושות הבינלאומיות שעשה בסרט הקודם, מה שכמובן החריב את חייו שלו. אבל נדמה שיש מוצא, אם רק יטוס לאמריקה פעם אחת נוסף. את הצ׳אנס הוא מקבל ישירות מהנשיא והמשימה היא אכן להציג שוחד לארצות הברית. מיותר לציין ששום דבר לא הולך כמתוכנן.

כאשר בוראט מגיע שוב אל ״ארצות הברית ואמריקה״ כפי שהוא מכנה אותה, יש מי שזוכרים אותו ומזהים אותו ברחוב. במהלך מטא-קולנועי מהסוג החביב עליו, ברון כהן מקביל בין הצרות שלו ושל האלטר-אגו – הן כאשף מתיחות שלא רוצה שיזהו אותו, והן כאדם שהתוודה לא פעם שהוא סובל מאור הזרקורים כשהוא לא בדמות. התחפושות שבוראט בוחר משעשעות, אבל הן מכריחות את ברון כהן לגלם את הדמויות שהוא מגלם בתור בוראט המתחזה לאמריקאי. היו רגעים שזה קצת התפרק בעיניי, וברגעים אחרים צווחתי מצחוק. ככל שהשחקן עטה על עצמו שכבות מוגזמות יותר ויותר של איפור וביגוד, כך הוא דווקא נעלם בעיניי – גם בתוך הדמות אבל גם כנוכחות מסך. יש רגעים שבהם הוא צריך לשחק במובן ההוליוודי או המקובל של הביטוי, ואני תמיד נהנה לראות אותו משחק נורמלי, אבל מוקד המשיכה הוא הטרלול. אין ספק שברון כהן הוא אחד השחקנים הקיצוניים שפועלים כרגע בכל הקשור למחוייבות להישאר בדמות, כאשר עבור נדבך מסויים בסרט הוא ״חי״ כבוראט במשך חמישה ימים רצופים. כאמור, בחלק מן המקרים האפקט היה הפוך עבורי ובוראט כאילו פינה את המסך, אבל זה לגמרי עבד לטובת דמויות המשנה.

Borat Subsequent Moviefilm / Courtesy of Amazon Studios

למי שמצפים לפגוש שוב את אזמט המפיק או לונל הפרוצה, צר לי לבשר שהם לא מופעים גם בסרט החדש (מלבד אזכור). אבל לא תתגעגעו אליהם יותר מדי, בזכות גלריית דמויות טריה. חלק מהם אפשר לתאר בתור נמתחים, אבל כיוון שזה לא תמיד המצב ויש דרגות הטרלה רבות ושונות בסרט, אכנה אותם משתתפים. כלומר, אנשים אמיתיים שמבחינתם בוראט הוא אכן זר עם מנהגים תמוהים. בהם אציין לטובה את הרדנקים החשוכים ומכניסי האורחים בו זמנית, ואת מפעיל הפקס החמוד, ברגע סאטירי שגרם לי להיזכר שגם בישראל עדיין משתמשים בפקס לתקשורת רשמית עם מוסדות מסויימים. אבל הדמויות הכי מדהימות בסרט הן חד וחלק של נשים. לשתיים מהן יש סצנות עם עומק רגשי וחיבור עם גיבורי הסרט שנראה כן. כולל את אחת הסצנות המרגשות של השנה, הפתעה מוחלטת מבחינתי, בכיכובה של ניצולת שואה שמגיבה לפרובוקציה בנועם ובאהבה ממיסת שנאה. וכן, כתבתי ״גיבורי הסרט״ ולא ״גיבור הסרט״, וזו כבר הפתעת ההפתעות.

אני אתפלא אם מישהו או מישהי כאן שמעו לפני כן על השחקנית מריה בקלובה. זאת למרות שיש לה כמה וכמה הפקות ברזומה, כולן במולדתה בולגריה. אני גם אתפלא אם לא תצא לה קריירה הוליוודית אחרי הופעתה כאן, בתור בתו הקטינה של בוראט – טוטאר (או טוטר כפי שהבנתי שבחרו לתרגם זאת בכתוביות של אמזון, בעיניי האל״ף עוזרת). זו דמות שמתחילה בתור גאג והולכת ומתפתחת לשווה לדמות של בוראט מבחינת המסע שהיא עוברת, עד כדי השתלטות על הסרט כולו, לפרקים. בזכותה, הסרט יכול לא רק לעסוק בסוגיות של סקסיזם ודימוי האישה בחברה האמריקאית המתקדמת (לכאורה), אלא גם להפוך לסיפור כמעט נוגע ללב על אב ובתו. ההופעה של בקלובה חסרת פחד ברמות שחשבתי שרק ברון כהן מסוגל להן, היא אמינה מאוד על אף שהשחקנית בת 24 ולא 15 כמו הדמות שלה, ומלאת תשוקה וזעם בכל שלב שהיא עוברת. על שמה גם רשום הרגע המדובר של ״סרט המשך בוראט״, שראיתי איך מספיילרים חופשי בכל מקום אבל אני איני כזה. אשמור אותו לסוף ואזהיר לפני.

עוד רענון הכרחי התבצע גם מאחורי המצלמה. הבמאי הפעם הוא ג'ייסון וולינר, שטרם ביים סרט קולנוע אבל בעברו הרבה סדרות, דוגמת ״האיש האחרון בעולם״ וכמה פרקים של ״Nathan for You״. לארי צ׳ארלס לא בין היוצרים הפעם, אבל בעיניי השותפות בינו ובין הכוכב מוצתה לפחות בענייני בוראט, אז השינוי מבורך והבימוי של וולינר מחווה אל הסגנון המוקומנטרי של קודמו. הצלם הוא שוב לוק גייסבולר שכבר רגיל לרוץ אחרי ברון כהן ברחובות ושאר לוקיישנים, ועל המוזיקה חתום כרגיל ערן ברון כהן, כך שהסרט בהחלט נראה ונשמע כמצופה. ספרתי תשעה תסריטאים ותסריטאיות, אז נחלק אותם. קבוצה אחת היא ברון והקבועים שלו מהסרט הקודם ובכלל, אנתוני היינס, פיטר ביינהם ודן מייזר. צמד נוסף שעבד עימו בעבר הם דן סווימר ולי קרן מ״מי זו אמריקה״. אליהם הצטרפו אריקה ריבינוג׳ה (״סאות׳ פארק״) והקומיקאיות ג׳נה פרידמן ונינה פדראד, המוכרות יותר מקדמת הבמה. בעיניי זה די מתאר את הסרט – לפחות שליש ממנו עוסק בתפיסת הנשיות באמריקה, יש בו מהציניות הסאות׳-פארקית וכפול מזה הטרלות מהסוג החדש יותר של ברון כהן, אבל בסופו של דבר התחושה היא של מותג מוכר.

מבחינת הומור, ברון כהן ממשיך בקו של לכוון הכי נמוך שאפשר לכאורה אבל במקביל מטיס בדיחות מעל הראש של המצולמים (ושל מי מהקהל שיבחר לפספס את האירוניה שבסיטואציות). יש כאן גם בדיחות בנות מאה לפחות, למשל השם האמצעי של בוראט, אבל הן מתאזנות עם השאר או נבלעות באווירת הקומדיה המטורפת. ממש כמו שה״קזחית״ של בוראט היא עדיין עברית משובשת, מה שמנפיק רגעים נפלאים כמו ״עוגת שוקולד אנטישמי״ אבל גם עושה קצר במוח כשמנסים לעקוב אחרי התרגום. התגובה שלי לרוב הסרט הייתה לרוב לצחוק אינסטינקטיבית ואז מיד להתכווץ במבוכה, או לחייך בהנאה ואז לפעור עיניים כשהביקורת נוחתת. כי להרבה מההומור של ברון כהן יש רובד נוסף שלוקח לו רגע להקליק. כאשר טוטאר שואלת את בוראט ״האם הכלוב שלי יפה כמו של מלניה טראמפ?״ אפשר לצחקק אל מול הבורות שלה, או גם להבין שיש כאן כוונה למובן המטפורי. זה נכון שיש גם רגעי קרינג׳ לשם קרינג׳, חלקם מהחמורים ביותר שראיתי בכל יצירה של ברון כהן לדורותיו, אבל הניצחון בעיניי וכאמור לעיל הוא המימד הסאטירי.

תאריך יציאת הסרט אינו באמת מקרי. ברון כהן הבהיר שחשוב לו שאמריקה תצפה בו לפני הבחירות לנשיאות, ולמעשה הקרנת הבכורה האינטרנטית התקיימה במקביל למשדר הדיבייט הנשיאותי. באופן לא אופייני ליוצר, כותרות הסיום מתחילות עם קריאה לציבור הבוחרים, ובמיוחד הבוחרות, לצאת ולהצביע. זה קורה לאחר סרט שלם בו כיוון את חיציו אל צמרת השלטון הנוכחית, אותה בוראט כאילו מנסה לשחד, במקביל לסימון וי על כל נושא שהממשל מתנגד לו בגלוי. מבחינת השילוב של המגפה והיחס אליה בארה״ב בעלילה, יש כאן סאטירה שלא מתחרה במציאות אלא משיקה אליה. יהיה מוזר במיוחד אם מכל עשרות הסרטים דוקומנטריים שהציפו בשבועות האחרונים את הרשת, הסרט הכי חשוב ורלוונטי יהיה דווקא הפסבדו-תיעודי. אבל האם אחרי כל השבחים סרט ההמשך הזה מתקרב בכלל אל קודמו? ודאי שלא, ״בוראט״ היה ונותר פסגת היצירה של ברון כהן. אבל האם זה הסרט הכי טוב שלו מאז? מבחינתי חד-משמעית כן, ויסלחו לי חובבי ״ברונו״ (בפני חובבי ״הדיקטטור״ לא אתנצל). אפשר לסיים כאן אבל כדי להסביר את הטענה שלי על סאטירה משיקה אצטרך לגלוש לספוילרים, והבטחתי להזהיר קודם.

-ספוילרים לשיאים של הסרט מכאן ועד הסוף-

Borat Subsequent Moviefilm / Courtesy of Amazon Studios

אם פעם סאטירה הייתה תגובה מוגחכת למציאות, היום נדמה שהן כאילו מתחרות ביניהן. לדוגמה, נשיא ארה״ב שמתכחש לקיומו של וירוס, חוטף על זה ביקורת, ואז נדבק בנגיף בעצמו. הבחירה של ״סרט המשך בוראט״ לשלב את מגפת הקורונה ברגעי מפתח, במיוחד אם לוקחים בחשבון את הבדיחה על המקורבים לטראמפ שכאילו נדבקו מבוראט בסרט, היא הימור שהשתלם בענק וכמעט איחד בין הסאטירה והמציאות. אני כבר לא בטוח אם זה יותר מצחיק או מטריד, כפי שהרגשתי כלפי הרגע בו ברון כהן צועד אל תוך המבנה בו נערכת עצרת של המפלגה הרפובליקנית לבוש גלימת קלאן מבלי שזה יהיה מספיק מוזר למישהו כדי לעצור אותו. אבל ככה זה כשכמעט לכל בדיחה יש רובד נוסף, ולקבל מחזור בנשף ריקודים זה לא רק בדיחת מבוכה על חשבון הטבע הנשי, אלא לקיחת הקונספט של חיזור ופריון לצעד המתבקש הבא. קצת התאכזבתי שהרבה בדיחות מהטריילר לא מצאו את דרכן לסרט, אז נחכה למהדורת ה-DVD להופעתן ביוטיוב או משהו. ולא הייתי רוצה להיכנס יותר מדי אל מאחורי הקלעים ואל תגובות שכבר החלו ליצירה עצמה מיד עם צאתה לאוויר, אבל יש שני נושאים כמעט הפוכים שאין ברירה אלא להעלות.

הראשון הוא המפגש בבית הכנסת עם ניצולת השואה, שהלכה לעולמה והסרט אף מוקדש לה, למרות שמשפחתה איימה לתבוע את ברון כהן אם הסצנה תופיע מחשש שהוא מבזה את זכר השואה. הבדרן מצידו ביקש שקודם כל יצפו, אבל יש לי זכרונות רעים עוד מהסרט הקודם בקשר לצופים שלא השכילו לזהות רובד ביקורתי בהערות האנטישמיות של בוראט. אז חשוב לדעת שבצעד נדיר מבחינתו, ברון כהן שיתף בבדיחה את הניצולה, ג׳ודית דים אוונס שמה, עוד בזמן הצילומים. ובעיניי, הסצנה איתה היא תרופה לאנטישמיות, תגובה שצריך ללמד בנושא של התמודדות מול שנאה גזענית. הדרך השנייה להתמודד היא זו של ברון כהן עצמו, שמגחיך מספר פעמים בסרט את הנאורות שרק מפיצות בורות. למשל בסצנה בה טוטאר משליכה את ספר ההדרכה הפרימיטיבי ושוטף המוח שלה לטובת ״ספר אחר״ ומתקדם שהוא די זהה – פייסבוק. שם היא לומדת על הכחשת שואה, כי בשם חופש הדיבור והתוכן אין שום סינון לעיוות המציאות. על המאבק של ברון כהן ברשת החברתית אני מניח שאין צורך להכביר מילים, ובינתיים אני שמח לראות שהוא מנצח והרשת החברתית הודיעה ממש החודש על שינוי גישה.

הסצנה המדוברת אף יותר היא כמובן המלכודת לרודי ג׳וליאני. כיוון שהסתרתי את פניי כמו בסרט אימה, נאלצתי לצפות בסצנה פעם נוספת, כבר לא מבוהל אלא רק מובחל מאוד. הניסיון של גו׳ליאני להתנער ממה שקרה באותו חדר מלון, עם אישה צעירה שבאה לראיין אותו אבל הוא העדיף לפלרטט / להיענות לפלירטוט עד כדי תחיבת ידו למכנסיים – הוא ניסיון עלוב. ״נערת פיתוי״ זה הטריק הכי ישן בספר ולכן זה פשוט דוחה לדעת כמה קל להפיל בפח את גברים משפיעים שמנהלים את המדינה החזקה בעולם. אפשר כמובן להיגעל ממה שנחשף לאחר בכורת הסרט, כלומר בתגובה הטרנספובית של ג׳וליאני להתפרצות של ברון כהן לחדר כשהזמין לו משטרה. ממבט בוחן בפוליטיקה העולמית חשבתי שכבר אבדה הבושה, מה שאומר שעורך הדין וחברו הקרוב של טראמפ היה צריך להתרברב בתקרית. אבל כנראה שעדיין יש עוד גרם בושה, אם לשפוט על פי תגובת ההכחשה וההדחקה. כל הסיקוונס הזה, אפילו אם מוציאים ממנו את הסצנה בחדר השינה, מצטרף לאותה סצנה בבית הכנסת ומרכיב שניים מהשיאים של הסרט, המדגימים מה הוא מסוגל לעשות – לכווץ את הגוף במבוכה או להרחיב את הלב. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב ולהיפך, או אולי גם וגם.

Borat Subsequent Moviefilm / Courtesy of Amazon Studios