פסטיבל סרטי הסטודנטים 2020: מדריך מקוצר וכמה המלצות

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים, אירוע הקולנוע הקצר הוותיק והגדול בישראל בהובלת ביה״ס טיש לקולנוע, נדד מהקיץ אל הסתיו. הוא יהיה הפסטיבל שיסגור את ספטמבר, ויהפוך את הימים הנוראים (גם של הסגר) לנוראים פחות, עם מעל ל-100 סרטי קולנוע קצרים וחדשים ועוד כמה תוספות. החל ממחר, ה-21.9 ועד ה-26.9 אפשר לראות כמה סרטים שרק תרצו במחיר של 49 ש״ח בלבד, פס לכל הפסטיבל. זו לא רק העיסקה הכי טובה בעיר, אלא שהיא גם לא מוגבלת לתל-אביב יותר. המהדורה ה-22 של הפסטיבל תהיה אונליין, לאחר שאירועי חוצות בוטלו עקב הטלת הסגר.

זה אומר שגם אירוע הפתיחה, בהנחיית הקומיקאית תום יער, יתקיים בעמוד הפייסבוק של הפסטיבל. אפשר לראות בזה את החיובי שכן אורחים בינלאומיים כמו הבמאי גאס ואן סנט והשחקנית שרלוט גינסבורג, לא היו צריכים לבטל השתתפות אלא פשוט יתחברו לשיחות וידאו. כיתות אמן יתקיימו גם עם הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה, העורך הבריטי ניקולס צ'אודורג שחתום על סרטיה הראשונים של אנדראה ארנולד, ושני יוצרים עצמאיים מארה״ב – איש האפקטים והקולנוען קולין לוי, והיוצרת והמתכנתת ניקול הי. באירועים המקומיים תוכלו לפגוש וירטואלית את יוצרי הסדרה ״טהרן״ או לשמוע מאורן גרנר (״אפריקה״) על הצעד הראשון לפיצ׳ר ראשון. רשימת האירועים המלאה באתר הפסטיבל.

המוני הסרטים שנאצרו עבור הפסטיבל כוללים גם פרויקטים חדשים שנוצרו בהשראת החודשים האחרונים, למשל פרויקט ״מבטים מסוגרים״ או ״ללא מגע״ של תלמידי ותלמידות ביה״ס טיש, לצד היזכרות בסרטים קצרים של מי שהפכו להיות במאים מוכחים בישראל. במרכז הבמה הווירטואלית ניצבות המסגרות התחרותיות השונות, שכוללות גם אמנות וידאו וקולנוע נסיוני, מדיה דיגיטלית וסרטי אנימציה. שלוש התחרויות המרכזיות הן אלה שבחרנו לדגום עבור פוסט זה, כאשר בחלק מן המקרים לא התאפקנו ויצא לנו סיקור של רוב המסגרת. על התחרות הבינלאומית כתב עופר ליברגל ועל התחרות לקולנוע עצמאי כתב אורון שמיר. במסגרת הישראלית, עימה נתחיל, אוחדו הכוחות ומתחת לכל סרט מצויין כותב הטקסט אודותיו.

התחרות הישראלית

גינת הביגוניה

אוב
סרטו של טל שמוניס מיועד עבור מי שמחפש נגיעות של קולנוע אימה בפסטיבל, אם כי מדובר יותר בקומדיית אימה. יניב ביטון מגלם נוכל המתחזה למומחה בטיפול בדיבוק בעזרת המסורת היהודית, הלוקח איתו מתמחה ערבי לאחר העמדת פנים כי גם לתרבות האיסלם יש ניסיון בהתמודדות עם דיבוקים שלהם. אלא שמה שנראה כביקור בית אצל אישה דתיה שלא מקבלת את הכניסה של בתה לגיל ההתבגרות, עובר להתמודדות עם דיבוק של ממש. זה כולל אפקטים טובים עבור סרט סטודנטים ומחוות ישירות לסרט "מגרש השדים". מורכבות של ממש אין פה והנוכחות של ביטון גורמת לסרט להיראות מדי פעם קצת כמו מערכון מורחב של "היהודים באים", ואני מתכוון לכך באופן חיובי. פסטיבלים בכלל ופסטיבלי סטודנטים בפרט זקוקים לנוכחות של כמה דברים שהסרט הזה מבטא: קומדיה, אימה, ומחווות לקולנוע הקלאסי.
(עופר ליברגל)

גינת הביגוניה
רון גולדין יצר קומדיה רומנטית על רקע מלחמה בדרום הארץ, שגולשת גם לאעזקות מרובות בתל אביב. הסרט כולו מתרחש בבית דירות בתל אביב ומציג קשר שנרקם בחדר המדרגות בין שני צעירים שאין להם ממש סבלנות לשיחות השכנים על הייעוד לגינה בכניסה לבניין. הבחורה יוזמת את המפגשים מעט יותר מן הגבר ההססן. אם יש בעיה בסרט, היא בכך שדומה כי האישה היא סוג של תבנית של בחורה מושכת שפרט המידע היחיד עליה הוא שיש לה חבר במילואים. זאת בעוד הבחור עובד כמקליט אפקטים קוליים לסרטי טבע. היתרונות של הסרט הם בכימיה בין השחקנים אדם הירש ובר אקרמן והשילוב בין אלמנטים סותרים: טילים המתפוצצים בשמיים, נמרים בסרטי טבע, ציוד ביתי ליצירת אפקטים קוליים, שיחות של שכונות מבוגרות, ומשיכה הססנית אך מלאת תשוקה בין הצעירים. גולדין מנווט היטב בין אלמנטים אלו, בעוד הסרט נע בין רגעים של שימוש בסימבולים ורגעים עדינים יותר של קומדיה רומנטית טיפוסית.
(עופר ליברגל)

גוד טיימס
סרטה של עמליה זילברשץ בנאי משלב בין קטעים תיעודיים לקטעים עלילתיים, שנראים מאולתרים ומנסים לדמות מבט תיעודי. בשלבים שונים לא היה ברור לי האם מה שאני צופה בכלל מבויים. בהתחלה, הסרט גם הרגיש לי מאוד לא נעים לצפייה ורדוד באופן בו הוא מתאר חיי צעירים שהניסיון שלהם לבלות סביב יום הולדת 18 כולל גם לא מעט אכזריות הדדית, והתנהגות שמנסה להיות ״גוד טיימס״ אבל נראית כסיוט. אולם, מתוך מה שנראה כמעט כסוג של כיעור ומעשים בלי לחשוב על ההשכלות, עולה דיוקן מלא כנות של דור שהחיים שלו הם אולי לא בדיוק מה שהדור המבוגר יותר ציפה לו. מעבר למה שנראה כהשתכרות חסרת אחריות עולה גם תמונה של כמה מערכות חברות מורכבות שהסרט מצליח ללכוד. השילוב בין החומרים שצולמו עבור הסרט לבין חומרים תיעודיים ישנים יותר מקנה תחושה של מבט לאחור על גיל הנעורים בעין שהיא גם ביקורתית וגם אוהדת. הדבר משתלב בכך כי השחקנית הראשית בסרט היא אחותה הקטנה של הבמאית ודומה כי היוצרת מביטה לאחור הן על ההתבגרות של אחותה והן על נעוריה המיוצגים דרך תחליף. כאמור, זה לא אחד מן הסרטים הכי נעימים לצפייה בפסטיבל, אבל החספוס שלו כובש בסופו של דבר.
(עופר ליברגל)

זמן איכות
סרטו של עומר בן-דוד מביה״ס טיש מכניס מיד לאווירה, עם שוט דינמי ומוזיקה ממגנטת. זאת למרות שאנחנו צופים בסך הכל במשפחה שמתכוננת לנסיעה, או יותר נכון באם המשפחה הנפרדת לשלום משני הגברים שלה לרגל נסיעה. כבר באינטראקציית הבוקר בין האב (שלום כורם) והבן (נועם אימבר) ברור שהשניים לא משדרים על אותו הגל, אבל ככל שהסרט מתקדם נבחן הקשר ביניהם עד לנקודת רתיחה ופיצוץ אפשרי. מבחינה קולנועית המשיכה אל המסוגנן רק מתגברת, אבל ההישג הגדול של הסרט הוא דווקא במבט נוקב בעיניה של המציאות הישראלית שכאילו מתגנב בדלת האחורית. או במקרה זה, כמו אב שנכנס לחדר של בנו ומגלה עולם אחר משלו. המאבק בין האנרגיה המרדנית של הבן וההליכה בתלם של האב, הופך לקרב של שני סוגי חרדה מאוד ישראלית – חרדת הנעורים מפני גיוס לצבא ותום עידן החברויות והסתלבט של התיכון, אל מול החרדה ההורית מסכנות ביטחוניות. בן-דוד מציב את שני גיבוריו על רקע דיווחי רדיו מבהילים או טקס יום זיכרון בבית הספר, שאינם נראים בפריים ולכן מותירים את הפוקוס על הדמויות ועל המאצ׳ואיזם שלהם, הנובע דווקא מחוסר בטחון קיומי.
(אורון שמיר)

כבר, תמיד
רוני ויינר מתחיל את סרטו במה שנראה כתיאור ריאליסטי לטירונות, בה רצינות הפקודות והקשיחות עומדות מעט בסתירה לקושי המשימה עצמה. גם האופן המיוחד של המשימה במטווח – ירי במטרות הלבושות בביגוד אזרחי – נראה יותר סמלי מאשר מכין לקרב באוכלוסיה אזרחית בתרגול ירי שגרתי. אולם, אחד החיילים לא מצליח לבצע את הירי. הוא לא כשיר לשירות קרבי, אולי עקב הפרעה נפשית ואולי עקב שפיות יתר או הבנה של טיבו של האקט. כל זה מתרחש בחלק הראשון של הסרט בעוד החלק השני הוא מפגש בין שני שחקנים – ליאור משיח ואוריה חייק. השניים מייצרים סוג של דו-קרב בין שתי זהויות גבריות ישראליות: העדין הקשוב, והמחוספס הנחוש שבא לפתור את הבעיה באמצעים הלא שגרתיים הדרושים על מנת לייצר זהות צבאית יותר אחידה ודבקות במשימה, עם או בלי מחשבה על הדרך. האינטנסיביות של חלקו השני של הסרט מעשירה גם את החלק הראשון והופכת את הקונפליקט בין שני כוחות שנראה שלא יזוזו מטבעם לסוג של סרט התבגרות, או מפגש בין ניגודים. אף כי אין ספק שהסרט מבקר את המילטריזם, הוא עושה זאת עם סימפטיה לדמות המפקד, שגם הוא בדרכו חייל של המערכת. הוא רואה בכך אקט אוהב לחייל הפקוד או אפילו הקרבה למען האחר, כאילו אם לא היה עושה כך היה יורה באזרח בעצמו.
(עופר ליברגל)

פאטה מורגנה
שלוש נשים מספרות בקולן על הנסיבות שהביאו אותן להתרחק מן החיים בחברה לתוכה נולדו ולחיות בסוגים שונים של חיי נוודות. שלוש הגיבורות של הסרט באות מרקעים חברתיים אחרים, גילים שונים וסביבות גאוגרפיות מגוונות, שתיים מהן קשורות לישראל ואחת לא. כל אחת מספרת את סיפורה בתמציתיות ובמהירות ולפחות אחת מהן עברה מספיק תהפוכות בחייה שבטח ניתן היה לחקור בכמה סרטים באורך מלא. אבל בסרט של היוצרות דניאלה בוקור וליאנה ברקוביץ' העיקר הוא החיבור בין הנרטיבים השונים והשלווה שנמצאת באורח חיים שעבור חלקים מן הצופים ייתפס כסוער או לא נוח. החיבור והשלווה הזו באים לידי ביטוי בטכניקות המשולבות בסרט – הקול של הדוברות חובר לעבודות אנימציה הנעה בין מינימליזם לאקספרסיביות בכל הנוגע לתיאור העבר, עד לבחירה בדרך שונה לתיאור הווה לצורך חתימה. הסרט הוא אחד מן הביטויים הלא מעטים לעומק ולאיכות של עבודות האנימציה השונות בפסטיבל השנה, במסגרת הישראלית כמו במסגרת הבינלאומית.
(עופר ליברגל)

תמו
סרט האנימציה של תום פרזמן וצור אדרי מבצלאל, מגיע עם החותמת של פסטיבל קאן 2020. מצד אחד מקור לעניין, מצד אחר משקולת פוטנציאלית. באופן אישי, הייתי זקוק לשתי צפיות כדי להרגיש שחוויתי את הסרט באמת ובמנותק מן הציפיות שלי. או שאולי הסיבה לכך היא הנזילות היחסית מבחינה נראטיבית, כאשר היוצרים בוחרים במופגן לתת לתחושה ולרגש להוביל את הסיפור. תמו הוא שם הדמות הראשית, שכפי שמוסבר בפתיחה זהו שם שהיה נהוג במרוקו עבור בנות שהוריהן רצו שאחריהן יגיע בן. הסרט מערער על הקביעה הזו מהכיוון המגדרי, מציע שאולי נעשתה טעות לא רק בבחירת השם אלא גם במין הגיבור/ה. תמו היא עקרת בית שאנו מלווים מרגע כלולותיה, דרך נישואיה לאיש-צל חסר תווים מזהים, וכלה במה שיכול להתפרש כמפגש עם המקבילה הגברית שלה או כשחרור נפשי. גם האנימציה המינימליסטית נוטה לבחור ברגשי על פני העלילתי, מה שמתבטא בניגוד בין צבעים, בעיקר אדום וכחול, ובשיקוף של תהליך פנימי מאוד של חקר הדמות את זהותה. השיפוט של הסביבה נוכח כל הזמן בדמות עין פקוחה, כהאנשה של קמע חמסה או המחשה של המושג ״לפתוח עין״, וגם כסוג של ״אח גדול״ וממשטר. אבל הסביבה גם מלאה בגברים שפניה של הגיבורה משתקפות מפניהן, בעודה תוהה בין מטלה מעיקה אחת לשנייה האם יש לה מקום בחברתם כשווה. זה נכון בעיקר בתוך מועדון חברים לגברים בלבד, ״בויז קלאב״ הלכה למעשה. לבוש משחק תפקיד מרכזי בסרט, כמייצג של מגדרים, ומעניין כי דווקא טבעת גדולה היא סוג של גבריות בתרבות המוצגת (וסליחה על הבורות שלי בנושא). אולם, בסופו של דבר הפנים הוא שקובע, כך על פי הסרט.
(אורון שמיר)

התחרות הבינלאומית

בקצה העיר

האגדה מספרת על סרט סטודנטים פולני שלא היה מצולם באופן מרהיב. אך לרוב, או לפחות בפסטיבל סרטי הסטודנטים, זהו לא המצב וגם הסרטים הפולניים המוצגים השנה מצטיינים בתחום. "בקצה העיר" של הבמאית דריה קספרק נחוווה בעיקר כמו תרגיל בצליום מרשים (של מיכאי מודלינגר) של כמה התרחשויות במקום בו העיר פוגשת את היער, בציפייה למשהו מטריד שיתרחש. ואכן יש מענה לכך, גם אם אין תשובת חד משמעיות. "עשב שוטה", לעומת זאת, עשיר מעט יותר בנרטיב והאפקט הרגשי שלו טמון יותר בהזדהות עם הדמויות ופחות בניסיון לפענח מה קרה/יקרה. את הסרט ביימה מריה אורנף (צילום: זוזאנה זהרה) ואחד מרגעי הצילום המרשימים בסרט מראה אישה במיטת שיזוף שמפנה את ראשה לעבר המצלמה, באופן שמפגין ביטחון בגופה העירום, גם אם למעשה היא פונה לעבר בתה הקטנה ומבקשת ממנה להשתזף גם היא. רק שהבת מרגישה פחות בנוח עם הסרת בגדיה, גם בפרטיות של חדר במכון שיזוף. הדינמיקה בין השתיים מקבלת מימד נוסף כשהבת משחקת בחוץ וסופרת עם המילה "הללויה", בעוד האם עוסקת בזנות. המשיכה של הילדה לאם עוד קיימת, אך ייתכן והיא עושה לשתיהן נזק. מעקב של הילדה אחר אמה מוביל את הסרט לטריטוריות מפחידות, אך בעיקר כואבות.

בין הטקסים – סרטה של הבמאית הצרפתייה מאנון סבטייר מתחיל בצורה ריאליסטית ואז עובר לשפה קולנועית מופשטת יותר תוך שהוא צולל לתודעה של הגיבורה. איני בטוח שהבנתי מה בדיוק הבמאית רצתה לבטא בחצי השני, ויש כמה רגעים בהם דומני כי הניסיונות שלה להיות מקורית מובילים דווקא לקלישאות, אולם בסופו של דבר אני אוהב את החלק הניסיוני של היצירה אף יותר מן החלק הראשון ומצאתי את הסרט מרתק כמכלול. הסצנה הארוכה בסרט כוללת האזנה של אישה צעירה לשיחה של ארבע נשים אחרות במלתחות של בריכה. ניכר כי הנשים האחרות מכירות את הגיבורה, אך היא אינה נראית כחלק אינטגרלי מקבוצת הבנות (אף כי ייתכן וכולן חלק מנבחרת שחייה צורנית), בין עם עקב הביישנות שלה ובין עם מסיבה אחרת לא בדיוק ריאליסטית. השיחה במלתחה וההתרחשות סביבה כוללת התייחסות למחזור החודשי, מוות, מין הכולל קשירה ואלימות לא רצויה במערכת יחסים עליה מדווחת אחת מן הנשים. הדבר שובר את הטון המעט הומוריסטי של החלק הראשון של השיחה, אף כי כאמור כל הנושאים כוללים גם צד אחר.
המשך הסרט כולל סצנה מתוחה במגרש חנייה ומה שניתן לפרש כהשתקפות של השיחה דרך החיים, או דרך התודעה, של הגיבורה השותקת, שספגה לתוכה שיחה אינטימית על החוויה הנשית בעולם וגם על הסכנות הצפויות לאישה. הטקסים מכותרת הסרט יכולים לכלול צחצוח שיניים שפותח אותו ואקטים יומיומיים אחרים, אך גם יחס למין כסוג של טקס/דרישה מן האישה במהלך סדר יומה. הרגע הבולט הוא סוג של טקס שגרתי נוסף של סירוק השיער. השימוש במסרק מתחיל לחרוג מן התפקיד שלו והסרט גם שובר קונבנציות ומצילום שגרתי של צבע אנו עוברים לראות את הגיבורה בנגטיב של פילם. זהו דימוי מרתק בפני עצמו וגם אולי אמצעי לפענוח הסרט, אם יש מי שרוצה להבין מה קורה ולא פשוט לחוות את המתרחש. הנושאים של הסרט מועברים בצורה ברורה ולעתיים בוטה גם מבלי שניתנת לכך הצדקה ריאליסטית והחיבור בין הנשים השונות בפתיחה מעניק לסרט סוג של בניית דמויות ושיחה אמינה. זה קצת נראה כאילו צ'ארלי קאופמן השתלט על "חבצלות מים" של סלין סאימה.

בתו – לקולנוע הצ'כי מסורת מפוארת של אניצמיה בכלל וסטופ-מושון עם בובות מעוצבת היטב בפרט וסרטה של דריה קסצ׳ייבה ממשיך מסורת זו. הסיפור קשור לפרידה של אישה מאביה דרך שתי ציפורים פצועות – אחת קשורה לזיכרון ילדות מן האב ואחת מתנגשת בחלון חדר בית החולים בו האב גוסס. שתי הציפורים מלמדמות גם על השוני בין האב לבת וגם על האהבה וקושי להתמודד מול המוות הצפוי וגם עם העובדה כי העולם ממשיך להתנהל חרף המוות והאבל האישי, כאשר הסרט נכנס ויוצא מן התודעה של הגיבורה ומעביר בלי מילים את הקושי להמשיך לתפקד כאשר החיים האישיים עוברים טלטלה כה עזה. הלב של הסרט הוא העיצוב הפיזי של הבובות בהם נעשה שימוש והחיבור הנכון בין טכניקת האנימציה לביטוי של רגש מופשט.

יש לא מעט סרטים ישראליים המוצגים בתחרות הבינלאומית, אחבר בין שניים אף שהם שונים מאוד באופיים. החיבור הוא הקשר שבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לחיי הפרט ובאופן ספציפי לחיי המין. זהו הקשר טעון שהופך כל אחד מן הסרטים לפרובוקטיבי בדרכו. "המאזין", סרטו של עומר שטיינברג, עוקב אחר חייל מודיעין המקשיב לשיחות של מקור פלסטיני בחיפוש אחר התרעה לפיגוע, או כל דבר אחר שיכול להועיל לצבא. הוא מוצא את עצמו מצותת לשיחות בעלות אופי מיני בין היעד לבין גבר אחר, דבר אשר מוביל אותו לדילמה מוסרית, ביותר ממובן אחד. הוא חש כפולש לאינטימיות, ספק שותף בדרך כלשהי לתשוקה המנוגדת לחיי הבדידות היחסיים בבסיס, כאחד מתוך הרבה מאזינים שכל אחד מצוי בתוך העמדה שלו. בנוסף, החובה המבצעית שלו היא לדווח על הקשר, שיכול לשמש את הצבא לסחיטת היעד בגלל נטייתו המינית. הדבר יכול לשבש את חייו ואף לסכן את הדרך בה הוא חי כעת, כאשר מידת הקשר שלו לטרור או לפעילות אנטי-ישראלית נותרת מעורפלת. זהו גם קונפליקט של נאמנות, לצבא או לערכים, כאשר דומה כי גם גיבור הסרט לא ממש בטוח איפה תחושת השייכות שלו חזקה יותר. הוא גם מצוי בגיל בו הזהות המינית עדיין לא לגמרי מעוצבת או חשופה לציבור. זהו סרט על קונפליקט פנימי בו האדם אשר חווה את הדילמה אינו מדבר בעצמו ואת הרגשות שלו נותר לנחש באמצעות הבעות הפנים והגוף של השחקן איתן גימלמן, בעוד סיפור האהבה הסוער מיוצג למעשה רק באמצעות השיחה המצותתת והתגובות אליה.

לעומת סרט זה בו המין נותר רק בפסקול, בסרטה של לירי בן דרור, "רוני", יש לא מעט סצנות מין על המסך. רוני מהכותרת (מילי עשת) היא בת זוג נאמנה לחייל קרבי המצוי במבצע צבאי וסטודנטית המרכזת את התרומות לחיילים. כאשר בן הזוג מגיע לחופשה קצרה מן המבצע, היא מתכוונת לרצותו כמיטב יכולתה, גם דרך כמות גדולה של אינטקרציה מינית ליום נתון. אולם, סרטון קצר שנשלח אליה מהצד העזתי של הגבול גורם לה לפקפק גם בצדקת הדרך של הצבא וגם בבן הזוג שלה ושל טבע המין ביניהם. הסרטון אינו מן המזעזעים ביותר המתארים לחימה, אלא של אישה המתולננת על מראה של רחפן ליד חלון האמבטיה שלה. סוגיות של הצצה והשליטה בפרטיות של האחר מתכתבות במידה מסויימת עם האופן בו הסרט מציץ על חיי המין של גיבוריו ובמידה רבה יותר עם סצנת הפתיחה בה רוני צילמה את עצמה עבור בן זוגה. לכאורה זהו אקט אינטימי בזוגיות, אך בסיטואציה אחרת גם הצצה לרגע פרטי. חוסר הנחת של רוני מול הסרטון תמיד אמביוולנטי ונע בין סוגים שונים של תגובה או עימות עם בן הזוג במהלך הסרט. גם מידת הרצון/הסיפוק שלה מיחסי המין עוברת תנודות, בסרט הנע בין סצנות המשדרות אינטימיות לסצנות בהן ספק עולה אפשרות של ניצול מיני בתוך הזוגיות. למרות הריבוי של רגעי המין, עיקר הסרט הוא ההבנה של רוני כי יש דרך אחרת לקרוא את הסיטואציה בה היא נמצאת ובה נמצאת המדינה. כפי שמבט הרחפן הוא חודר וחד, ייתכן וניתן להביט בצורה שונה על המציאות. את סוגיות המבט על המציאות ניתן גם לחבר לתפקיד של עשת בסרטו של ערן קולירין, "מעבר להרים ולגבעות", והנוכחות של רותם קינן בתפקיד קטן של מרצה באוניברסיטת תל אביב מרמז על כך שייתכן והחיבור לסרטים של קולירין הוא לא רק בראש שלי.

כלבי השמש – מבחינת הנרטיב, הסרט הרוסי הזה עוקב אחר פורץ מנעולים הנע במכוניתו בעיר נידחת ומושלגת בעודו מטפל במספר מקרים ומהרהר על עבודתו והקשר שלו לסביבה. אך הדגש בסרטו של הבמאי דוריאן ג'ספר הינו על הסגנון בו הסיפור מועבר ועל הלוקיישן לא פחות מאשר על העריכה. בעוד הגיבור שואף להתנתק מן הסביבה דרך צלילה לתודעה, סגנון הצילום שתמך בכך עובר שינוי ומתמקד יותר בדברים אחרים, מראה את העולם באופן ישיר יותר. הסרט מתחיל משוטים ארוכים שצולמו באמצעות רחפן, עובר לשוטים ארוכים המדמים שיטוט או מבט של הדמות הראשית, ובהמשך לצילום רגוע בזוויות ישירות יותר. בנקודה מסויימת ישנה פנייה לקהל שנעשית לא דרך ווייס-אובר כפי שהיה בתחילת הסרט, אלא דרך מבט ישיר למצלמה. ולא מדובר בסוג המבט, או בסוג הטקסט, לו ציפיתי. הסביבה של צפון רוסיה נראית קרה ומרהיבה בו זמנית, כאשר דיווח מזג האוויר המנחם את התושבים בכך כי שלג יורד גם באזורים אחרים של רוסיה או רכבת ארוכה החולפת עם הכנה לקרונות משא אך בלי הקרונות עצמם עם חלק בניית האווירה של מקום הנמצא בקצה העולם. מקום המייצג תחושה של בידוד, אולם בסופו של דבר מה שנראה כאפיזדות מבודדות הופך למסע לעבר יופי. זהו סרט מופשט שניתן לפרש בצורה שונה לחלוטין מן הפרשנות שלי והוא בו זמנית אחד מן הסרטים המאתגרים בפסטיבל ואחד מן הסרטים היפים שבו.

נעורים – הבמאית שי-לי עטרי גם משחקת בתפקיד הראשי, בסרטה האישי על אישה המרותקת לכיסא גלגלים עקב תאונה. הסרט מתחיל זמן רב אחרי הפציעה, כאשר היא חשה לא בנוח שיטפל בו פיזיותרפיסט שעבר לא מכבר למגורי "נעורים" בקיבוץ בו היא היא חיה עם אמה. המגע של הגבר גם במסגרת רפואית מקנה לטיפול דינמיקה שונה מזו שהייתה לגיבורה עם המטפלת הקודמת. הוא גם מעורר בגיבורה רגשות ותשוקות וגם הבנה כי אולי היא לא צריכה לתת לנכות החדשה שלה להגדיר אותה או להגביל אותה בחייה. הסרט בונה משולש של מערכות יחסים עבור הגיבורה. מצד אחד, המטפל החדש מציג לא רק טיפול, אלא גם אופציה לחיים מסוג אחר והתקדמות. מצד אחר, אמא שלה מגינה עליה מפני סכנות ולמעשה מגבילה אותה בעשותה כך, כמו מחזירה אותה מלהיות אישה בוגרת לשלב הקודם, לנעורים. אורך הסרט (כחצי שעה) מאפשר לעטרי לבנות את הקשרים בקצב הבונה אמינות ומונע מן הסרט להפוך לסנסציוני.

עיר הילדים – הבמאית ארנתה הרננדז בארתה מגיעה לתעד את החיים בשיכון נדיח ומוזנח בצפון אנגליה, מקום שחוסר הטיפול בו בידי הרשויות מנוגד למטרות לשמם הוקם. המצב הכלכלי מאלץ את ההורים לנטוש ברמות שונות את הילדים והנערים, רבים בהם גדלים מחוץ למערכת החינוך משלב מסוים. הם אלו שמתראיינים לסרט ומובילים אותו. לא בלי לשאול את הבמאית וצוותה מדוע מהם באו לחור כזה, לא בלי עימותים אלימים, אבל כן עם רצון להסביר ולהישמע. הצילום בסרט נע ממבט מרוחק הטיפוסי לסרטים תיעודיים לצילומי תקריב פואטיים יותר, כאשר גם העריכה מנסה להקנות לילדים משולי החברה מימד של גיבורים בסיפור הפרטי שלהם. הנטייה לקולנוע החורג לא רק מן החשיבות החברתית והכריזמה של חלק מן הילדים הופכת את הסרט למהנה לצפייה יותר מסרט תיעודי טיפוסי התוקף את המבנה החברתי.

שיר הרס – גזרי תמונות משמשים כבסיס של סרט האנימציה הזה, המתאר הברחת ילדים גיאורגים מחבל אבחזיה במהלך מלחמת האזרחים שהתרחשה בראשית שנות התשעים, תוצאה הרסנית ולא מספיק מדוברת של נפילת ברית המועצות. הבמאית יאנה יוגרקלידזה משלבת בין זיכרונות וצילומים אמתיים לבין מבט מופשט על קטיעת הילדות, בו שיר ערש הופך לשיר חמוש (התרגום העברי יפה, באנגלית שם הסרט הוא Armed Lullaby). האזור השליו הופך לסביבה ספק מזוהה בה יש סכנה בכל פינה ועיני הילדים לא מסוגלות לקלוט או להבין את הכל. הקולנוע מנסה לשחזר ולהנכיח את הטראומה, תוך הבנה מראש כי יש דברים שלא ניתנים להבנה או שחזור.

שלח לי מלאך – הבמאי שחר ארפוב משתמש באנימציה בשחור-לבן על מנת לתאר סיפור על חיבור בין ילדה וכלב. החיבור מתחיל בחשש בטרם הוא הופך לקשר חם של ממש, שכן הן הילדה והן הכלב מרגישים לא בנוח בתוך העור שלהם: הכלב בגלל מחלת עור תורשתית והילדה בגלל הזהות שהיא עדיין לא מבינה שנכפתה עליה, בתור ילדה ולא בתור ילד. הסרט מתרחש בעיר ישראלית שנראית מסורתית ולא מכילה את האופציה של זהות מינית אחרת או מורכבת. הוא מקשר בין הסיטואציות השונות של הגיבור(ה) והכלב, אך גם מדגיש את ההבדלים ביניהם. בליבו, מדובר בסוג של סיפור אהבה דרך החברות שעזרה לשרוד את ההתבגרות ואת מה שמצטייר כרגע הכרעה קשה שייתכן וצריך לבוא בסיומה.

שעון כלב – הכותרת האנגלית של הסרט האוסטרי הזה, Dogwatch, לא קלה לתרגום. פרט לשעון שנבחר לשם העברי יש משמעות גם למשמרת ולמבט עם ולצד כלב. גיבור הסרט הוא גבר גרוש בן יותר מחמישים שמוצא את עצמו מובטל ובלי יכולת לעבוד בתחום בו עבר הכשרה, אף על פי שהוא בשיא כוחו. בלי רצון הוא נאלץ לעבוד כשומר לילה, עבודה אותה הוא מתקשה לקחת ברצינות. גם מחוץ לשעות העבודה החיים שלו סובלים מקשיים עקב הטיפול באמו המרותקת למיטה. נקודות האור בחייו הן מערכת היחסים עם הכלב שלו ועם האחות האוקראינית המטפלת באמו, שהוא מתחיל לגלות כלפיה חיבה. הסרט נבנה כדרמה איטית ומשלב לצד הסימפטיה לגיבור תיאור של הצדדים העיוורים בהתנהגות שלו, שכוללים בעיקר חוסר מודעות מלא לרצונות של האחות המטפלת ושל הנדרש ממנו בעבודה. חוסר המודעות הזה, יחד עם נסיבות קשות, מוביל לכך כי חלקו השני של הסרט אינטנסיבי הרבה יותר מהראשון. גם מבחינה רגשית וגם בדרכים השונות בהם הבמאי, אלבין וילדנר, בונה מתח בעיקר דרך פער בין מה שנשמע בפסקול ומה שנראה על המסך בשתי סצנות מפתח. זהו אחד מן הסרטים היותר ארוכים בפסטיבל, אבל לדעתי גם אחד מן המתגמלים.

תחרות הסרט העצמאי הקצר

אוסלו

המסגרת שהופכת את הפסטיבל לחגיגה של קולנוע קצר שאינו רק סטודנטיאלי, מלאה השנה בסרטים שכבר התייחסנו אליהם בעבר בהזדמנויות שונות. ״הינומה״ של אורית פוקס רותם הוא הוותיק ביניהם, מפסטיבל בערבה ופרסי אופיר הקודמים, ומהשנה הנוכחית יש שלושה: ״פרפרים״ של יונה רוזנקיאר, ״עין לבנה״ של תומר שושן, ו״אנה״ של דקל ברנסון. שני האחרונים ידעו בהמשך השבוע האם עלו שלב בפרסי אופיר השנה, וכל הארבעה הם סרטים עם הילת פסטיבלים בינלאומית וסגנון מובהק. סביר שלפחות אחד מהם ידבר אליכם ואליכן ויהפוך למצטיין של התחרות. אבל יש תחרות ועוד איך.

שני מתמודדים נוספים בפרס אופיר השנה מעטרים את המסגרת. ״טאצ׳״ של ניר ברגר (״סוף הדרך״) בולט בשלב הראשון בזכות גימיק, או בחירה סגנונית אם תרצו, שכן הוא סוג של סרט אילם. כל העלילה שבו, על תיכוניסטית מתבודדת שהיא טרולית רשת הצמאה לתשומת לב, מסופרת דרך מסכים ובעיקר התכתבויות בטלפון הסלולרי של הגיבורה בוחנת הגבולות. האמירה אמנם ברורה, כמצופה מסרט על מי שמצליחה לתקשר רק דרך תיווך של צ׳אטים ולא במציאות הממשית, אבל במהלך 25 דקות אפשר ללמוד להכיר את הצעירה הפגיעה והפוגעת ולצלול אל נפשה. הצרה היא שאין הרבה מה למצוא שם מעבר לזה והמצבים בהם לא נאמרת מילה בקול רם הולכים ונהיים פחות ופחות סבירים.
״שמעון״ של ישראלה שאער מעודד (״אישה״) גם הוא נמשך מעל 20 דקות ומבחינתי היה יכול להיות פיצ׳ר. יש בו מספיק סיפור לסרט באורך מלא וגם שחקנים שימלאו את המסך בעוד מן הדמויות שיצרו יחד עם הבמאית. שמעון מן הכותרת הוא מוריס כהן, המפרנס העיקרי של משפחתו קשת היום והמסוכסכת מבפנים. העלילה מתרחשת לפני פורים ושמעון נאלץ לעטות על פניו מסכות עוד לפני בוא החג, שכן הוא מפוטר מעבודתו ואינו יודע איך לבשר זאת למשפחתו, משוכנע כי ישיג אותה בחזרה ובינתיים מעמיד פנים שהכל כרגיל. הסרט נבנה לקראת שיא שיגיע בחג אבל כאמור, בעיניי הוא קצר מדי ולכן יש משהו לא מספק בסיום או אפילו בדרך לשם. רציתי עוד מהקונפליקט של שמעון כמי שהמשפחה תלויה בו כשם שהוא תלוי או אפילו מכור לעמדה הזו, ועוד מדמויות המשנה, בעיקר זו של תמרה גל-עוז שהייתה יכולה לקבל קו עלילה משלה.

דוגמה טובה לסרט המרגיש בנוח עם הפורמט שלו כקצר כדי לספר סיפור קטן אך שלם, הוא ״מחכה לך״ של אילן רובין פילדס (״הנביא כהנא״). אם תהיתם פעם מי החלאות שממלאים את מדרכות הערים בלילה עם כרטיסים ומספרי טלפון של שירותי זנות, הדמות הראשית בסרט היא גבר כזה. בסיבוב הלילי שלו, בו הוא מנהל משחק של חתול ועכבר עם עובדי הניקיון של העירייה, מתחוור כי הוא לא מרגיש קשור לתעשיית המין וגם לא מקשר בין התנהגותו בעבודה לעובדה שיש לו אישה המחכה לו בבית מבלי לדעת במה הוא באמת עובד. מפגש עם מי שמנקים את הזוהמה שלו יעזור לו לחבר בין הנקודות, והבחירה באוכלוסיות מוחלשות לגילום הדמויות של עובדי העירייה מעניקה לסרט לא רק אמינות אלא גם משנה תוקף.
מפגש דומה הוא נקודת המפנה בסרט ״זכוכית בים״ של אלינור נחמיה (״אמא לנצח״) העסוקה – היה לה סרט נוסף בפסטיבל דרום שהסתיים זה עתה, בשם ״אם יתמו נעורינו״, בעוד זה הנוכחי מגיע הישר מבכורה בפסטיבל טורונטו. בדקות הראשונות הדגש הוא על ריאליזם, מה שמתבטא בעבודת המצלמה וסאונד מודגש, שכן התוכנית של אם ובנה לחגוג את יום הולדתו התשיעי בים מתנגשות עם המציאות המשתנה. הם צריכים לעבור במקום העבודה של האם, המסייעת למבקשי מקלט, ולילדון אין ברירה אלא לשקוע בתוך הספר שהביא איתו. אלא שגם כאן רמות המציאות מתנגשות שכן עדויות שהוא שומע סביבו חודרות לדמיונו ואל חלום בו הוא שוקע, דרכו הסרט כולו ממזג בין הרבדים כשם שהוא מחליף חומרי גלם בצילום. אפשר לראות בכך הבנה ראשונה של הילד, ששואל בהתחלה את אמא שלו האם העבודה שלה חשובה מהתוכניות שלהם, כי יש גם ילדים בני גילו שעברו חיים שונים לגמרי. זהו סרט שמתחיל רגיל לגמרי ונעשה ציורי מאוד, אולי מדי עבור חלק מהקהל, אבל בעיניי יש משהו יפה במבט התמים של הילד על סוגיות מורכבות והרות גורל. ככל שהוא מתקדם, ובמיוחד בנקודה מסויימת בה משולבת הנפשה, הווייב של הסרט מזכיר משהו מהקולנוע של מישל גונדרי.

את המאבקים של האוכלוסיה הערבית בישראל מייצגים השנה שני סרטים. ״אוסלו״ של שאדי סרור (״אוויר קדוש״) מגיע מעוטר צל״ש מפסטיבל ירושלים, שם שיבחו אותו על הומניות. אני יכול להבין מאיפה זה בא, אך מצד שני אחר מרגיש חובה להוסיף אזהרת טריגר עבור מי שרגישים להתעללות בבעלי חיים (גם אם שום דבר גרפי מדי לא נראה על המסך, לי התהפכה הבטן). כשהסרט התחיל, וגם ככל שהוא נמשך בעצם, חשבתי שיש כאן את התשובה המקומית לקולנוע הטורקי מבחינת השימוש בנוף, הסמליות שגוברת על העלילה, או אפילו התאורה בסצנות הפנים המעטות. גיבור הסיפור הוא פועל פלסטיני שקם מוקדם כדי לעבור את הגבול ולפרנס את משפחתו, זאת למרות שמשהו נשמע מאוד לא בסדר בריאות שלו ושריקה-חריקה מלווה כל נשימה שלו. במחסום הוא כבר מבין שהיום שלו לא יילך כמתוכנן ומוצא דרך קשה לצפייה להביא אוכל הביתה. השורה התחתונה ברורה וגם המוטיב של השוואת בני אדם לחיות ניכרת מכל צילום של פלסטינים כלואים בין גדרות, אם כי האימג׳ הזה מוביל גם לרגע הומוריסטי כמו אלה שאפיינו את סרטו הארוך של הבמאי. אך הקדרות משתלטת בסופו של דבר ועבורי זה היה קצת יותר מדי.
גם ״אגדה על שני אחים וסוסה״ מגיע מבית היוצר של מי שידוע בהומור אך ויתר עליו כמעט לגמרי – רותם קפלינסקי (לא רק שקד פררה מ״ערוץ הכיבוד״, כפי שהוא דואג להזכיר מדי פעם). שני האחים מהכותרת הם ילדים פלסטינים שגוררים את סוסת הצעצוע הענקית שלהם אל מתחם בילוי ישראלי כדי לנסות ולהרוויח כמה שקלים מילדים שירצו לרכב עליה. הקטן מבין האחים הוא בעל הראש העסקי בעוד הגדול כמעט ולא מתקשר אך בעל קשר רגשי אל הסוסה הפרוותית משל הייתה סוסתו של הנביא מוחמד, כחיליאן. זה סיפור על הצורך להתבגר מהר ומכורח נסיבות חיים, כשם שזו גם אגדה כפי שמבטיחה הכותרת, על היכולת של הדמיון לסוכך ולהגן על מי שעדיין לא מוכנים לכך.

מבחינת מקבצים, מפתה להמליץ על מקבץ מספר 2 שמכיל את ״עין לבנה״ ו״הינומה״ שהוזכרו לעיל, שני החזקים בתחרות בעיניי. הוא גם מכיל עוד סרט אחד טוב מאוד בשם ״דבק״, אבל גם את הסרט היחיד במסגרת זו שלא הבנתי כלל ואני מתקשה להמליץ עליו. הוא נקרא ״הסצנה הבאה מבוססת על סיפור אמיתי שקרה בתוך הראש שלי״ וביימה אותו אינס מולדבסקי מתהילת ״הגברים שמעבר לגדר״, שגם את סוד המשיכה שלו כשלתי מלהבין. סרטה הנוכחי מוגדר כנסיוני ויוצא מתוך סשן של מטופלת ומטפל, שאינו אמין במכוון אני מניח, אל רצף אסוציאציות על אלימות מינית ופגיעה עצמית כחלק מאיזו תראפיה כוללת יותר המישירה מבט אל מערכת יחסים רעילה. עבורי, סך הפרובוקציות לא התגבש ליצירה קוהרנטית והצפייה נותרה כעינוי נטול הקלה, כך שרק נותר לי לקוות שהוקל לאחר או לאחרת.
״דבק״ של אוריה הרץ (״הרב״), במעבר חד מאוד, הוא סרט סולידי במובן הכי חיובי של המילה. סיפור על בן (יואב רוטמן) שלוקח את אמו החולה (אפרת בן צור) אל מתקשרת (רותם זיסמן כהן) בתקווה לשמוע חדשות טובות. יחסי הכוחות בין השניים מודגמים מיד בפתיחה בריב לא מילולי על בחירת תחנה ברדיו, כך שעד ההגעה למקום מובהר מי באמת זקוק למפגש עם רפואה אלטרנטיבית עד מאוד. גם הבחירה בסביבת ים המלח כלוקיישן מצביעה על המקום הנמוך אליו הגיעו הדמויות בתקווה שלהן לעתיד. הסשן אצל בעלת הכוחות לא הולך כמתוכנן עבור הבן והאם כאחד מבחינת הציפיות שלהם, אלא מלמד אותם על כוחו המרפא של המבט לעבר כדרך היחידה לצפות לעתיד מבלי לכפות.