״חמודות״, סקירת נטפליקס

שנת 2020 החלה בצורה מצויינת עבור מיימונה דוקורה, במאית צרפתייה ממוצא סנגלי. סרט הביכורים שלה "חמודות" (Mignonnes בצרפתית, Cuties באנגלית) הוקרן בפסטיבל סאנדנס וזכה לשבחי הביקורת, פרס הבימוי בפסטיבל וגם נמכר להפצה בינלאומית בידי נטפליקס, לצד הפצה מסחרית בצרפת. היחס האוהד של הביקורת נמשך גם כאשר הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין. מיד לאחר מכן, מגפת הקורונה החלה להכות בעולם המערבי וקצב הפסטיבלים של הסרט הופסק באופן טבעי. הצרות הפרטיות שלו החלו כאשר נטפליקס החלו לקדם את הסרט בארה"ב ועשו זאת תוך זניחת קו הפרסום של הסרט בצרפת ובפסטיבלים. שירות הסטרימינג יצר לסרט פוסטר וטריילר משלו, תוך שהוא נוקט באחת מגישות הפרסום החביבות על החברה: למכור דרך מין. זה קצת בעייתי עבור סרט שהגיבורות שלו הן בנות 11.

הפוסטר והטריילר הוציאו מן ההקשר חלק מן הריקודים המשולבים המוצגים בסרט באופן ביקורתי, וגרמו להם להיראות כמו החזית והנושא המרכזי של היצירה כולה. התוצאה הובילה לדרישה להורדת הסרט מן השירות, קמפיין לחרם על נטפליקס, איומי מוות כלפי הבמאית, וגינויים ברמות שונות מצד פוליטיקאים בכירים בארה"ב וגם ברחבי העולם. המשותף לכל המגנים הוא שלא צפו בסרט (והרי למה שיצפו בסרט כה מתועב בעיניהם). כך, החלטה שיווקית שגויה של נטפליקס הפכה סרט שיכול היה להוות סמל לתקינות פוליטית לאויב החברה. מזוכה אפשרי בפרסים נוספים הוא נהיה לסרט לא רצוי, שקבור במעמקי הקטלוג. אני באמת מקווה כי הקריירה של דוקורה תתאושש מזה, שכן גם אם יש מקום לחלק מן הביקורת (וזו שאלה שאגע בה בהמשך), מדובר בסרט ביכורים מרשים ואף מבריק לפרקים.

הביקורת נובעת בין היתר מכך כי הסרט נכנס היטב לראש ולעולם של בת 11, שבאה מרקע שמרני מאוד, ובניסיון שלה לחקות אחרות על מנת לטפס בסולם החברתי ולהיראות בוגרת בעיני החברה החילונית, היא משכילה להבין כי ריקוד ולבוש בצורה מינית מעורר עניין. זאת מבלי שהיא מבינה לחלוטין את הטבע של אותו עניין או של מיניות בכלל. החברות בנות גילה, אלו שיודעות קצת יותר על הנושא, גם הן לא ממש מבינות מה חלק מן הריקודים שמבוצעים בסרט מבטאים. ניתן להבין זאת מן הטעויות שלהן בהבנת התפקוד המיני של בוגרים, שגיאות שהן מבצעות מספר פעמים. הסרט כל הזמן מדגיש כי בחלק מן הזמן הן לא יודעות על מה הן מדברות, וכאשר הן רוקדות ריקוד בהעמדה פרובוקטיבית, בהשפעת קליפים וריקודים של נשים בוגרות/נערות בוגרות יותר, התוצאה רחוקה מלהיות הצלחה. אבל זהו רק אלמנט אחד מתוך סרט שלם, שמראה שורה של קשיים הפוקדים כל מתבגר(ת) וגם שורה של קשיים ספציפיים לגיבורה זו. זהו סרט על מרידה במוסכמות בהורים, על רצון בקבלה מצד החברה, על חיים תחת קיפוח גם בתחום הידע, ועל הגבול הדק שבין שחרור וביטוי אישי לבין הרס ופגיעה. הפגיעה היא קודם כל בזולת, אך גם במי שמבצעת את האקטים הפוגעים או מאמצת זהות שלא תואמת את ההבנה שיש לה על העולם סביבה.

הסרט מתמקד בדמותה של אמי (קיצור של אמינטה), ילדה בת 11 החיה בצרפת. משפחתה בדיוק עברה לדירה חדשה והיא לבית ספר חדש. אב המשפחה נמצא בסנגל ולאחד מן החדרים בבית אסור להיכנס, כך שאמי נאלצת לחלוק חדר עם אחיה הקטן (יש לה גם אח תינוק). משפחתה של אמי היא חלק מקהילה סנגלית מסורתית ומוסלמית והיא נלקחת לשיעורי דת וצניעות לנשים. בבית ספר החדש היא אינה מכירה אף אחד ומרגישה כמנודה מכל קבוצה חברתית. במהלך שיטוט בבניין הדירות בו היא גרה, היא מתבוננת בילדה בת גילה אשר לה היא רוצה להידמות – אנג'י, אשר רוקדת בחדר הכביסה כאילו איש לא מסתכל, וברמה שנראית מקצועית עבור גיל כה צעיר. זוהי סצנה שיש בה אלמנט של מבט על הסובייקט הרוקד, אך גם הרבה תמימות. בסיומה, חילופי המבטים בין שתי הילדות מלאים במבוכה, סקרנות, הזמנה ורתיעה, סצנה שמבהירה כי הבמאית יודעת לא רק לצלם דמות של ילדה מביטה, אלא גם להיכנס לתודעה שלה.

סצנה מרשימה לא פחות סביב נושא נקודת המבט מגיעה ברגע בו אמי לבושה באופן שהיא לא רוצה שהנשים הבוגרת בעולמה יראו. בשל כך היא מתחבת מתחת למיטה בעוד אמא שלה נכנסת לחדר, ומבצעת שיחות טלפון עם בשורה לא פשוטה שנשמרת בשלב זה בסוד מן הילדים, אף כי היא נוגעת להם. דווקא כאשר היא מנסה להתחמק מן האם, הבת מבינה מעט מן הכאב שלה ואף חולקת אותו. אולם, כמו במקרים רבים בסרט, ההבנה של אמי היא חלקית בלבד גם עקב גילה וגם עקב דברים שלא נמסרו לה בחינוך השמרני לו היא זוכה.

מול המסורת המוסלמית לתוכה גדלה, עולם הריקוד של אנג'י מושך את אמי. היא מציצה על אנג'י רוקדת בקבוצה עם שלוש בנות נוספות, סוג של להקת מחול הקרויה "החמודות" – להקה אשר הקימו הילדות בכיתה ו' מתוך תקווה להשתלב בתחרות המיועדת בעיקר לשכבות גיל גדולות יותר. כבר מתחילת הסרט הן מתחזות לבוגרות יותר ונחשפות, גם בגלל שהחינוך המיני אותו קיבלו באופן ישיר או עקיף כולל לא מעט חורים. סיבה נוספת לחשיפה היא הרצון של אמי להיכנס לחבורת הבנות, תחילה בלי מעורבות בריקוד עצמו. אמי פשוט תמימה בכל הנוגע לאיך צריך להתנהג בחברה וכיצד לא להסגיר גיל נמוך או בורות בתחום היחסים בין המינים.

דרך טלפון נייד שהגיע במקרה לחזקת אמי (כלומר נגנב), היא לומדת כיצד העולם הבוגר יותר נראה, בעיקר כיצד הוא מוצג ברשתות החברתיות. הלמידה הזו לא מאוזנת, אך היא מקנה לה כלי ויתרון המאפשר לה לפלס את דרכה ללהקת המחול. היא מחליטה להילחם בטענות לתמימות על ידי לבוש פרובוקטיבי יותר וגם ריקוד פרובקטיבי בהרבה. היא זו המשכנעת את האחרות לשלב אלמנטים מיניים יותר בריקוד והן הולכות בעקבותיה. זה המקום בו הריקוד, אשר נראה בסרט תחילה כאקט של ביטוי אישי וחופש, מקבל גם גוון מטריד ובעייתי מוסרית. הסרט בהחלט נותן על כך את הדעת בתגובות של הסביבה לילדות הרוקדות. הדיכוטומיה של "ריקוד-חופש" ו"שמרנות-רע" נשברת ומעוררת בעוד מספר דרכים. ההתנגשות בין השקפות עולם ודרכי התנהגות קיצוניות מערערות את האישיות של אמי. במקום לגבש זהות עצמאית, היא מאבדת את עצמה לשורה של חיקויים והנחות לא מדוייקות לגבי ציפיות של אחרים ממנה. כל זה יכול להוביל בסופו של דבר לנזק ארוך טווח, או אולי ללמידה מחדש. הסרט, שחשפתי ממנו עד כה פחות ממה שנדמה, משחק על כך.

פרט לסצנות ולאלמנטים בתסריט אותם ציינתי, הסרט שב ומעלה נושאים כמו מבט על האחר עם ובלי הסכמה, השפעה של רשתות חברתיות בכלל ותרבות מתירנית בפרט על בני נוער, הסתרת מידע של מבוגרים מילדים, ומפגשים בין תרבויות. הדבר נעשה כאשר אמי נוכחת בכל הסצנות ולמעשה אנו לומדים על שינויים בקווי העלילה השונים בסרט, או ביקורת על המעשים שלה, רק כאשר היא מבינה זאת או חווה השלכה ישירה של המעשים שלה. בכמה מקרים בולטים יש פער בין ההשלכות של המעשים כלפי אחרים לבין ההשלכות על אמי עצמה, או הידע שלה על הנזק שנגרם לאחרים עקב הניסיונות שלה להרגיש שייכת או לקדם את עצמה.

זהו סרט על ילדה שעושה הרבה דברים שעוברים את גבול המוסר (לרוב בלי קשר להיבט גופני/מיני), אך הבמאית מעבירה את הדברים בצורה בה המניע שלה מקבל הבנה, גם אם לא הצדקה. הוא מלא בביקורת נגד התרבות שחושפת ילדות לתכנים מיניים ונגד השמרנות של חינוך דתי, אבל הביקורת הזו לעולם אינה הטפה, וגם לא נטולת חמלה כלפי כל הנשים והילדות המעורבות בסיפור. אף כי הסרט מתמקד בדמות אחת, הוא בונה גלריה של דמויות נשיות אמינות ונבדלות זו מזו, גם בגילים השונים, ומציג עולם עשיר ומלא. לגבי ייצוג הגברים, הגבר העיקרי בסרט הוא זה אשר אינו נוכח, האב שנמצא בסנגל וכנראה חסר בתור סמכות הורית נוספת בחייה של אמי. הגברים האחרים בסרט מוצגים באור סימפטי, אך ברגע היחיד בסרט בו אמי מנסה להתייחס לגבר עם הכלים שלמדה, מובהר עד כמה היא לא הבינה דבר.

אמי אומנם לומדת במהלך הסרט על הביטוי החיצוני של התנהגות מינית, וגופה אף החל בתהליכי ההתבגרות הראשוניים, אולם מבחינה מנטלית הנוכחות הגברית שהיא צריכה בחייה היא הורית – לא רומנטית. הסרט עובד כסרט הן על ילדוּת והן על התבגרות, באופן בו הוא משלב בין ההשפעות על חייה של המשפחה, בעיקר האם, לבין ההשפעות של החבורה והסביבה. במכוון, בהתחלה האם היא הדמות הדומיננטית בחייה של אמי נטולת החברות, ומכך עולה הרושם כי אמי מורדת באם ומעדיפה את החברות החדשות שלה. אולם, החל בערך מאמצע הסרט, הדינמיקה נהיית יותר מורכבת ומערכת היחסים בין האם והבת חדלה להיות כזו של איסור מול ניסיון בחירה, והופכת להיות משהו אחר. כזה שעשוי להיות מוכר גם למי שמעולם לא היה ילדה סנגלית בצרפת. הסרט של דוקורה מעורר הרבה השוואות ל"אטלנטיקס" של מאטי דיופ, בין היתר עקב המוצא המשותף של הבמאיות והמכירה לנטפליקס, אולם עבורי הבמאית הצרפתייה שעלתה בזמן הצפייה היא דווקא סלין סיאמה. שתי היוצרות מתמודדות בסרטיהן עם גיל ההתבגרות במבט מכיל, ללא התנשאות ועם הבנה של הכאבים.

נותר רק לשוב לביקורות שהושמעו כנגד הסרט, שלקראת כתיבת הפוסט קראתי חלקים ממנה. ניתן לחלק אותה לשני טיעונים עיקריים. הראשון הוא שהסרט הוא פורנוגרפיית ילדים או חוטא בתופעה שהוא לכאורה מבקר. הדבר נכון רק אם עורכים חלקים מן הסרט החוצה ומוציאים אותם מן ההקשר, וגם במקרה הזה מדובר רק בקטעי ריקוד ולא בקטעי עירום או מין מכל סוג, שכן גם מה שבסרט נתפס כלבוש פרובוקטיבי הוא די מעודן. הטיעון השני, שמופיע גם בקרב אנשים שצפו בסרט, נוגע לשימוש בילדות-שחקניות ולא בנערות מבוגרות יותר או נשים בוגרות שנראות צעירות. זה בהחלט תחום פרוץ וטעון יותר (גם "מלכודת העכברים" האהוב עלי סובל מבעיה דומה), ולכאורה השחקניות אכן נדרשו לרקוד ריקודים עם אלמנטים שנחשבים מיניים, כגון טוורקינג (לתפיסתי: גם בסוגי ריקוד שנלמדים בחוגים לילדות יש אלמנטים שיש מי שיקראו להם מיניים, או יכולים להיות אלמנטים כאלו). אבל אין בסרט סצנות בהן השחקניות נדרשות למגע מיני, רק שיחות על נושאים מיניים כפי שהם נתפסים על ידי בנות 11.

כפי שהסרט מראה, ילדות נחשפות היום לתכנים מסוג זה ואף מייצרות בעצמן תכנים דומים ברשתות החברתיות, בלי כל פיקוח בוגר או קונטקסט. ואילו כאן יש סט צילומים של סרט עם אנשים בוגרים שמסבירים על ההקשר ועל הנזק, וסרט שהעבודה שלו עם השחקניות כללה שיחות ארוכות עם ילדות בגיל רלוונטי בשלבי כתיבת התסריט והליהוק. העבודה עם השחקניות כללה פיתוח של הריקודים, כאשר חלק מהם היו יוזמה של הילדות בעוד הבמאית עידנה אותן והציגה את הריקוד בקונטקסט. נוח לנו להאמין כי לילדים אין מגע עם תכנים מיניים או אפילו רק רגשות מיניים בגיל הזה, אבל שימוש בזיכרון יגלה לכולנו כי זה לא נכון. חלק מן התהליך של להיות בגיל 11 הוא לעבור מן הילדות לראשית גיל ההתבגרות, כולל השינויים הפיזיים ורצון לאמץ מראה יותר בוגר. בלי קשר לשאלת על חווית השחקניות על הסט, אני חושב כי הסרט, שמסווג לצפייה מגיל 16 ומעלה, יכול דווקא להיות כלי טוב בשיעור חינוך מיני, כל עוד הקרנה שלו מלווה בשיחה עם צוות חינוכי בוגר שישים את הדברים בהקשר. עבור הקהל הבוגר, הסרט מספק אופציה להיזכר איך זה היה להיות בן או בת 11 והוא פחות מבט חיצוני ומחפיץ על ילדות בגיל הזה. זאת כל עוד צופים בסרט במלואו ולא בוחרים לצפות רק בקטעים שעורך הטריילרים של נטפליקס אהב.