"רומן גורלי", סקירת נטפליקס

פעם לסרטים היו שמות ראויים בעברית. במיוחד כשרובם חלקו את אותם שמות תואר או פעולות. הכל היה פשוט יותר כשכל פארודיה מתה מצחוק, כל סרט מתח היה גורלי וכל סרט אקשן (ואולי אימה) היה קטלני. הסתבכנו והתפתחנו מאז, אבל כמו כל דבר שעושה קאמבק מהאייטיז אפשר להיתקל שוב בתרגומי שמות גנריים. והם אוצרים בחובם הבטחה לעולם ברור ולפעמים אפילו משובח, עם יריות, בדיחות ואובססיות מפחידות. אלא שלא ברור מהיכן התעוזה של "רומן גורלי" (Fatal Affair), עוד סרט של נטפליקס שלא ייכנס לאף עדכון של רשימת הסרטים הטובים ביותר שלה, להתהדר בשם שכזה.

החוצפה בולטת אפילו יותר כשבאותה נשימה זמין בנטפליקס "חיזור גורלי". זה כאילו הוא שם רק כדי להתריס, להזכיר לנו שסרטי מתח עם נגיעות סקסיות על בלבול מחריד בין אהבה לאובססיה יכולים להיות טובים. "רומן גורלי" אינו כזה. טוב, זאת אומרת, למקרה שהדברים אינם ברורים. ועל פניו היה יכול להיות קל יותר להתעלם ממה שנשמע כמו גרסה משועתקת לסיפור מתח חיוור, שמערב תשוקה כל כך לעוסה קולנועית שהיא כבר מזמן הפסיקה לבעור והפכה לגחל יבש. אלא שהבינוניות שלו לא מונעת ממנו להיות הסרט הנצפה ביותר של נטפליקס בארצות הברית לאורך סוף השבוע הראשון שלו, ומקום שלישי ברשימת הצפייה של החברה בארץ. כנראה שכמו סרטי נוסחה אחרים שהיא מפיקה, כאלו שכוללים מילים כמו "Christmas" ,"Wrong" או "Prince", הוא לא חייב להיות מופתי כדי לייצר צפיות ועניין. 

אז מה מעניין פה? אלי (ניה לונג) היא עורכת דין מוצלחת שעומדת לפרוש מהחברה בה היא עובדת כדי להקים חברה פרטית וקטנה משלה. השינוי המתקרב קשור למהפך גדול יותר בחיים שלה ושל בן הזוג שלה, מרקוס (סטיבן בישופ). בזמן שהאחרון עוד מתאושש מתאונה שעבר, השניים החליטו לעזוב את שאון העיר לטובת רחש הגלים ולעבור לבית פרטי מפואר וגדול מדי, מהסוג שמתאים לתרחישי מתח ואימה. אלו ממהרים להגיע קצת אחרי סצנת פתיחה סמי-ארוטית סמי-מאיימת, שאמורה לקבוע את הטון ולעורר ציפייה. הקשר שלה לשאר הסרט יתברר רק אחר כך. 

התסבוכת המובטחת מגיעה כשאלי פוגשת חבר מהקולג'. דיוויד (עומאר אפס) שמח להיתקל בה במסגרת עבודה משותפת. הוא במקרה גם סוג של חוקר פרטי שהוא למעשה האקר, קלישאה מעוררת אמון בפני עצמה. לא מפתיע שההתנהלות הפלרטטנית הישירה שלו משדרת סימני אזהרה כבר מדקת זמן המסך הראשונה שלו. אולי זו רק אני, אבל בשנייה שהוא חייך לאלי ושם יד על המותן שלה בצורה אגבית, שהמצלמה התעכבה עליה בקלוז אפ רב משמעות, נהיה לי לא נוח. לא היה ברור אם לאלי נוח עם המגע הברור מדי או לא, ויכול להיות שזה מהלך מכוון. מהיכרות מאוד שטחית עם תת הז'אנר, מדובר במותחן נוסחתי ומתוכנן. כזה שאמור לאפשר לנו כצופים לצעוק יפה יפה על המסך, וליהנות מערבוב של משחק ברמה ובמלודרמטיות של אופרת סבון, עם עלילה מלאת תשוקה ואלימות.

בזמן שיש לא מעט סרטים כאלו שמציגים דמויות שחורות בתפקידים הראשיים ויכולים להיתפס כהמשך עדכני לסרטי בלאקספלויטיישן, הפעם מדובר בתסריט שנכתב במקור עם דמויות לבנות, והליהוק השתנה רק אחרי שנטפליקס רכשה אותו, מה שמעיד על הכוונה מסוימת לקהל ספציפי. אלא שמי שיצרו את הסרט לא בדיוק מייצגים את הקהל בעצמם. פיטר סאליבן ביים ותחת ידיו יש רשימה של 33 סרטים ב-IMDB כבמאי, ו-129 כמפיק, רובם כוללים את המילה Christmas או Wrong או שתיהן, רובם הופקו לטלוויזיה. הוא חתום כמפיק גם כאן וכתב יחד עם ג'פרי שנק שתחת שמו כמפיק רשומים 194 כותרים ב-IMDB, עם צירופי מילים דומים, כך שניתן להסיק בצורה מחוכמת שיש כאן חפיפה וזה לא שיתוף הפעולה הראשון שלהם. על התסריט חתומה גם ראשידה גרנר, שקשה שלא לחשוד שנמצאת כאן רק כדי לתת ייצוג שחור בין שני אנשי תעשייה לבנים.

ואכן, משיטוט קצר מתברר שזה בדיוק מה שקרה. אם שואלים את לונג, בכל אופן. בראיון ל"Insider" לונג מספרת שגרנר קיבלה את העבודה רק אחרי הליהוק שלה, כדי לבצע התאמות בתסריט. בזמן שהיא שמחה על כך שנתנו לגרנר לעשות את העבודה, היא מצרה על כך שעדיין מדובר ב"תיקונים" לתסריט לבן, סוג של פלסטר ייצוגי, ולא במתן הזדמנות לתסריטאית לכתוב משהו אמין יותר משל עצמה. לכך היא מוסיפה את העובדה שרוב הצוות מאחורי הקלעים היה לבן ומקנחת בהבטחה שההפקות הבאות בהן תיקח חלק יעבדו אחרת.

התוצאה היא סרט צפוי למדי, שעל אף יכולת המשחק של אפס ורגעים קטנים בהם הדמויות כן מעוררות אמפתיה כלשהי ולפיה חשש קל לבטחונן, מדשדש רוב הזמן. השכשוך ברדודים של סרטי המתח קורה בגלל הדרך בה רוב הצוות מדקלם את השורות שלו. הרגעים המלודרמטיים לא גדולים מספיק כדי להיות טראשיים או מפוארים באמת, הם סתם לא משכנעים וגם כתובים רע. הדמויות מצליחות לומר פעם אחר פעם כל דבר שניתן היה להבין בלי שיסבירו לנו אותו, כולל פרטים קטנים ולא חשובים כמו מה הבת של אלי ומרקוס חושבת על החדר הוורוד מאוד שעיצבו לכבוד שובה מהקולג'. "הוא מאוד ורוד", היא אומרת. "היא לא אוהבת את זה" אומר מרקוס, כי לא הבנו לבד. "אני חושב שאולי כשתראי את חוף הים הפרטי זה ישפר את הרושם" הוא מוסיף, כאילו שסתם להציע לה לבוא לחוף לא היה מספיק. "כן, זה בהחלט עשוי לשפר אותו" היא מסיימת את הדיאלוג המבריק, ומשאירה אותנו לתהות למה הסצנה הזו קיימת. עדיין לא מצאתי את התשובה.

ובזמן שברגעים זניחים הדמויות לא מפסיקות לדבר את עצמן, כשהן ממש צריכות לדבר זו עם זה, כשהחיים שלהן ממש תלויים בכך כמובן שהן מחרישות. "רומן גורלי" (ואגב, היא אפילו לא באמת מנהלת רומן! אין שום אמת בפרסום) מתעקש להשתיק את הדמות הראשית שלו בכל מה שקשור לבחור מהעבר שהופך לסכנה בהווה. היא לא מספרת עליו לבן הזוג שלה גם כשברור שהקו הדק בין "אוי לא נעים הוא ייפגע כי ברור שיש לנו בעיות בזוגיות אם כמעט בגדתי" לבין "היי הגבר הזה עוקב אחריי ועשוי להיות עם נטיות רצחניות וחיבה לסכינים כי כל הזמן מצלמים בקלוז אפ את זה שיש לנו במטבח" נחצה מזמן, כמה וכמה פעמים. 

אלי ממשיכה לשמור סודות ולא להיות מסוגלת לנסח את עצמה בבהירות, למרות שהיא עורכת דין מצליחה, רק כדי שהעלילה תמשיך להתקדם לכיוון המותח שהבטיחו לנו. אלא שלוקח לה קצת יותר מדי זמן עד שעניינים נהיים מאיימים באמת. מדובר ב-90 דקות לערך, אבל בגלל שמאוד ברור לאן דברים הולכים, חלק ניכר מהן מרגיש כמו אקספוזיציה מיותרת, ואחר כך כהפוגות מפוהקות עד שדברים באמת מתחילים לקרות. כסרט שמעורר ציפיות לארוטיקה או אלימות או שניהם, אין בו מספיק לא מהראשון ולא מהשני. ובינתיים מה שהוא כן מצליח זה להקטין את הגיבורה שלו ולטעון שאחווה נשית יכולה להתפורר ברגע. כל מה שצריך הוא בחור מופרע אחד כדי לשבור אמון בין חברות טובות. 

ובכל זאת, לא הכל לשווא. אפשר להפיק מהסרט שלושה לקחים:

1. אל תסתירו סטוקרים מבני הזוג שלכם, גם אם הייתם בודדים מספיק כדי לחשוב שהם לוהטים בזמן שבפועל הם היו קצת תמוהים מההתחלה. זה טיפשי.

2. אם נטפליקס כבר משתלטת על עוד תת ז'אנר של סרטי נישה, אפשר בבקשה לתת ליוצרים מהקהל שהסרטים האלו פונים אליו ליצור אותם?

3. אל תאמינו יותר לשום סרט שמבטיח לכם משהו גורלי או קטלני. פשוט אל. לכו תראו את "זיכרון גורלי" או משהו.