• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

״מתעמלת א'״ ו-״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״, סקירה תיעודית כפולה

25 ביוני 2020 מאת עופר ליברגל

פוסט זה מאגד שני סרטים תיעודיים שעוסקים בפשעים ו/או באנשים שנויים במחלוקת (שלא לומר, אנשים שביצעו זוועות) בארה"ב. אחד מהם עלה אתמול לנטפליקס והשני הגיע לפני כמה ימים אל שירותי ה-VOD שמקבלים תכנים מחברת HBO, כלומר זמין בארץ אצל כל ספקי התוכן פחות או יותר. לא חסרים סרטים או סדרות תיעודיות על נושאים סנסציוניים בתקופה האחרונה, ולא חסר חומר תקשורתי או אפילו קולנועי על הדמויות והפרשיות שבמרכז הסרטים בהם אדון בהמשך. אולם, לתחושתי שני הסרטים הללו מספקים ערך מוסף ייחודי וגם כבוד לחומרים בהם הם עוסקים, שני דברים שחומקים לפעמים מן היצירות המדוברות בתחום הפורח של הדוקו-פשע או פשע-אמיתי. נתחיל עם החדש מביניהם.

מתעמלת א'
Athlete A

כחובב ספורט אני יכול להעיד כי אחד מהשיאים של אולימפיאדת ריו 2016 הייתה תחרות התעמלות המכשירים של הנשים. בדגש על נבחרת ארה"ב שסיפקה לאולימפיאדה את הכוכבת הכי גדולה של הרגע, סימון ביילס, וגם שמרה על רמה גבוהה ומרהיבה לאורך כל התחרות במקצוע שתמיד יש לי ספקות לפני הצפייה בו, מסיבות שאסביר בהמשך. עד כמה שזכור לי, השידור בארץ לא הזכיר כי במקביל לפתיחת התחרויות עבר איגוד ההתעמלות האמריקאי טלטלה קלה כאשר עיתון באינדיאנפוליס (העיר בה ממוקמים משרדי הארגון) חשף מדיניות של טיוח תלונות על תקיפה מינית בידי מאמנים החברים באיגוד. גם בארה"ב עצמה הדבר היה רק הערת שוליים בדיון על ההתעמלות, אבל מספיק מתעמלות לשעבר שמו לב לידיעה והתקשרו/כתבו למערכת העיתון עם סיפורי התעללות שהן עברו בקריירה שלהן כמתעמלות מקצועיות. העיתון הופתע מכך כי השם שהחל לחזור במספר מקרים לא היה של מאמן, אלא של הרופא לארי נסאר, אדם שהיה במשך כמעט שלושה עשורים הרופא הראשי של הנבחרת האמריקאית, לצד עבודתו כרופא נבחרת ההתעמלות של אוניברסיטת מישיגן.

סרטם של ג'ון שנק ובוני כהן עוקב אחר עובדי אותו עיתון שחשף את הטיוח ב-2016 והמשיך לסקר את הפרשה ולהביא את סיפורן של הניצולות. בעיקר פעל העיתון כדי לדווח על עומק התעללות והטיוח השיטתי בארגון ההתעמלות האמריקאי, בדגש על כך שלארי נסאר הוא אולי הסמל של ההטרדות והתקיפות הבלתי פוסקות, אבל הוא ממש לא היחיד. שנק וכהן מביאים בסרט לא רק את תוצאות התחקיר, אלא גם את העבודה העיתונאית הקשה שנערמה לאורך השנים. במקביל הם גם מראיינים את הניצולות, בדגש על אלו שהיו הראשונות להיחשף וספגו בשל כך איומים, עלבונות ודרכי ביטוי נוספות של האשמת קורבן.

היוצרים בוחרים להתחיל את הסרט עם הצלבה בין אותה אולימפיאדה לבין מי שלא נבחרה להיות חלק מן המשלחת האמריקאית. זאת למרות שעזרה לנבחרת לזכות באליפות העולם שנה קודם לכן, לצד מדליית כסף בתחרות הקרב-רב האישי. לכאורה, מגי ניקולס לא נבחרה להיות בין חמש המתעמלות (או שלוש המחליפות) משום שלא חזרה באופן מלא מפציעה. אבל היא ומשפחתה מציגים בסרט סיפור שנראה אמין יותר. ניקולס ומשפחתה התלוננו על תקיפה מינית מצדו של נסאר במהלך 2015, האיגוד האמריקאי אמר למשפחה כי העביר את התלונה ל-FBI וביקש לא לצאת בפומבי עם הסיפור שכן הדבר יפגע בחקירה. חוקרת של מקרי תקיפה מינית אכן נפגשה עם המשפחה ונסאר אפילו פרש מתפקידו בנבחרת (וניסה להיבחר לתפקיד ציבורי במועצת החינוך של מישיגן). במקביל, המשפחה של ניקולס קיבלה פחות עזרה ויחס בתחרויות, האיגוד אסר על המתעמלת להופיע בפרסומת בתור חברה של סימון ביילס, והיא לא זומנה לנבחרת. זאת למרות שהתוצאה שלה במבחנים האמריקאיים הייתה מספיק טובה על מנת להעניק לה מקום לפחות כמחליפה.

דמותה של ניקולס מתחברת לדמויות של ניצולות אחרות על מנת לייצר תמונה מורכבת לא רק של התקיפות המיניות, אלא גם של האהבה לספורט. תיאור זה הוא חיוני לסרט, שכן הוא מעורר את חוסר הנחת שאני חשתי כלפי הענף מאז צפיתי בו בהתלהבות, לראשונה באולימפידה של 1996. כבר אז הזכייה של הנבחרת האמריקאית (הודות לקפיצה מנצחת שביצעה נערה פצועה) עוררה לפחות כתבה אחת אליה נחשפתי בנעוריי על שיטת האימונים הקשוחה של בני הזוג בלה ומרתה קארוי (או "קרולי" אם מבטאים את השם בדומה לאמריקאים). הם אלה שהיו אחראים על אימון הנבחרת האמריקאית מאז ערקו, עתירי הישגים, מן הנבחרת של רומניה הקומוניסטית. שיטת האימונים שלהם כללה משמעת קפדנית על סף התעללות ומעבר לה, והיא גם עיצבה את האופן בו נראה ענף התעמלות המכשירים כיום: 20 זה גיל מבוגר, 1.50 מ׳ זה גבוה, תת-תזונה הכרחית למשקל הרצוי. בענף המקביל של הגברים אין קיצוניות כזו, אגב.

בשל הידיעה על הרעבה של ספורטאיות שנחשפה בעבר, במשך כמה שנים נמנעתי מצפייה בענף, עד לנקודה בה הפיתוי היה גדול מדי. בכל זאת מדובר בספורט מותח ומרהיב לצפייה, המבטא שילוב של יצירתיות ודיוק בפרטים ברגע שמבינים את שיטת הניקוד ודרגות הקושי. יוצרי הסרט חוזרים גם להיבט זה של הענף ולפרקים, הצפייה ב"מתעמלת א'" דומה לצפייה בתהליך הכנת בשר תעשייתי, כלומר למשהו שיניע לטבעונות או להיעדר הצפייה בספורט. אבל הצילומים מן התחרויות והעדויות של הנשים על האהבה למקצוע, שנותרה גם אחרי גיל הנעורים בו התחרו ונוצלו, מראה כי יש במציאות דברים מורכבים יותר. עם זאת, הטיוח השיטתי והמאורגן של הפשעים שבוצעו על ידי יותר מרופא אחד הם דבר מטריד שלא ניתן לראות בו את החיובי והמורכב.

ההתעללות של לארי נסאר וחלק מצוות המאמנים הייתה בנשים צעירות שחלמו על הצלחה ספורטיבית. לא הייתה להן אפשרות אחרת וברוב המקרים גם לא ידע מיני. נסאר הצליח לזכות באמונן בהיותו האדם האדיב היחיד במחנה וגם משום שהמבוגרים האחראים נתנו לו ולמאמנים אחרים לפגוע בנערות ובילדות מתוך חשיבה כי על מנת לזכות בפרס היוקרתי של מדליה אולימפית לארה"ב, המחיר שווה את המטרה. כולל משטר אימונים קפדני מדי גם עבור טירונות צבאית אותו עוברות ילדות, וכולל עבודה עם עברייני מין במידה והתוצאות מושגות. המבוגר האחראי בחדר התגלה כבוגד בספורטאיות שאמורות להיות המהות שכל איגוד ההתעמלות אמור לשרת.

לא מדובר רק בנבחרת ארה"ב, אלא גם במאות ספורטאיות זוטרות יותר, כמו רייצ'ל דונהולנדר, המתלוננת הראשונה נגד נסאר שנחשפה בשמה ובפניה. היא עברה התעללות במכללת מישיגן בה התעמלה בנעוריה, למרות שידעה מראש שהיא גבוהה מדי עבור הצלחה ברמה האולימפית. זה הענף שהיא אהבה לצפות ולעסוק בו והיא נוצלה באופן שעיוות את כל המשך חייה, לפני שפרצה דרך למאות מתלוננות כלפי רופא אחד. הסרט מראה את השיטה בה עבד וכיצד יצר לעצמו מעמד שיטשטש את פשעיו לאורך שנים. אולם, הסרט גם מדגיש כי זה לא רק סיפור של תוקף אחד. ובניגוד לסדרה אודות ג'פרי אפשטיין שזמינה גם היא בנטפליקס, שנק וכהן לא רואים ערך בחזרה על עדויות דומות. הם מספקים סיפור קצבי ומותח של מאבק שלא לגמרי נגמר, אולם דומה כי הוא נמצא כעת במקום מעט טוב יותר.

Bully. Coward. Victim. The Story of Roy Cohn
רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן

עורך הדין רוי כהן הוא סוג של דמות מיתולוגית בקרב חובבי היסטוריה בארה"ב. לא הרבה אחרי גיל 20 הוא לקח חלק מרכזי במשפט הריגול של ג'וליוס ואתל רוזנברג והיה הכוח המניע בהוצאה להורג של הזוג באשמת מכירת סודות הגרעין של ארה"ב לברית המועצות. לאחר מכן הוא היה יד ימינו של הסנטור ג'וזף מקארתי בוועדת הסנאט לחקירת פעולות אנטי-אמריקאיות, שרדפו את תעשיית הבידור והעיתונות בארה"ב בחיפוש אחר קנוניה קומוניסטית, ובפועל הפעילו מערך הלשנות על אנשים שהיו חברים בעבר במפלגה הקומוניסטית, שבשנות ה-30 בארה"ב הייתה לגיטימית ופופולרית. לאחר שוועדת הסנאט זכתה לביקורת ציבורית, כהן בנה את עצמו מחדש כעורך דין פרטי שייצג הרבה מאפיונרים, ומאוחר יותר אנשי עסקים ותקשורת שהחלו לצבור כוח בשנות השבעים – רופרט מרדוק ודונלד טראמפ. כהן גם נפטר ממחלת איידס בעודו ממשיך להכחיש את היותו הומוסקסואל, אף על פי שכבר בשנות החמישים ניסה להפעיל פרוטקציות בצבא עבור תנאי שירות טובים יותר לבני זוגו, מה שהוביל לרמיזות ישירות כלפיו בשימוע פומבי.

דמותו של כהן שבה לתודעה אחת לכמה שנים, בין היתר בגלל היותה מרכזית במחזה הארוך של טוני קושנר "מלאכים באמריקה". בעיבוד הטלוויזני הנהדר של מייק ניקולס מתחילת האלף, גילם את כהן אל פאצ'ינו. בשנים האחרונות שמו עלה בגלל הבחירה בדונלד טראמפ לנשיאות ארה״ב, שכן כהן קשור לפרשות שחיתות מוקדמות בהן, לכאורה, הנשיא כיום שיתף פעולה עם המאפיה. לכן, אשתקד הסתובבו בפסטיבלי קולנוע שני סרטים אודות האיש. פרט לסרט שעלה כעת אצל HBO, סרטו של מאט טיירנאור "איפה רוי כהן?" סיפר את הביוגרפיה של האיש. כשבאתי לצפות ב"רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן" שאלתי את עצמי איזה נופך ייחודי הבמאית אייוי מירופול תביא לסיפור.

התשובה לכך מצויה כבר בשוט הראשון בסרט. הבמאית מביאה את עצמה, בתור ילדה קטנה, מדברת על סבא וסבתא ג'וליוס ואתל רוזנברג, בעוד אביה ודודה מנסים לשכנע את הציבור לחשוף מחדש את תיקי המשפט בטענה כי ההורים היו זכאים. האב והדוד לקחו לעצמם את שמו של האב שאימץ אותם אחרי ההוצאה להורג של ההורים הביולוגיים – אייבל מירופול, מורה וכותב שירים שחיבר את השיר Strange Fruit המתאר לינץ' באפרו-אמריקאים ושב להיות מוזכר בימים אלו. הבמאית כבר עסקה בגורל של סביה בסרט "יורשת של הוצאה להורג", בו הציגה את מה שנחשף לאורך השנים: ג'וליוס העביר מידע לברית המועצות, אבל כנראה לא מידע הקשור לגרעין, בעוד אתל אשמה רק בידיעה על כך כי בעלה ואחיה עוסקים בריגול. רוי כהן דחף להעמדה למשפט ובהוצאה להורג גם של אתל במחשבה כי הדבר יפעיל על ג'וליוס לחץ להלשין על מרגלים נוספים, בהם אלו שהעבירו את סודות הגרעין. אך בני הזוג המשיכו לשתוק. היוצרת יודעת כי העמדה שלה בתור ילדה התגלה כלא-נכונה לחלוטין, אולם יש לה ולאביה יסוד סביר להניח כי העונש חמור בהרבה מן הפשע, בטח במקרה של אתל.

גם כותרת הסרט לקוחה מן החיים האישיים של הבמאית ושל אביה. בסוף שנות השמונים הם נסעו לוושינגטון על מנת לראות את שמיכת הטלאים שהנציחה את שמות קורבנות מגפת האיידס. באופן מקרי לחלוטין, השם הראשון בו הם נתקלו היה שמו של כהן, עם הכיתוב "בריון. פחדן. קורבן." זו הייתה עבורם תזכורת לכאבי העבר וגם לכך כי המגפה לא מפלה, פוגעת גם באויבים שלהם ובאדם שרוב הקהילה הליברית בארה"ב ראתה בו אויב במשך שנים. הסרט מנסה לנתח את שלושת הצדדים של כהן הבאים לידי ביטוי במילים אלו: אדם שרדף אחרי אנשים אחרים באכזריות, אדם שפחד לחשוף מידע על חייו האישיים והתבטא באופן קיצוני נגד מיעוטים שהוא היה חלק מהם (יהודים והומוסקסואלים), וגם קורבן של המחלה שבשנותיו האחרונות, כך לטענת הסרט ,ננטש גם על ידי האנשים אותם הציל בעבר ושאת הקריירה שלהם עיצב. הסיפור האישי מאפשר לבמאית לגעת ישירות רק בחלק הראשון מבין שלושת הדברים.

בחלק השני היא מנסה לגעת בדרכים המסורתיות של הקולנוע התיעודי: קטעי ארכיון, ראיונות עם אנשים שהכירו/הושפעו מכהן, וגם קלטות של ראיון עם כהן עצמו, שנערך עבור מגזין פלייבוי בשנת 1980 בה היה בשיאו אך גם החלה המפלה שלו. הדמות של כהן בסרט מצטיירת כאדם פרנואיד ורדוף רגשות אשמה. תחושות אלו גרמו לו לא רק להגן על פושעים, אלא גם להיות פושע בעצמו על ידי ויתור על חשבון בנק, מה שאיפשר לו להלבין כספים ולהעלים מס בהיקפים גדולים. היותו קורבן קשורה לפי כך גם בהיותו בריון. על מנת להגן על החלקים הסודים בחייו, הן חיי המין והן החיים הפיננסיים, הוא פעל תמיד במצב התקפי. אבל כמה מן הדוברים בסרט טוענים כי גם זה לא מספר את כל הסיפור. מירופול מספרת מחדש את הסיפור הזה על מנת להזכיר את הסכנות שבשנאה ובאנוכיות, אולם דומה כי היא סבורה שאינה יכולה לפתור לגמרי את השאלות אותן היא מציבה. או שאולי ראוי שלא לפתור אותם. הדבר לא נאמר לגנות הסרט שכן חוסר הפענוח הזה מציג את כהן לא רק כמפלצת, אלא כאדם מורכב. ואנשים מורכבים יכולים לעשות נזקים גם בימינו ובעתיד.

הסרט לא שומר על רמה אחידה לכל אורכו. זה קורה בגלל שלא על כל השלבים בחייו של כהן יש ליוצרת את אותה כמות מידע וגם בגלל הרצון של הקולנוע בימינו להאשים את דונלד טראמפ בצורה ישירה, מה שמעניק לו יותר כוח בסיפורים בהם לתחושתי היה דמות משנית. הדבר הופך את הסרט להטפה פוליטית, או לסרט בו השמאל מצדיע לעצמו על עליונות מוסרית. אולם, הדמות של כהן יותר מרתקת מדמות של איש ימין צבוע – אביו היה חבר המפלגה הדמוקרטית ובשלבים שונים בחייו (ובסרט) כהן טוען כי גם הוא תומך של המפלגה השמאלנית יותר, למרות שבסופו של דבר התחבר עם דמויות בכירות בעולם השמרני. המורכבות בדמות זו גרמה לטוני קושנר לתאר ב"מלאכים באמריקה" לא רק את האכזריות של כהן, אלא גם את ייסורי המצפון שלו, באמצעות הנוכחות של רוחה של אתל רוזנברג. הסרט הזה מספק הזדמנות להכיר חלק מן הרקע לחידה.

תגובות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.