פסטיבל We Are One ביוטיוב: דיווח של אורון

כמו כל שוחרי ושוחרות הקולנוע, ששמחו בתחילה למשמע ההודעה על עצם קיומו של פסטיבל קולנוע גלובלי, גם אני התאכזבתי במבט ראשון מן התוכניה כשזו הגיעה לבסוף. הובטח לנו שיתוף פעולה בין גדולי הפסטיבלים, זמין לכל ובחינם, אך בפועל היה קשה למצוא סרטים בולטים או מרגשים כמו בפסטיבל רגיל. שאבתי מכך גם עידוד, כי אין ספק שלפחות חלק מהעולם עדיין לא מוכן להמיר את החוויה הקולנועית בצפייה ביתית, אבל גם שקלתי לוותר על התנסות בדבר החדש הזה שנקרא We Are One והגיח אל חיינו בסוף השבוע. בעידודו של עופר, שעל החוויות שלו מהיומיים הראשונים אפשר לקרוא בדיווח הקודם, ניסיתי להעמיד פנים שזה פסטיבל קולנוע אמיתי. כזה שבו אני סומך על האוצרוּת ולכן נותן לתוכניה להוביל אל הלא נודע. היה לזה יתרון וגם חסרון.

היתרון הוא שראיתי כמה וכמה סרטים שבהחלט לא הייתי מגיע אליהם בלי הפסטיבל הזה. על רובם אכתוב כאן והם ימשיכו להיות זמינים בערוץ היוטיוב ובאתר הפסטיבל בהמשך השבוע. החסרון הם החוקים הלא תמיד ברורים של הפסטיבל, שגרמו לכך כי שני סרטים באורך מלא שרציתי לכתוב עליהם, ״Ricky Powell: The Individualist״ הדוקומנטרי על צלם הרחוב הניו-יורקר וקומדיה הודית בשם ״Eeb Allay Ooo״ על צעיר הנשכר לגרש קופים למחייתו – שניהם כבר לא זמינים בשירות. הראשון היה הקרנה חד-פעמית והשני נעלם 24 שעות אחרי בכורתו. גם אנחנו בסריטה עדיין לומדים תוך כדי תנועה את הפסטיבל הזה. שני דברים שכן פוצחו אני יכול לחלוק.

הראשון הוא שהפסטיבל לא סתם עובד כמו אירוע קולנוע רגיל, עם הקרנות בכורה בשעה מסויימת (לפי שעון ניו יורק שכן היוזמה היא של פסטיבל טרייבקה), אלא גם בשיטת אולמות וירטואליים או רצועות הקרנה. יוטיוב יידע לנגן את הסרט הבא בבכורה של אותו יום, או לעבור אחרי הצפייה לסשן שאלות ותשובות עם היוצרים, במידה וזה מתרחש. כך שלכאורה עדיף לעלות על הגל עם סרט שמעניין אתכם והבא כבר יתנגן אוטומטית אחריו. עם סרטים קצרים זה עובד יופי, מה גם שהפסטיבל מכיל לא מעט אוספים ייעודיים שעל שלושה מהם אכתוב בהמשך. בכל אחד משלושת ימי הפסטיבל עד כה הוקרן מקבץ של סרטים קצרים נבחרים מכל מיני מקומות בעולם, ובכולם הסתתרה לפחות פנינה אחת.

לפני כן, הדבר השני שרציתי לחלוק הוא שבעיניי הכי שיחוק בינתיים היו כיתות האמן. פסטיבל ירושלים הפיק אחת עם נדב לפיד, שעונה על שאלותיה של רומי אבולעפיה, ומשוחח עימה (באנגלית כמובן) על המרכיבים האישיים בקולנוע שלו, הזהות הישראלית לצד ההכרה שהוא מקבל בצרפת ובשאר העולם, הסרט הבא שלו בפרט ועתיד הקולנוע הנראה לעין בכלל. שום שיחה שראיתי לא דמתה לקודמתה, ובאתר אפשר לראות את כל אלה שהוקרנו בימים הראשונים: אחת קצרה עם ג׳קי צ׳אן, ארוכה למדי עם גיירמו דל טורו, וגם דאבלים כמו קלייר דני בשיחה עם אוליבייה אסייאס, או טסה תומפסון עם ג׳יין קמפיון. השמות הגדולים אפילו יותר עוד לפנינו וכמו שעופר ציין אתמול – סרטים חדשים שלהם לא יוקרנו. לכן אני מציע לעקוב אחרי מה שנקרא באתר ״פאנלים״, שם מרוכזות כל השיחות עם אנשי ונשות הקולנוע. אין להן חשיבות אקטואלית אז ממש לא חייבים להצטרף לשעת שידור הבכורה שלהן. ונעבור לסרטים שראיתי.

יוצרים בריטיים חדשים – תוכנית הקצרים של ה-BFI

Over

המקבץ הראשון בו צפיתי מכיל שלושה סרטים מפסטיבל לונדון, ואורכו הכולל הוא פחות מחצי שעה. עם זאת, ארחיב על הסרט שלכד את תשומת ליבי ועל האחרים ארפרף. זאת הטקטיקה הנכונה בעיניי היות ובניגוד לפסטיבל קולנוע של ממש, בזה הנוכחי אין חובה לראות את כל המקבץ כדי להגיע לסרטים המוצלחים. הכי פחות חיבבתי את ״Masterpiece״ של ראניאררו מאפפונו, יצירה עם שם אירוני למדי, על ארבעה חברים שמגיעים לחזות באמנות המהוללת של חברם אבל מתקשים למצוא את המילים. אני לא תמיד מבין את הצורך ללעוג לאמנות, אפילו מודרנית, אבל אם כבר – אז שיהיה מצחיק, לא מייבש. אחריו הגיע הסרט בעל השם המתעתע ״Vertical Shapes In a Horizontal Landscape״, פרויקט נסיוני של מארק ג׳נקין, שהותיר אותי די אדיש אל מול התרגיל של חיבור וניתוק פסקול ותמונה. אבל שניהם לפחות היו נחמדים מספיק בשביל לארוך דקות ספורות ולא להתיש למוות.

הסרט המצטיין של המקבץ, ואולי גם של כלל המקבצים שראיתי, נקרא ״Over״. הבמאי יורן ת׳רלפול שבה אותי כבר בשוט הראשון והרחב, עם תנועת מצלמה רבת רושם המשקיפה על מה שנראה כמו רחוב סתמי וריק בפאתי לונדון. בסדרה של לונג שוטים שכאלה, דינמיים או סטטיים, בונה אט-אט הסרט את הנראטיב הטרגי שלו. הסאונד תואם את הצילום ולכן כששתי דמויות מרוחקות מחליפות מילים, לא בטוח שתשמעו הכל – וזה רק גורם לצופה להתחדד ולהישען קדימה. ככל שהסרט מתקדם נדמה שהוא מתרחק מסנסציוניות, כפי שברור שמשהו מחריד התרחש ברחוב השליו. בזמן שהמוח שלי רץ כמו אוגר על גלגל בניסיון לנחש מה קרה פה, הסרט המשיך לפזר את שביל הפירורים, שכמובן הוביל לשאלות חדשות על המתרחש. אומר רק שמי שחושש מסרטי תעלומה נטולי פתרון לא צריך לפחד, שכן הסרט נתן לי הרבה יותר ממה שרציתי לדעת, כעונש על סקרנותי. ההובלה את הקהל בנתיב זה והבחירה על מה להסתכל וממה להעלים עין, הכל סוג של אמירה בפני עצמה כפי שמתגלה לבסוף, מה שרק גרם לי להעריך את היצירה עוד יותר. שמחתי לגלות שהיה מועמד לבאפט״א ב-2015 ושקיימים סרטים קצרים נוספים של היוצר.

מקבץ אנימציה מפסטיבל Annecy

The Procession

לפסטיבל האנימציה של אנסי יש עוד תוכנית קצרים, המיועדת לכל המשפחה, בה לא צפיתי. במקבץ שכן ראיתי יש שישה סרטים ואורכו קצת מעל 50 דקות, חלקם ממש לא לילדים. כמו קודם, נתחיל ברפרוף. ״The Battle of San Romano״ הוא תרגיל אנימציה קצר ומבריק, המפרק לגורמים ציור באותו שם מאת פאולו אוצ'לו וגם מבצע מחווה צנטרפוגלית לראשית הקולנוע של אדוארד מייברידג' וסוסיו הדוהרים. ״Black Barbie״, על זכרונותיה של אישה שחורה מימי ילדותה ויחסיה עם צבע עורה, נפל אצלי איפשהו בין מעצים לילדותי. ״Dew Line״ הוא אולי הדבר היחיד במקבץ שאני ממליץ לדלג עליו, כי חוויתי אותו כמבוי סתום. אנימציית הצורות הכאילו פסיכדלית התישה אותי, אבל לא כמו לקרוא את התקציר שלכאורה מבאר את היצירה ובפועל הופך אותה לכשלון עבורי.

בתוך המקבץ יש גם סרט אחד שהוא קומפילציה, כלומר בעצם הרבה יותר סרטים ממה שהובטח. מיזם ״The One-Minute Memoir״ מורכב למעשה מ-11 סרטונים בני כדקה, מאת מספר זהה של יוצרים ויוצרות. כולם נתבקשו להנפיש זיכרון, ואני מודה שהשינויים הקיצוניים בין הסגנונות והסיפורים בהפרשי זמן קצרצרים לא היטיב עימי. יש כאן שמות גדולים דוגמת ביל פלימפטון, וכמה עבודות מרהיבות לצד מספר סתמיות, אבל קחו בחשבון שזה כמו לראות מקבץ מזורז של סרטים קצרים באמצע שאתם צופים ואתן צופות באחד כזה ממילא.

החביב עליי מבין הסרטים שבחרו כל אנשי אנסי (סליחה) נקרא ״The Procession״ ומגיע מקנדה. היוצרים הם פסקל בלאנשט ורודולף סן-ז׳לה, שאת עבודותיהם גיגלתי מיד אחרי הצפייה. משהו בסגנון הוויזואלי תפס אותי ולא הרפה. הסרט משתמש במעט מאוד צבעים (שחור, לבן ומלא גוונים של ורוד) ואינסוף סטייל כדי להפגיש בין אישה שנהרגה ובעלה. הקריינות שלה מעבר לקבר מלווה את ההתרחשויות בעודה צופה יחד איתנו בבן הזוג שלה שנותר מאחור, כשנלמד על נסיבות מותה המוקדם ועל המערך המשפחתי. יש בסרט משהו מלודרמטי, או אולי אפילו תיאטרלי, כמו טרגדיה הוליוודית קלאסית על אהבה גדולה מהחיים, אבל עם שיק צרפתי של עשן סיגריה מסתלסל. הכל בזמן שהסרט לא מפסיק להפנט וגם להנחית מהלומות עדינות על הקהל.

המקבץ מסתיים בסרט הכי מאתגר, וגם אולי הכי מעניין, גם אם היה בו משהו לא מהודק בעיניי. שלא לומר, משולח רסן. הוא נקרא ״Shannon Amen״ ומביא לחיים את הקונפליקט הפנימי של האמנית והמוזיקאית שאנון ג׳יימסון. הציורים והשירים שלה נעזרים בבימוי ובאנימציה של כריס דיינטי, כדי להמחיש כיצד הגיבורה נקרעת בין אמונתה ומיניותה. ליתר דיוק, כיצד הרגישה שנאלצה לבחור בין אהבתה לנשים לבין אהבתה לאלוהים. זה סרט לא קל לצפייה וכאמור גם מפוזר – חלקים ממנו הם קטעי וידאו ולא אנימציה, וגם סגנונות ההנפשה נעים בין ציורים פשוטים ומקושקשים לסטופ-מושן מרהיב עם פסלי קרח. זו ממש צלילה פנימה אל נפש מסוכסכת אך יצירתית ומעין הזמנה להכיר באופן פומבי אמנית בשיא התענית הפרטית שלה.

סרטים קצרים מפסטיבל טרייבקה 2020

Egg

היות והפסטיבל שאירגן את הכל הוא זה של טרייבקה חשבתי שכדאי לבדוק גם את מקבץ הקצרים שלו. מה גם שחלק מהם אפילו ראיתי, שכן הפסטיבל התקיים אף הוא במתכונת אונליין לפני כחודש, ואולי חשתי צורך להשלים את יתר הסרטים שנבחרו. לצערי יצא שזוהי התוכנית הממושכת ביותר מבין אלה שראיתי, כמעט שעה וחצי, אבל האחרונה מבחינת איכות. מבין שבעת הסרטים שמרכיבים אותה, רק אחד התחבב עליי וכל השאר נעו בין ״נחמד מאוד״ ל״אבל למה?!״. זה כולל גם שניים מהזוכים של הפסטיבל, אז נתחיל דווקא איתם ומשם אנסה לכתוב בצמדים.

הזוכה בפרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר של טרייבקה השנה הוא ״No More Wings״ של אייברהם אדיימי. הכינו את האוזניים למבטא וסלנג של דרום לונדון ובואו לבלות ארוחת איחוד בין שני חברים ותיקים. הם נפגשים במזללת המזון המהיר של ילדותם, בשעה שאחד מהם עוזב את השכונה עקב הצלחה בחיים. פלאשבקים לימים הראשונים שלהם במקום משולבים בעלילה, שהיא למעשה סצנת שיחה אחת שמחזיקה יפה 10 דקות ומספרת על חיים שלמים. אלא שמלבד הרגישות והדיוק לא מצאתי כאן עניין רב או עוצמה סוחפת. סרט נוסף מן המקבץ יכול להוות מעין צפייה משלימה. ״When I Write It״ מתרחש אמנם באוקלנד שבארה״ב, אבל רובו מבוסס שיחה ואינטרקציה של צעיר וצעירה התוהים על המשך חייהם בשכונה המשתנה לנגד עיניהם. במקרה זה, הסרט של ניקו אופר ושאנון סיינט אובין מתמקד בנער ובנערה כאמנים צעירים, שלכאורה כבר מצאו את קולם אבל עדיין מחפשים דרכי הבעה ובעיקר קהל. זה יישמע לא הוגן, אבל רבע השעה שלו הייתה ארוכה מדי וההתעקשות שלו לסמן וי על כל נושא אופנתי בימינו, בזמן שהכל כאילו קז׳ואל, בהחלט לא עזרה.

זוכה נוסף בפרס בטרייבקה הוא ״Cru – Raw״, דרמה דוברת צרפתית מאוניברסיטת ציריך. הבמאי דייויד אוש מפליא להכניס את הצופה אל תוך מטבח סואן, ממחיש היטב את הכאוס ואת הרעיון המרכזי לפיו שפים וטבחים מקיזים דם, לעתים מילולית, בשביל כל מנה וסועד. אך הדרמה האנושית ובניית הדמויות, במיוחד הדמות הראשית של העובדת החדשה שרוצה להרשים, נופלות לנוסחתיות מסויימת ולוקות בחסר. עוד שפה שאינה אנגלית אפשר היה לשמוע במקבץ זה בסרט ״TOTO״, שבמרכזה קשישה איטלקיה החיה באמריקה. היא מקבלת רובוט שאמור לארח לה לחברה, אבל כשהנכדה שלה מגיעה לביקור מתנגשות המסורת והקידמה. סרטו של מרקו בלדונדו, שליהק לתפקיד הראשי את סבתו, מנסה להיות גם דרמת מד״ב וגם קומדיה מחממת לב, ולדעתי לא מצליח בשום אספקט. ההקפדה על פרטים, כמו הסנדלים של הגיבורה או שלט הטלוויזיה החבוש בדבק, רק כמעט מחפים על התסריט המרושל והבימוי המצועצע.

להברקה של המקבץ קוראים ״Egg״ ולדעתי אפשר לראות רק אותו, למרות שהוא ממש לא לכל אחד. זה מתחיל עם בחור ובחורה שסועדים יחדיו, אלא שהיא לא מספיקה להשלים את הביס הנכסף אל הפה בזמן כיוון שהיא חולקת דברים עם בן זוגה (לדעתי מגיעות לי עשר נקודות על שלא כתבתי ״אכילת ראש״, אבל הנה כתבתי אז נוריד אותן). בייאושו, החבוב מתחיל לדמיין את המסע שעבר על הביצה ממנה עשויה החביתה של חבובתו עד שהגיעה לצלחת. ובואו נגיד שזה אולי מתחיל עם חוואי ותרנגולת, אבל הופך בדרך לסרט אקשן משולב עם אפוס הרפתקאות קומי מופרך ומהנה. בעיניי הסרט לא רק נותן משמעות חדשה למושג farm to table אלא גם עובד יפה עם קלישאות קולנועיות של הז׳אנרים מהם הוא עושה סלט ביצים. הבמאי מייקל ג׳יי גולדברג אמנם עבד בתקציב מוגבל כפי הנראה, אבל ברעיונות וטוויסטים משוגעים הוא לא חסך. דוגמה לאיך עושים את זה לא נכון אפשר לראות בסרט ״The Light Side״ מאותו מקבץ, שמדמיין חיים של סית׳ בגמלאות בעולמנו שלנו. מעבר לכך שאני לא מבין איך מעריץ של מלחמת הכוכבים פיספס את המשפט ״לפני הרבה מאוד זמן בגלקסיה רחוקה רחוקה״ כשבחר למקם את העלילה בימינו, אני לא ממש בטוח שלבמאי ריאן איבנר את הזכות לריפאוף שכזה אלא אם מדובר בפארודיה. ומצחיק זה לא, נדמה לי שזה אחד מהכללים.

לסיום, הנה מקרה משונה מאוד של טעות בזיהוי מצידי. אבל אני לוקח רק חצי מהאשמה ותולה את היתר בסרט ״Motorcycle Drive By״ וביוצר דייויד ווקסלר. בעצם, גם יוטיוב קצת אשם כי בחר לנגן את הסרט עם אפקט מתיחה מוזר, שרק אחרי כמה שניות הבנתי שאינו בחירה אמנותית. השחור-לבן דווקא דווקא נשאר ובמשך כמה דקות ניסיתי להבין במה אני צופה: להקה מאחורי הקלעים, ראיונות קצרים עם מומחי מוזיקה משבחים, מעריצים שמספרים בהתרגשות על אהבתם. אוקיי, אבל כשמוזיקה מתחילה להתנגן ומתגלה שהלהקה המדוברת די גרועה, תהיתי אם עובדים עליי. בהמשך, כשהסולן ושותפיו לא הפסיקו לפלוט קלישאות וחלק מהסצנות התמלאו פאתוס, הבנתי שזה כנראה מוקיומנטרי. בשלב מסויים כל-כך השתעממתי עד כי הייתי חייב לגגל רגע ולבדוק האם זו להקה אמיתית. אז מסתבר שכן, יש כזה דבר Third Eye Blind והם מנגנים את השיר המגוחך ששמו כשם הסרט כבר שלושה עשורים. לא נותר לי אלא להתנצל בפני מעריצי ומעריצות הלהקה הלא פיקטיבית הזו, ולהודות שהסרט הזה הוא דוקומנטרי – אבל מיועד אך ורק להם ולהן.