25 שנה ל"השנאה" של מתייה קסוביץ' – פוסט אורח מאת אדם סנדרסון

ב-1995, בספרייה של עירוני א', יונתן ליפשיץ (אף מחודד, עיניים כחולות. פשוט דמיינו את ריאן גוסלינג) סיפר לי על סרט צרפתי חדש: "כותבים שזו תשובה צרפתית ל'עשה את הדבר הנכון'", יונתן אמר, "בוא נלך".
הלכנו לראות אותו בקולנוע של מגדל האופרה. מה שראינו באותו חדר חשוך, הדהד שנים לתוך חיינו הקצת יותר בוגרים.

החברות עם יונתן המשיכה אחרי מגמת הקולנוע בתיכון. היינו גם שותפים לדירה ובנוסף עשינו מוזיקה בהרכב היפ הופ. במבט לאחור אני מבין שאותו הסרט שראינו במגדל האופרה, "השנאה" (La Haine) לכד את הטעם שלנו ואת האופן בו הסתכלנו על החיים. כאילו מישהו טפטף טיפות השראה בכוסות הקולה שלנו באותה הקרנה.
לכן על אף המשקל פוליטי והחברתי שיש לסרט הזה, מבחינתי זה סרט על חברות. על תחושה שיש לך בתקופה קצרה בחיים רגע לפני שאתה לוקח את ההחלטות "החשובות" של המשך חייך. הרגע הזה שחברים הם כל עולמך. הרגע שאתה מלא באדרנלין של חופש, עצמאות.

ממש החודש, הסרט חוגג 25 שנה לבכורתו בצרפת (הפרימיירה הייתה בפסטיבל קאן של 1995) ואני מציע לכולם לבוא ליום הולדת. מי שלא ראה שיראה, מי שראה שיראה עוד פעם (לא נס ליחו).
הפרמיס של הסרט, למי שלא מכיר, נשמע כמו התחלה של בדיחה משנות השמונים – שלושה בחורים, ערבי, יהודי ושחור (עד לפה הבדיחה), מסתובבים במהלך יום שלם ואינטנסיבי בפרברי פריז, באזורים הקשים. השיכונים שסביבם סוגרים עליהם, ממש כמו בית כלא, הם לא מרגישים אהובים ולא יודעים איך לצאת מהמקום הזה שאליו נולדו ובו כנראה גם ימותו. אין להם עבודה ולא נראה שמישהו מחכה להם איפשהו, הם אזרחים סוג ב' בשכונה סוג ז'.
למרבה הציניות, בכל מקום מתנוססים פוסטרים שמכריזים "העתיד שלך", פוסטרים שעיוורים למצבם הקיומי. המשטרה מרחרחת ונטפלת אליהם, רואה בהם מזיקים שצריך להדביר. הפגנות פורצות, מכוניות נשרפות ובקבוקי תבערה מתפוצצים. ומעל הכל – אחד מחבריהם הקרובים מאושפז במצב קשה בבית חולים אחרי שנורה על ידי שוטר. הם לא יודעים מה לעשות עם הרגש הזה שאוכל אותם מבפנים, הם עומדים להתפוצץ. עד ש… וינס, הבחור היהודי, חושף אקדח שגנב מאחד השוטרים בהפגנה ופתאום נראה שישנה גאולה אי שם באופק. שיש לאן להוציא את כל השנאה הזאת.

ונסן קאסל (בתפקיד וינס), שמוכר מ"בלתי הפיך", "ברבור שחור" ו"אושן 12", פרץ פה החוצה. איך הוא זז וכמה שהוא מחטט באף. הוא מכה בך. יותר נכון – סוטר לך במעין וולגריות ילדית, שקשה לעמוד בפניה. כמו אצל דה נירו, הוא מוצף בחוסר בטחון. אתה מרגיש שהוא לא באמת מסוגל להיות הגנגסטר שהוא רוצה להיות, ויותר מתגונן מאשר תוקף.
סעיד תחמאויי (בתפקיד סעיד) הוא הג'ו פשי של החבורה. לאורך הסרט, האנרגיה הקומית והרצון שלו להתבלט כזיין מול חבריו, וגם המתח המרומז שלו מול אחיו הגדול שיותר התבסס בשכונה, יוצרים דמות שנכנסת ללב.
הוברט קונדה (בתפקיד, רול תופים…. הוברט) הוא היחיד מבין השלושה שרוצה לברוח מהמקום הזה. הוברט, מתאגרף בתחילת דרכו, גופו גדול ומנופח, הוא הדמות הכי עדינה מבין השלושה וזאת שמנסה להאיר את הדרך. הוא זה ששואף לטוב וזה שחוזר ואומר את המנטרה "שנאה מובילה לשנאה". כל הסובבים אותו אדישים לכאב. ומשאירים אותו במקום נאיבי וחסר אונים.
על אף האלימות השולטת בהם, הסרט מתבונן באהבה על שלושת החברים. דמויותיהם של וינס, סעיד והוברט לעולם לא חוצות את הקו ונהפכות למפלצות, הן תמיד מטיילות על שפת הבריכה, יורקות על השוטרים אבל בורחות כשהם באים לתפוס אותם. זה סרט של שלושה גיבורים ראשיים. אין פה דירוג. הם כמו שחקן אחד תלת ראשי. שלושתם יחד האייקונים של הסרט.

מתייה קסוביץ', שביים וכתב (זהו סרטו השני) והשחקנים, גרו לתקופה של חודשיים בשאנטלו לה וין, השכונה בה צולם הסרט. הם ספגו את האווירה ואת המקום. התעוררו בבוקר, דיברו עם המקומיים, קנו אוכל, עשו ספורט. התוצאה ניכרת בכל פריים בסרט. השחקנים הם חלק מהסביבה. הם כמו המדרכה. הם כמו מגרשי המשחקים הנטושים. הטבעיות הזו נראית מאולתרת לרגעים (למרות שהיא ממש לא) והיא אחת הסיבות שהסרט כל כך מושך אותך פנימה. כשרואים צילומים שלהם מאחורי הקלעים, אגב, קסוביץ' נראה שווה אליהם, אחד מהחבר'ה. כאילו במקרה בחר להיות זה שמביים. הוא גם לקח לעצמו תפקיד קטן בסרט.
25 שנה אחרי והבימוי נשאר מרהיב. שום בחירה של קסוביץ' לא מביכה. It’s like butter, baby . הכל עומד במבחן הזמן.
הציפייה הטבעית היא שבמאי צרפתי יושפע בעיקר ממאסטרים מקומיים כמו ברסון או גודאר, אבל קסוביץ' הוא מעריץ של סקורסזה, ספילברג וספייק לי. השאיפה שלו הייתה לשחזר את ההתרגשות שחווה מהסרטים שלהם. האנרגיה הזו, האמריקאית, שכל הזמן שומרת על תנועה וקצב, היא גם אחד הדברים שמותירים את הסרט קולח לאורכו ומה שמעמיד אותו בקו אחד עם "רחובות זועמים" או "עשה את הדבר הנכון".

הגל הצרפתי החדש-חדש של שנות השמונים והתשעים (לאוס קראקס, ז'אן ז'אק ביינקס ולוק בסון), היה פשוט אדיר והביא אתו רומנטיקה ותשוקה עצומה לקולנוע. מבחינתי, גם קסוביץ' הוא חלק מהגל הזה, אמנם רק לסרט אחד, ואמנם ממש בסוף הגל, אבל "השנאה" ללא ספק מתחבר לרוח הקולנועית שנשבה אז בצרפת. מאז "השנאה" אני לא זוכר סרט קולנוע חברתי פוליטי שמצולם באופן כזה מרהיב ופיוטי. בתת הז'אנר הזה, רוב הסרטים שנעשו אחריו מצולמים במצלמת כתף ושומרים על תחושה דוקומנטרית היפר-ריאליסטית, שמתרחקת כמה שניתן מריחוף ומציוריות. ב"השנאה" המצלמה היא עוד דמות. מה שהמצלמה עושה שם זה באמת ריקוד. שוטים ארוכים, מסתלסלים ומרתקים, שבהם אתה ממש מרגיש את עצמך פוסע עם השלישייה ברחובות העיר. חולף איתם מתחת לבניינים האפורים והקשים, שומע אופנועים כבדים חולפים ברקע, מריח את המקום.

הצילום של פייר איים ("פוליס") יוצר תחושה של מעשייה. בתוך האינטנסיביות האורבנית והמחנק שסוגר על החברים יש עדיין רגעי קסם. לפעמים אפילו סוריאליסטיים. כמו הרגע שבו וינס חושב שהוא רואה פרה משוטטת בין הבתים. רק הוא רואה אותה וזה נשאר כסוד בינינו, בין וינס והקהל. זה מזכיר לי פעם שיונתן אמר "כל פעם שהסתכלתי היום בשעון השעה הייתה כפולה – 11:11 16:16 18:18, נראה לי שזה איזה סימן או משהו". לי זה כמובן נשמע כמו שטויות. אבל זה מה שיונתן ראה. היו פעמים שהייתי מוצא את יונתן שכוב על הספה בסלון דירתנו בפלורנטין, מתבונן בתקרה שעות ארוכות. לעתים קרובות הרגיש חוסר משמעות בחיים ורגעים קטנים כמו השעות הכפולות נטעו בו בטחון, שאולי יש איזו יד מכוונת בתוך הקיום המעורפל שמסביבו.

אי אפשר לדבר על הסרט הזה מבלי להתייחס למוזיקה שבו. בעיניי, "השנאה" הוא סרט ההיפ הופ הכי גדול שנעשה אי פעם. מהנושא של הסרט, דרך אווירת Fuck the Police ועד, כמובן, לפסקול שלו. היינו חורשים את האלבום שנוצר בהשראת הסרט, "Musiques Inspirées Du Film La Haine" (ממליץ לשים את היד על האלבום הזה, ראפ צרפתי נדיר).
יש רגע בסרט בו הקולנוע והמוזיקה מזדקקים לשוט אחד מיתולוגי. די.ג'יי. מנגן מחלון דירתו הפתוח לרחוב, ממקסס את "Krs One" עם אדית פיאף. ההיפ הופ מתפזר באוויר השכונה והמצלמה מרחפת החוצה (בשוט הרחפן הראשון שאני זוכר בקולנוע), יוצאת מחלון דירתו של הדי.ג'יי. וחולפת מעל לחצר העגולה שבין הבניינים. הבאסים והתופים מהדהדים וצובעים את המקום. לרגע קטן אפשר לשכוח מכל החרא שמסביב.
הסרט מזכיר לנו שמוזיקה היא גלגל הצלה, במיוחד בגיל הזה. במיוחד לבחורים האלה. אם יש איזה דמיון בין חבריי לבין הבחורים ב"השנאה" אז זה ללא ספק האהבה להיפ הופ והתלות בו. אמנם אנחנו רחוקים מאוד מהעולם אליו נולדו גיבורי הסרט, ומיותר לציין שהיינו ונשארנו (אני מאמין) ילדים טובים, אבל היפ הופ היה סוג של פילטר לחיים, אסקפיזם בסיסי להתמודדות עם המציאות. להבדיל מקולנוע, שכולו תכנון וסבלנות, במוזיקה יש משהו יצרי וספונטני, באופן שבו אפשר ישר לג'מג'ם או פשוט להאזין לה. פעם אחת נפל ליונתן ולי החשמל בדירה וכל מה שאני זוכר זה את שנינו מחפשים את השקע היחידי שעדיין עובד כדי שנוכל להמשיך לשמוע מוזיקה בחושך. זו הייתה היוזמה הראשונה שלנו לפני שהזמנו חשמלאי.

אז לאן המשיך מתייה קסוביץ'? מאז הוא אמנם לא עשה סרטים ברמה של "השנאה", אבל הוא כן הגשים חלומות גדולים כשביים סרטים עתירי תקציב בהוליווד כמו "גוטיקה" ו"Babylon A.D". כמו אותם הסרטים עליהם גדל. מה שיותר מפתיע היא העובדה שהתפתח להיות אחד השחקנים הצרפתים היותר בולטים בקולנוע הצרפתי והבינלאומי ("אמלי", "מינכן"). זו הייתה חתיכת פנייה מפתיעה והפילמוגרפיה שלו כשחקן היא מדהימה.
ומה עם יונתן ליפשיץ? הוא חזר בתשובה. אחרי תקופה ארוכה של חוסר סיפוק הוא קם יום אחד, עזב הכל ועבר לישיבה בירושלים. הוא היה אז בן 28. באותו גיל כמו שקסוביץ' היה כשביים את "השנאה". אני זוכר את הרגע שיונתן סיפר לי את זה בטלפון. קפאתי במקום. כביכול כל מה שהפריד ביננו היו 70 קילומטרים אבל זה בעצם היה הרבה יותר מזה. הוא התחתן מאז והקים משפחה. מדי פעם אנחנו מדברים אבל לא כמו פעם. כל אחד מאתנו במקום אחר. כשאני צופה ב"השנאה" אני נזכר באותם ימים שטיילנו בעיר, בלי שום תכנית והרגשנו בביטחון מלא שהעולם שלנו.

אדם סנדרסון הוא ממקימי קבוצת הקולנועים העצמאיים "באבון" ובמאי הסרטים "זוהי סדום" (בשיתוף עם מולי שגב) ו"לוויה בצהריים".