״מי גנב את השפן הורוד״ ו״המוביל״, סקירה כפולה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה

הערב ומחר אנו מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באווירה מעט שונה מן הרגיל נוכח המצב. אולם ובאופן אישי, אני חש שדווקא בתקופה בה אני לא ממש מבדיל בין הימים בשבוע, יש ערך שיום זה זוכה למעמד מיוחד כבכל שנה. כרגיל, שידורי הטלוויזיה בערוצים השונים צפויים להציג תכניות וסרטים הקשורים ליום זה. בפוסט הנוכחי אסקור שניים מן הסרטים היותר חדשים שזוכים לבכורה טלוויזיונית בעקבות יום השואה, שניהם בערוצי הסרטים של חברת yes. למרות הנושא וגוף השידור המשותפים, שני הסרטים מאוד שונים אחד מן השני. הראשון מספר סיפור על רדיפת יהודים מתנגדי משטר בידי הנאצים הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, והוא מוצג מבעד לעיניה של ילדה. השני מתמקד בחסיד אומות עולם שנוכח קרוב מאוד לכמה מראות זוועה של רצח אקראי או מתוכנן היטב.

מי גנב את השפן הורוד
When Hitler Stole Pink Rabbit

השוואה בין כותרת הסרט בעברית לכותרת שלו באנגלית (או בגרמנית) מצביעה על שני הבדלים בולטים. בעברית יש תעלומה בעוד שבמקור זהות הגנב ידועה והוא אדם ידוע לשמצה; בנוסף, Rabbit זה ארנב ולא שפן. אולם, המקור לשם העברי השונה אינו באשמת מפיצי הסרט או ערוצי הסרטים של יס, אלא ההוצאה העברית לספר עליו מבוסס הסרט. השם הזה ניתן ליצירה בשנות השמונים והוא לא מתאים לסרט (ודומה כי גם לספר), כי אם יש דבר אחד שאין ביצירה זו כפי שאני חוותי אותה – זו תעלומה. כן יש בריחה מהנאצים ובובה של ארנב ורוד, וכן קיים צירוף מקרים שהסרט הזה יצא בשלהי 2019, בסמוך ל"ג'וג'ו ראביט" המתוקשר והקומי יותר, שגם הוא סרט העוסק בנאציזם ומסופר ברובו מנקודת מבט של ילד. אך פרט לנתוני פתיחה אלו, אין דבר דומה בין שני הסרטים. "מי גנב את השפן הורוד" הוא עיבוד לספר נעורים פופולרי המבוסס על סיפור אמתי והמעבר שלו למסך מוצלח ויכול לתפקד היטב כסרט שמתאים לכל המשפחה למרות הנושא הכבד.

הספר המקורי נכתב בידי ג'ודית קר, מאיירת ספרי ילדים וגם סופרת, שפעלה בבריטניה ונולדה בגרמניה. הספר והסרט מבוססים על הזיכרונות שלה מילודתה, שעברה שינוי דרסטי לקראת יום הולדתה העשיר.: אביה של גו'דית, אלפרד קר, היה מבקר וסופר מוערך שהרבה לתקוף את הנאצים טרם עלייתם לשלטון. זמן קצר לפני הבחירות אחריהן הצליח היטלר להקים קואליציה, המשפחה מקבלת הודעה כי לו הדבר יתרחש, אלפרד ימצא את עצמו מהר מאוד במחנה למתנגדי השלטון והדרכונים של כל המשפחה יוחרמו. כך החל מסע נדודים לא קצר של הסופרת והמאיירת, שעיבדה אותו לספר כעבור שנים. מדובר ביצירה על בסיס אוטוביוגרפי, אולם השמות בה שונים, אף כי הם תאומים את הביוגרפיה האמתית. בסרט, אב המשפחה בסרט הוא ארתור קמפר, מבקר תיאטרון חריף וכותב שכל גרמניה מכירה. אשתו, דורותיה, היא מוזיקאית מבטיחה שכותבת אופרה. בין לילה השניים הופכים לפליטים יחד עם ילדיהם: אנה שגילה עוד לא 10 ואחיה המעט יותר גדול, מקס. המשפחה הזו צריכה לנדוד לחיים חדשים בשוויץ, משם למקום אחר בשוויץ ואחר כך לצרפת. בכל מקום אליו היא מגיעה, המשפחה הבורגנית צריכה גם להתרגל לירידה באיכות החיים ולריחוק הולך וגדל מן התרבות המקומית.

את הסרט ביימה הבמאית הגרמניה קרולין לינק והיא מעבירה את הסיפור בצורה קולחת שעובדת על כמה טונים רגשיים שונים, מצליחה להעביר את המצב הפוליטי וההיסטורי והן את חווית הילדות. אף כי לא כל הסצנות מוצגות מנקודת הראות של הילדה, עולמה הפנימי של הגיבורה מועבר היטב והארנב (שפן) שבכותרת הוא רק אמצעי אחד דרכו הדבר מבוצע. מן הצורך לבחירה בין צעצועים, הילדה מבינה בהדרגה כי עליה לוותר על דברים רבים שהפכו מוכרים ולהותיר משהו מן הילדות מאחור. אולם, דרך הצורך לחיות בסביבות שונות היא גם מוצאת ומפתחת את הייעוד שלה כציירת וכסופרת, וככל שהמסע מתקדם גם מצליחה לצייר דברים שאינם אסונות. כאמור, הסרט עוסק בסיפור אמתי מדהים שהתרחש באמת, אבל הכוח שלו נובע מכך שלצד התיאור של העולם ההיסטורי, הוא מתאר חוויה של פליטות שיכולה להיות רלוונטית גם לתקופות אחרות. הסרט מראה את הצורך להתחיל שוב ושוב מחדש עד שזה נעשה הרגל, וכיצד תחושת הזרות ניכרת גם במקומות לא צפויים. בעיקר בגיל הילדות בה כל מאכל לא מוכר מרגיש כמו משהו שלקוח מעולם אחר לחלוטין.

כפי שציינתי מראש, מדובר בסרט שמתאים לכל המשפחה ולכן גם מינון הקטעים הבאמת קשים הינו נמוך. פה ושם יש תחושה כי הסרט מציג גרסה מצופה סוכר של עוני ורדיפה פוליטית. אבל אין הדבר אומר כי הסרט מעלים את הקשיים הכרוכים גם בעוני וגם בצורך לוותר על הכבוד האישי. יש בו נוכוחות לא רק של שינוי סביבה, אלא גם של מוות ושנאת האחר באופן שאינו בלעדי רק לנאצים. הספר עליו מבוסס הסרט משמש גם ככלי חינוכי בבתי ספר, ודומה כי הסרט יכול לספק תפקיד דומה. הדבר לא נאמר כביקורת על האיכות שלו, או רומז לכך שלא ניתן להינות מן הצפייה בו גם בגיל בוגר.

המוביל
The Mover

סרטו של הבמאי דביס סימניס הבן היה הנציג של לטביה לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר בתחרות האוסקר האחרונה, אך לא היה מועמד לפרס או נכלל ברשימה המצומצמת. הסרט מספר סיפור אמתי של אדם שהוא סוג של גיבור לאומי בלטביה – יאניס ליפקה. הוא ואשתו, יוהנה ליפקה, הם חסידי אומות עולם שהצילו כ-50 יהודים מבירת לטביה, ריגה. כפי שהסרט מדגים, הם עשו זאת תוך סכנה תמידית גם לחייהם. עוד לפני שמגיעים לאיכות הסרט, מדובר בדמות היסטורית שראוי להנציח את פועלה והסרט מבצע את המלאכה הזו. למעשה, "המוביל" מרגיש לפרקים כמו גרסה לטבית צנועה ל"רשימת שינדלר" – סיפור של אדם שתחילה לא ממש רצה להיות מעורב במלחמה ובהמשך מצא את עצמו מקריב ומסתכן יותר ויותר, כולל חזרה על השורה "צריך להציל יותר".

הסרט נפתח עם דימוי של ילד צולל בים, ספק טובע ספק מוקסם מן המים. זהו זיגי, בנם הקטן של הזוג ליפקה שנמשה מן המים בידי אביו, רגע לפני שהכוחות הנאצים כובשים את לטביה שהייתה בשליטה סובייטית (שעוד תשוב בתקופה שאחרי האירועים המתוארים בסרט). לזוג ליפקה יש גם שני בנים בוגרים: הבת היא קומוניסטית הבורחת מן הבית והאזור עם בוא הגרמנים, הבן מועמד לגיוס לצבא הגרמני. אף שהוא מתנגד לנאצים, יאניס מחליט לעבור הכשרה כמכונאי על מנת שיכול לשרת בבסיס חיל האוויר הגרמני. הסרט לא ממש מתעכב על ההחלטה הזו אך מראה את התוצאה שלה.

ליפקה מיקם את עצמו במפעל גרמני המעסיק כוח עבודה זול, כלומר אסירים יהודים מן הגטו. הוא מקבל על עצמו את תפקיד ההובלה של אסירים מן הגטו למפעל, דבר אשר מאפשר לו להבריח יהודים למקומות מסתור. תחילה זה מתרחש מאחורי מסך קולנוע, מאוחר יותר מתחת לביתו, שאף על פי שהוא נמצא בעיר הבירה כולל גם שטח חקלאי קטן. מה שמוביל אותי לאזהרת טריגר על הריגת תרנגול הנראית בסרט. לפני שזה קורה, הסרט לא פוסח על רגעים בהם ליפקה מסרב לעזור כי הדבר מסכן את משפחתו, אך המהלך הרגשי המציג את המעבר שלו מניסיון הישרדות המשפחה לפני הכל ועד לסיכון כל היקר לו, מתבצע מהר מאוד.

החיפזון מוביל לכך כי הסרט אומנם מרשים בסיפור שהוא מעביר, אך רדוד למדי מבחינת מורכבות הדמויות או הסיטואציה. אולם, לסרטים על השואה ניתן לסלוח על חלוקה ברורה וקיצונית מדי לשניים – גיבורים שכל החלטה שלהם היא אמיצה ונכונה, ונבלים אלימים ונטולי מצפון. ניתן אולי להתלונן על כך שהסרט לא ממש מציג דמויות שנמצאות על הספקטורם שבין הטוב לרע: ישנם הפשעים שמבצעים הנאצים, היהודים שצריך להציל, ויש את חסידי אומות עולם. מידת ההתנגדות או שיתוף הפעולה של הלטבים עם הנאצים האחרים כמעט ולא נוכחת בסרט. יש תקרית אנטישמית אחת בתחילתו, ומאז דומה כי כל יתר תושבי הבירה נעלמו מן היצירה.

הסרט מבקש לספר סיפור של אדם נערץ, ופרט לכמה רגעים בודדים בפתיחה ובסיום, הוא אינו מנסה להיות מקורי בשפה הקולנועית שלו או להציג חזון אמונתי מעבר לתיאור ההיסטורי. כלומר, הוא בדיוק מה שניתן לצפות לו מסרט על הנושא. ראינו סצנות דומות גם בסרטים אחרים, אך הדבר לא הופך את המראות הקשים לפחות מזעזעים, ובהחלט יש רגעים קשים לאורך הסרט. הסצנה הכי קשה עבורי הייתה תיאור טבח יער רומבולה (אני רק מניח זאת משום שמיקום האירוע לא מצוין בסרט). סצנה זו אינה אמינה מבחינת נקודת המבט של הגיבור, והיא גם קצת לא מדויקת מבחינת לוח הזמנים, אבל היא מאפשרת לסרט להציג גם רגע שפל בתקופה ההיסטורית המתוארת, לא רק את סיפור הגבורה וההצלה.

"המוביל" הוא לא סרט יוצא דופן או מרשים מבחינה אמנותית ויכולתי למנות בו פגמים קולנועיים נוספים. אולם, דומה כי זה די לא ראוי לכתוב עליו משפטים כאלו. כי גם עצם היותו "עוד סרט שואה" המבוסס על סיפור אמתי מבטא משהו מגודל הזוועה, כמו גם מן הצורך לחשוף ליותר קהל את הסיפורים השונים הידועים לנו על מקרים שהיו נקודת אור נדירה, דרכם ניתן להוסיף ללמוד וללמד על האפלה הגדולה.